חלק III
מצבנו הנוכחי

לידה מחדש:
גישור חיים לחיים

אנשים בארצות ובתרבויות רבות מאמינים בלידה מחדש, כלומר, שחיינו הנוכחיים הם תקופת חיים אחת מתוך סידרה של תקופות חיים. למרות שנדמה שקיומנו הנוכחי מאוד אמיתי ובטוח, הוא אינו נמשך לנצח. חיינו מסתיימים. אך משמעות המוות אינה סיום קיומנו. המוות מציין מעבר בו תודעתנו עוזבת את גופנו הנוכחי ונולדת מחדש בגוף אחר.
ישנם דברים, כמו פרחים והרים, שניתן לדעת ישירות דרך חושינו: אנו רואים, שומעים, מריחים, טועמים ונוגעים בהם. כדי לדעת דברים אחרים אנו משתמשים בהיגיון. לדוגמה, איננו יכולים לראות מדורה במקום מרוחק, אבל אנו מסיקים שהיא קיימת מפני שאנו רואים את העשן. אנו מסתמכים על עדותם של אנשים אמינים כדי לדעת דברים רבים. לדוגמה, לא ערכנו ניסויים מדעיים מסוימים בעצמנו, אך אנו מקבלים את המסקנות של מדענים אמינים אשר בצעו אותם.
את הנושאים המובאים בהמשך איננו יכולים לדעת דרך חושינו – לידה מחדש, קרמה, וקיום מחזורי. אין ביכולתנו לראות תודעה של מישהו עוזבת את גופו ונכנסת לגוף אחר. אף איננו יכולים לראות את כל ההשלכות של מעשה מסוים בטווח הארוך. העיניים שלנו אינן יכולות להבחין בכל מגוון צורות החיים ביקום. נושאים אלו צריכים להבחן על ידי היגיון ושמיעת ניסיונם של אנשים אמינים. כך נוכל להחליט בעצמנו אם הם קיימים או לא.
דרוש זמן לחקור ולחשוב על לידה מחדש, סיבה ותוצאה וקיום מחזורי. כאשר אנו ניגשים לנושאים אלו, באופן זמני כדאי להניח בצד את תפיסותינו המגובשות מראש לגבי כיצד ומדוע באנו לידי קיום. הקשיבו, קראו והרהרו בפתיחות. שוחחו על נושאים אלו עם אחרים, ברוח חקירה חופשית המחפשת לדעת את האמת. נסו את התיאוריות של לידה מחדש וקרמה: קבלו אותן באופן זמני וראו אם הן יכולות להסביר דברים שבעבר לא היו לכם הסברים לגביהם.

אנשים שזוכרים

למרות שרובנו לא יכולים לזכור את חיינו הקודמים, יש אנשים שזוכרים. שמיעת התנסותם יכולה לעזור לנו להבין את הלידה מחדש.
לטיבטים יש שיטה של חיפוש, בחינה וזיהוי גלגולים של מורים רוחניים אשר הגיעו להגשמה. אני רוצה לשתף אתכם בסיפורים על הדרך שבה זוהו שני מורים רוחניים טיבטיים שאני מכירה אישית.
לאחר מותו של המנהיג הרוחני והפוליטי של טיבט, הדלאי לאמה השלוש עשרה, בשנת 1933, אותות המורים על מיקומו של גלגולו העתידי הופיעו: הראש על גופתו חסרת החיים זז ופנה לכיוון צפון-מזרח; פטרייה נדירה צמחה על העמוד הצפון-מזרחי של החדר בו היה הקבר; וקשתות וצורות עננים מיוחדות הופיעו בצפון-מזרח השמיים בבירתה של טיבט, לאהסה.
המורה הרוחני שהיה בזמנו העוצר של טיבט הלך ללהאמו לה טסו, אגם במרומי ההרים בו לעיתים קרובות ראו אנשים חזיונות. על פני האגם הוא ראה את דמויות שלוש האותיות הטיבטיות א, קא, ו- מא, ונוף. הנוף כלל מנזר תלת-קומתי עם גג עשוי זהב וירקן הנמצא על הר, עם דרך המובילה לבית בו הרעפים על שפת גגו היו צבועים בצבע טורקיז. בחצר עמד כלב חום ולבן.
לאחר מכן נשלחה חוליית חיפוש שהתחזתה לסוחרים במסע עסקי לאמדו, בצפון-מזרח טיבט. בטיבט נהוג שהאיכרים המקומיים מציעים אוכל ומחסה לאנשים הנמצאים במסע, וכאשר התקרבה חוליית החיפוש לבית איכרים מסוים, כלב חום נבח עליהם בחצר. הם הבחינו כי הבית תאם את התיאור של הבית אותו ראה העוצר באגם, ושמיקום הכפר תאם את האותיות שהופיעו באגם: הוא היה באמדו, ליד קאמבום, ושמו של המנזר המקומי היה משכן קרמה (קא ו- מא) שארטסונג.
כאשר ראש החוליה, במסווה של משרת, נכנס למטבח, ילד קטן טיפס על ברכיו. הילד החל משחק עם מחרוזת התפילה שעל צוואר המנהיג, ואמר לו שהוא מורה ממנזר סארה. הילד אף זיהה את פקיד הממשלה שהתחזה למנהיג הסוחרים, ודיבר עימם בניב של לאהסה, אשר הדלאי לאמה הקודם הכיר, אך לא כן משפחתו של הילד הקטן או אנשי אמדו. מאוחר יותר, זיהה הילד נכונה מקל הליכה, תשמישי פולחן ואת משקפיו של הדלאי לאמה הקודם, כאשר אלו הוצגו בפניו יחד עם עצמים דומים. כך, הילד הוכר כדלאי לאמה הארבעה עשר, המנהיג הרוחני והפוליטי של הטיבטים היום.
גם סיפורו של זופה רינפוצ'ה מיוחד. יותר מעשרים שנה ביצע בשקדנות הלאמה קונזאנג ישה, מלאווודו, את תרגולו הרוחני בהתבודדות במערה באזור המרוחק של סולוקומבו, נפאל. אנשי הכפרים השכנים ביקשו ממנו לסייע בחינוך ילדיהם, והוא הבטיח שבעתיד יבנה בית ספר לנזירים הצעירים של האזור. אך הוא המשיך בתרגולו המבודד והלך לעולמו במהלך מדיטציה בסביבות שנת 1945.
בשנת 1946 נולד ילד בטאמי, כפר בעברו השני של ערוץ הנחל התלול של לאווודו. כאשר הילד בקושי החל לדדות, שוב ושוב יצא לכיוון לאווודו. אחותו הייתה צריכה לרוץ אחריו ולהחזירו הביתה לפני שהרחיק מדי או פצע עצמו בשבילי ההר. כשהיה מספיק מבוגר לדבר, אמר להם: "אני הלאמה מלאווודו ואני רוצה ללכת למערה שלי."
מאוחר יותר, הוא הוכר כגלגולו של הלאמה מלאווודו, ונקרא זופה רינפוצ'ה. אחד המעשים הראשונים שעשה בבגרותו היה להקים בית ספר מנזרי בעמק קאטמנדו במיוחד לנזירים הצעירים של אזור סולוקומבו. למרות חייו העסוקים עם תלמידיו הרבים, ונסיעותיו התכופות ללמד בארצות המערב, הרושם שזופה רינפוצ'ה עדיין משאיר הוא של מודט הרים. "הוא נושא את מערתו עמו בנסיעותיו", אנו מתבדחים, כיוון שהוא ישן רק שעה אחת בלילה, בישיבה, ונכנס ויוצא בקלות ממדיטציה כשאנו מדברים עמו.
זכירת חיים קודמים אינה מוגבלת למורים רוחניים שהגיעו להגשמה. יש גם הרבה ילדים רגילים שזוכרים. פרנסיס סטורי ביצע מחקר נרחב על מקרים כאלה וכתב עליהם בספרו, לידה מחדש כתורה והתנסות. לדוגמה, ב-1964, סוניל דוט שהיה מברלי שבהודו, אמר להוריו בגיל ארבע שהוא סת קרישנה, בעל בית הספר בבודאון, שבהודו. הוריו לקחו אותו לשם, והוא מיד זיהה את הבניינים וידע את דרכו בתוכם. הוא הלך לחדר המנהל ונבהל לראות שם זר. למעשה, המנהל שסת קרישנה מינה, הוחלף. הילד ציין שהשלט שנשא את שמו בחזית הבניין כבר לא היה שם, והצביע על המקום שבו היה בעבר.
כשהלכו למפעל לטחינת שמן שרי קרישנה, סוניל קרא למשרת זקן בשמו, זיהה את אחותו הגדולה של סת קרישנה ואת גיסו, וגם זיהה את סת קרישנה בתמונה קבוצתית. פגישתו עם אלמנתו של סת קרישנה הייתה מרגשת במיוחד. הוא שאל אותה על תשמיש קדושה מסוים השייך למשפחה, וזיהה את מלתחתו הקודמת. מקרים נוספים רבים של זכירת חיים קודמים נחקרו ולמידע ניתן תוקף על ידי פרנסיס סטורי. ד"ר איאן סטיבנסון עשה את אותו הדבר וכתב על כך בספרו, עשרים מקרים המרמזים על גלגול נשמות.
דוגמה נוספת תועדה בתכנית שהופקה על ידי הטלוויזיה הציבורית האוסטרלית, בשם "גלגול נשמות". תחת השפעת היפנוזה, הלן פיקרינג, אשר מעולם לא הייתה מחוץ לאוסטרליה, זכרה שהייתה ד"ר ג'יימס בורנס מסקוטלנד בתחילת המאה התשע עשרה , וציירה ציור של המכללה הרפואית בה היה.
מאוחר יותר היא נסעה עם צוות המחקר ושני עדים עצמאיים לעיירה שבה זכרה שחיה. בדוחות העיירה הוזכר ד"ר ג'יימס בורנס כחי בתקופה עליה הצהירה. הלן זיהתה את המקום שבו היה הפאב, אך העירה על מידת השינוי שחל בו מאז עוצב מחדש.
החוקרים כיסו את עיניה ונסעו לאברדין, העיר בה הייתה המכללה הרפואית. כשהוסר כיסוי העיניים והלן מצאה את כיוונה, היא הובילה אותם ללא היסוס ישירות למכללה הרפואית. בדרך היא סיפרה להם על מיקומו של בית המלחים, וכשנבדקו דוחות העיירה, הם אישרו זאת.
בכניסה למכללה הרפואית הייתה לה הרגשה מוזרה – ללא ספק, הייתה זו חוויה רגשית. בידיעה ברורה להיכן היא הולכת, הובילה את האחרים בשטח המכללה. פעמים מספר העירה הלן על הדרך שבה הבניין היה שונה בתקופת ד"ר בורנס, וכאשר התייעצו עם היסטוריון מקומי, אף זה אושר. ההיסטוריון שאל אותה שאלות על המכללה ותרשים הבניין כפי שהיו לפני מאה וחמישים שנה, ותשובותיה היו עקביות בנכונותן. העדים וההיסטוריון, אשר לא האמינו בלידה מחדש, נדהמו ויכלו להסביר את הידע של הלן פיקרינג רק באמצעות תיאורית הלידה מחדש.

איך זה קורה?

כיצד מתרחשת לידה מחדש? מהו הדבר הנולד מחדש? על מנת להבין את הנושא, קודם עלינו להבין את טבע גופנו ותודעתנו, ומה הכוונה של "חיים" במובן הרוחני, ולא במובן הביולוגי.
המונח "תודעתנו", מתייחס לכל אחת מהתודעות האישיות שלנו. ה"תודעה" בלשון יחיד משמשת למטרות סגנון. בל נתבלבל, איננו חלקים של תודעה אחת גדולה. לכל אחד ואחת מאתנו יש זרם תודעה או רצף נפשי אישי. למרות שבאופן כללי "תודעה", "זרם תודעה" ו"רצף נפשי" משמשים לחילופין, שני האחרונים מדגישים את ההמשכיות של התודעה במרוצת הזמן.
לכל אחד ואחת מאתנו יש גוף ותודעה. כל עוד שני אלה נמצאים יחד, אנו אומרים "אני בחיים". כשהם נפרדים, אנו קוראים לכך "מוות."
גופנו ותודעתנו הם הוויות נפרדות, כל אחד מהם עם רצף משלו. גופנו הוא חומר גשמי, הוויה פיזית המורכבת מאטומים ומולקולות. ביכולתנו לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולגעת בו. אנו יכולים לבחון קטעים ממנו תחת מיקרוסקופ, ולנתח את פעולותיו הכימיות והחשמליות.
לעומת זאת, תודעתנו שונה מאד. היא איננה האיבר הפיזי של המוח, אלא חלק מאתנו המתנסה, חש, מזהה, ומגיב רגשית לסביבתנו. כך, "תודעה" אינה מתייחסת לשכל, אלא למכלול ההיבט הקוגניטיבי והחוויתי שלנו, ההכרה שלנו. כיוון שאיננה מורכבת מחומר פיזי, תודעתנו אינה יכולה להימדד על ידי כלים מדעיים. איננו יכולים לראות, לשמוע, להריח, לטעום או לגעת בתודעתנו. בזמן שגופנו אטומי ופיזי בטבעו, תודעתנו נטולת צורה ובעלת הכרה.
בבודהיזם, תודעה מוגדרת כ"צלילות ומודעות גרידא". היא צלולה במובן שהיא משקפת או מבהירה דברים. דברים – שושנים אדומות, ניחוחות מתוקים, צלילים ורעיונות – כל אלה יכולים להופיע בתודעה. התודעה מודעת בכך שהיא חשה או מעורבת עם הדברים האלו. היא יודעת או מודעת לעולם סביבנו ובתוכנו. התודעה הינה פעולת הצלילות והמודעות גרידא, זו המאפשרת את הופעת הדברים והמעורבות עימם.
כיוון שאין לפסיכולוגיה ואף לא למדע הגדרה תמציתית המסבירה מהי תודעה או הכרה, וכיוון שאנו נוטים לחשוב על הכול כבעל בסיס מולקולארי, בהתחלה יתכן שיהיה לנו מוזר לחשוב על ההכרה שלנו כעל הוויה נטולת צורה. אך אם נשב בשקט וניתן לעצמנו להיות מודעים לאיכויות הצלילות והמודעות, נגלה הבנה חדשה לגבי טבע תודעתנו.
כאשר אנו חיים, גופנו ותודעתנו מאוחדים ומשפיעים אחד על השני. אך הן הוויות נפרדות. כאשר אנו רואים פרח חיננית, הנוירונים במערכת העצבים שלנו מגיבים בדפוסים כימיקלים וחשמליים מסוימים. אך לא החומרים הפיזיים, ואף לא התגובות הכימיות והחשמליות, מודעים לפרח. איבר החישה של העין, מערכת העצבים והמוח הם הבסיסים הפיזיים המאפשרים לתודעה לחוש ולחוות את החיננית.
אהבתנו לאדם יקר היא חוויה הכרתית. למרות שישנן תגובות כימיות וחשמליות במערכת העצבים שלנו בזמן שאנו חשים אהבה, המולקולות עצמן אינן חוות רגש זה. לו אהבה הייתה פעולה כימית גרידא, היינו יכולים ליצור אותה במבחנה במעבדה! כך שהתגובות הכימיות והחשמליות אינן האהבה, למרות שיתכן שהן מתרחשות בו בזמן שהכרתנו חווה אהבה.
כיוון שהתודעה והגוף הן הוויות נפרדות, לכל אחת מהן רצף משלה. כיוון שגופנו גשמי ופיזי, הסיבה התמידית לו – הדבר שלמעשה גורם לגופנו להתהוות – הינו חומר פיזי. גופנו הוא תוצאה של הזרע והביצית של הורינו. בדומה, הדבר שימשיך מגופנו הנוכחי לאחר המוות גם הוא יהיה פיזי בטבעו: גווייה מרקיבה.
גופנו פועל במסגרת מערכת הסיבה והתוצאה. גופנו כפי שהוא היום תלוי בגוף שהיה לנו אתמול. למרות שאינו מורכב בדיוק מאותם האטומים שהיו בו אתמול – גופנו לקח אוכל והוציא פסולת – הוא עדיין הרצף של הגוף של אתמול. ביכולתנו להתחקות אחר מקור גופנו הנוכחי עד לעובר ברחם, ובסופו של דבר לזרע ולביצית של הורינו. אף לזרע ולביצית יש את הרצף שלהם עצמם, הנובע מסיבות. המדע לא זיהה רגע ראשון של חומר פיזי, ולמעשה, קיומו של רגע ראשון שכזה מוטל בספק. חומר ואנרגיה משנים צורה, אך הסך הכול של שניהם אינו פוחת או מתרבה.
כיוון שהתודעה הינה צלילות ומודעות גרידא, ואינה מורכבת מאטומים, הסיבה התמידית שלה אף היא אינה אטומית, אלא בטבע הצלילות והמודעות. תודעתנו הנוכחית תלויה בתודעתנו מאתמול. זו, בתורה, תלויה בתודעתנו ביום שלפני, וכן הלאה: בדרך זו אנו יכולים להתחקות אחר המשכיות תודעתנו. כיוון שתודעתנו הינה רצף שמשתנה כל הזמן, ביכולתנו לחוות דברים חדשים בכל רגע, ולזכור דברים שקרו לנו בעבר.
בנקודה מסוימת איננו יכולים לזכור יותר. למרות זאת, אנו יודעים שהייתה לנו הכרה כתינוקות, כיוון שאנו רואים שלתינוקות אחרים יש תודעה. תודעתנו כשהיינו תינוקות הייתה המשך של תודעתנו כאשר היינו עוברים, וכן הלאה עד לזמן ההפריה, כאשר כל רגע של תודעה הוא תוצאה של רגע התודעה שקדם לו.
בזמן ההפריה, כשהתודעה נכנסה לאיחוד הזרע והביצית, מאין הגיעה? כפי שראינו, כל רגע של תודעה הינו רצף מהרגע הקודם לו. כך, התודעה אשר התאחדה עם הביצית המופרית, אף היא היתה המשך של רגע התודעה הקודם. הזרע והביצית לא יצרו אותה, כיוון שתודעה היא הוויה שונה מהחומרים הגשמיים המרכיבים את הגוף.
בודהיסטים מאמינים שתודעתנו לא נבראה על ידי ישות אחרת, או אלוהים, כיוון שהכרה אינה יכולה להיווצר מכלום. מה עוד, הם אומרים, למה שאלוהים יברא אותנו? לבטח אין סיבה לברוא סבל, או אפילו לברוא בעלי תודעה עם הפוטנציאל להתדרדר משלמות לסבל. בודהיסטים מאמינים שאם הסיבה מושלמת, גם התוצאה תהיה כזו; כך שבריאתו של אלוהים מושלם אמורה להיות מושלמת. אם לבעלי התודעה שנבראו יש את הפוטנציאל להתדרדר, הן אינן מושלמות.
כיוון שכל רגע של תודעה הינו תוצר של רגע קודם, הסיבה ההגיונית היחידה של התודעה ברגע ההפריה הינו רגע קודם באותו הרצף. כך, התודעה שלנו הייתה קיימת לפני שנכנסה לגוף המסוים הזה. היו לנו חיים קודמים כאשר תודעתנו שכנה בגופות אחרים.
לאחר המוות, למרות שהחומר הפיזי של הגוף נרקב, לא כן תודעתנו. המשכיות זרם התודעה שלנו לוקחת לידה מחדש בגוף אחר. כל רגע של הכרה גורם לרגע ההכרה הבא. כך, מפני שהסיבה (רגע ההכרה בזמן המוות) קיימת, התוצאה (רגע ההכרה הבא) תהיה קיימת. זרם התודעה אינו נפסק כאשר גופנו מפסיק לתפקד.
בזמן המוות, הכרתנו החושית הגסה, המאפשרת לנו לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולגעת, והכרתנו הנפשית הגסה, החושבת והמבינה, מתפוגגות להכרה נפשית מעודנת עד מאוד. הכרה נפשית מעודנת זו עוזבת את גופנו הנוכחי ונכנסת למצב ביניים. הבודהה הסביר שבמצב הביניים אנו לוקחים גוף עדין הדומה לגוף הגס שניקח בלידה מחדש הבאה. תוך שבעה שבועות כל הסיבות והנסיבות ללידה מחדש העתידית מתחברות ואנו נולדים בגוף אחר. בגוף חדש זה, כל ההכרות הגסות מופיעות שוב, ואנו רואים, שומעים, מריחים, טועמים, נוגעים וחושבים בסביבתנו החדשה.
כאשר אנו נולדים מחדש, זרם תודעתנו מתאחד עם הגוף החדש. כלומר, אין אנו נולדים לתוך ישות שכבר חיה, מפני שלבעלי תודעה חיים כבר יש זרם תודעה. בתחילת חיים אלו, תודעתנו נכנסה לתוך הביצית המופרית ברחם אימנו. היא לא נכנסה לתוך תינוק בן חודש, מפני שלעולל זה כבר יש תודעה.
לכל אדם יש זרם תודעה נפרד. איננו חלקיקים מ"תודעה אוניברסלית", מפני שלכל אחד מאתנו יש את ההתנסויות שלו. זה לא אומר שאנו נפרדים ובלתי קשורים, ואכן כאשר נתקדם בדרך נגיע להבנת אחדותנו ותלותנו ההדדית. אך לכל אחד מאתנו יש זרם תודעה אחריו ניתן להתחקות עד אינסוף.
ההכרה העדינה עד מאוד, העוברת מגוף אחד לאחר, אינה נשמה. המונח "נשמה" מרמז על ישות קבועה, אמיתית ועצמאית שהיא האדם. ההכרה, לעומת זאת, תלויה ומשתנה תמידית, ולכן מתייחסים אליה כאל זרם תודעה.
זרם, או נהר, משתנה תמידית – לפעמים הוא צר, ולפעמים משתרע; לפעמים הוא זורם בנחת בעמק רחב, ולפעמים הוא גועש במורד סלעים וערוצים. דמות הנהר במורד הזרם תלויה בדמותו במעלה הזרם והתנאים במיקומו במורד הזרם. למרות כל השינויים שהוא עובר, הנהר – לדוגמה, המיסיסיפי – הוא דבר המשכי אחד, הנקרא באותו השם לכל אורכו.
בדומה, התודעה, או ההכרה, משתנה תמידית. לפעמים היא רגועה, ולפעמים חסרת מנוחה. לפעמים היא בגוף אנושי, ולפעמים היא בדמות פיזית אחרת. מה שקורה לתודעתנו בתקופת חיים מסוימת תלוי במעשים שהיא יצרה והניעה בחיים קודמים. למרות שתודעתנו משתנה תמידית, כמו הנהר, מתייחסים אליה כדבר המשכי אחד.
מתי התחיל הכול? מנקודת מבט בודהיסטית, אין רגע תודעה ראשוני. כל רגע של תודעה מתעורר כיוון שיש לכך סיבה, רגע התודעה הקודם לו. מעולם לא היה רגע ראשוני. מי אמר שחייבת להיות התחלה, אשר לפניה לא הייתה תודעה? למעשה, זה בלתי אפשרי, מפני שאין דרך שרגע ראשוני של תודעה יכול להיווצר ללא הקיום הקודם של סיבה, הרגע שקדם לו.
בהתחלה יהיה לנו קשה להבין את רעיון הרגרסיה חסרת ההתחלה, אך זכירת קו המספרים משיעורי המתמטיקה יקל עלינו. האם קיים מספר הכי גבוה? האם יש סוף לקו המספרים בצדו החיובי או בצדו השלילי? תמיד נוכל להוסיף עוד מספר למספר שנקרא המספר הראשון או האחרון. אין התחלה ואין סוף. הדבר דומה לרצף התודעתי שלנו.
למעשה, הבודהה אמר שאין טעם לנסות למצוא את רגע התודעה הראשון, או את מקור הבורות שלנו. זהו בזבוז של חיינו היקרים בספקולציות על דבר אשר אינו קיים. מועיל יותר להתמודד עם מצבנו הנוכחי ולעבוד על שיפורו.
מדוע רובנו לא יכולים לזכור את חיינו הקודמים? מפני שתודעתנו מעורפלת על ידי בורות ועקבות המעשים השליליים שיצרנו בעבר. אין זה מפתיע שאיננו זוכרים את חיינו הקודמים: לפעמים אנחנו אפילו לא זוכרים היכן הנחנו את המפתחות, או מה אכלנו לארוחת ערב בחמישי לפברואר 1970. זה שאיננו זוכרים משהו לא אומר שהוא אינו קיים. זה פשוט אומר שזיכרוננו מעורפל.
לעיתים קרובות אנשים שואלים מאין זרמי תודעה "חדשים" מגיעים כאשר אוכלוסיית העולם גדלה. בודהות ומודטים מיומנים אשר טיהרו את תודעתם ופיתחו ריכוז חד-נקודתי, סיפרו על קיומן של צורות חיים שונות ביקום.
כאשר בעלי תודעה החיים ביקומים שונים מתים, הם יכולים להיוולד מחדש בעולם הזה. לאחר המוות, גם אנו יכולים להיוולד מחדש בעולמות שלהם. כמו כן, החיות שסביבנו יכולות להיוולד מחדש כבני אנוש. כך, האוכלוסייה האנושית בעולמנו יכולה לגדול.
מנקודת מבט בודהיסטית, לצמחים בדרך כלל אין תודעה. למרות שהם חיים באופן ביולוגי, כך שהם צומחים ומתרבים, בדרך כלל הם חיים במובן שאינם בעלי הכרה. למרות שצמחים מגיבים לסביבתם, המשמעות אינה שהם בהכרח בעלי תודעה, מפני שאפילו שבבי ברזל מגיבים כאשר מקרבים אליהם מגנט. כאשר נפנה את הבורות והערפול מזרם תודעתנו, נוכל להבחין ישירות אילו ישויות בעלות תודעה ואילו אינן בעלות תודעה.

בואו ננסה

למרות ויתכן שאיננו משוכנעים לחלוטין בקיומם של חיים קודמים ועתידיים, נוכל "לערוך ניסוי" במובן של בחינת האפשרות שלידה מחדש יכולה, או אינה יכולה, להסביר דברים אחרים אשר לא הבנו בעבר.
לעיתים קרובות הורים מבחינים שלתינוקם אשר נולד לא מכבר יש אישיות ברורה. יתכן וילד אחד מבני המשפחה שקט ומרוצה מאוד, כאשר אחר חסר מנוחה. יתכן וילד אחד מאבד את עשתונותיו בתדירות גבוהה, כאשר במצב דומה ילד אחר אינו מתעצבן.
מדוע מופיעות תכונות אופי כאלה גם בגיל מאוד צעיר? מדוע חלק מתכונות אופיינו חזקות מאוד ומושרשות? מובן שהשפעות סביבתיות וגנטיות קיימות. מנקודת מבט בודהיסטית, קיימות גם השפעות אחרות, מפני שנוצר הרושם שאיננו באים לחיינו הנוכחיים כלוחות חלקים. אנו נושאים עמנו תכונות אופי ודפוסי התנהגות והרגלים מחיינו הקודמים.
לידה מחדש יכולה להסביר מדוע ילד מסוים מראה, לדוגמה, כשרון מוסיקלי או מתמטי כבר בגיל צעיר. אם הכרנו נושא מסוים, או פיתחנו כשרון מסוים בחיינו הקודמים, אז יכולה להופיע נטייה כלפיו בחיים אלה. אישה אחת סיפרה לי שמגיל מאוד צעיר בנה התעניין במוסיקה וידע את שמות המלחינים של יצירות מסוימות. לא היה לאף אחד אחר במשפחה ידע או עניין כזה במוסיקה, וזיקת בנה התמיהה אותה. יתכן שהילד היה מוסיקאי בחיים קודמים.
רבים מאתנו חוו הרגשת "דז'ה וו", ולמרות היותנו במקום בפעם הראשונה, חשנו הרגשה חזקה שכבר היינו שם בעבר. יתכן שזהו זיהוי תת-הכרתי של מקום בו היינו בחיים קודמים.
כמו כן, יתכן ופגשנו אנשים וחווינו משיכה עזה אליהם ללא סיבה הנראית לעין. באופן מידי חשנו נינוחים ומצאנו עצמנו דנים עימם בנושאים אישיים. יתכן והדבר מצביע על כך שהיינו חברים קרובים בחיים קודמים.
רוב האנשים צריכים זמן לחזור ולהרהר בפיסות המידע השונות המרמזות על קיומם של חיים קודמים ועתידיים. בהתחלה לא תהיה לנו הבנה ברורה של הנושא, ויתכן שיתעוררו שאלות רבות. אנו צריכים ללמוד, להרהר, ולדון בהוכחות בעד ונגד הלידה מחדש. לחלק מהאנשים יידרש אומץ כדי להרפות מדעותיהם המגובשות מאז הילדות ולחקור לידה מחדש. אך לבחינה זו יש ערך רב: על ידי בחינת נושאים עם פתיחות להיגיון והוכחות, תורחב התבונה וההבנה שלנו.

קרמה:
סיבה ותוצאה

כתלמיד חקר דתות השוואתי, אני מאמין כי הבודהיזם היא התורה המושלמת ביותר שראה העולם. פילוסופיית תיאורית האבולוציה וחוק הקרמה נעלות בהרבה מכל אמונה אחרת.
– ד"ר ק. ג. יונג, פסיכולוג שוויצרי

הלידה מחדש שאנו עוברים לאחר שאנו עוזבים את גופינו תלויה במעשינו הקודמים. זוהי תוצאה של פעולת הקרמה: סיבה ותוצאה. כלומר, מה שאנו עושים עכשיו יוצר את הסיבה למה שנהיה בעתיד, ומה שאנחנו כעת בא כתוצאה של סיבות שנוצרו בעבר.
משמעות המילה קרמה היא 'פעולה', אשר מתייחסת לפעולות המכוונות של הגוף, הדיבור והתודעה: מה שאנו עושים, אומרים וחושבים. פעולות אלו משאירות עקבות ונטיות בזרם התודעה. כאשר עקבות ונטיות אלו פוגשות בנסיבות המתאימות, הן משפיעות על החוויות שלנו.
הדיון על קרמה – פעולות ותוצאותיהן – תואמות את המדע והפסיכולוגיה. פיזיקאים, כימאים וביולוגים חוקרים את פעולת הסיבה והתוצאה במישור הפיזי. הם חוקרים את סיבות היווצרות תופעות, ואת התוצאות המתרחשות כאשר דברים מסוימים פועלים יחד בצורה מסוימת. פסיכולוגים מחפשים את הסיבות להפרעות נפשיות, ובוחנים את התוצאות אשר יכולות לנבוע מטיפולים מסוימים. גם הבודהיזם חוקר את פעולת הסיבה והתוצאה, אך בדרך מעודנת יותר. הוא שוקל כיצד סיבה ותוצאה פועלים במישור נפשי מעודן, בניגוד למישור הפיזי. בנוסף, בודהיזם בוחן סיבה ותוצאה במשך סדרה של תקופות חיים.
העובדה שההתנסויות שלנו הן תוצאה של הפעולות שלנו, אינה מערכת של עונשים ופרסים. כאשר פרח צומח מזרע, אין זה פרס או עונש לזרע. זוהי רק תוצאה. בדומה, כאשר פעולותינו גורמות להתנסותנו העתידית, זוהי תוצאת פעולותינו, ולא הפרסים או העונשים שלה.
הבודהה לא הגדיר דיברות אשר חוסר ציות להן מצדיק ענישה. כיוון שלבודהה אין כל רצון שנחווה כאב, הוא לעולם לא היה שופט או מגנה אותנו. החוויות הלא נעימות שאנו חווים נובעות כתוצאה מהמעשים שלנו עצמנו.
ניוטון לא יצר את חוק כוח המשיכה; הוא רק תיאר את דרך פעולתו. בדומה, הבודהה לא יצר את עקרון הסיבה והתוצאה, או הקרמה. הוא תיאר את מה שהוא ראה לאחר שהסיר את כל המערפלים מזרם תודעתו.
יתכן ונחשוב שזה לא הוגן לחוות בחיים אלו את התוצאות של מעשינו בחיים קודמים. אך זה לא באמת עניין של "הוגן" או "לא הוגן". איננו אומרים שזה לא הוגן שחפץ נופל למטה ולא למעלה, מפני שאנו יודעים שאף אחד לא המציא את כוח המשיכה. כוח המשיכה אינו תוצאה של אפליה של מישהו. זו פשוט הדרך הטבעית שבה פועלים הדברים. כך, אף אחד לא קבע את החוק שאם אנו פוגעים באחרים עכשיו, יהיו לנו בעיות בעתיד. זוהי פשוט התוצאה הטבעית הנובעת מסיבה זו.
כיוון שאנו יוצרים את הסיבות, גם נחווה את התוצאות. הבודהה אינו יכול להיכנס לתודעתנו ולגרום לנו לחשוב או להתנהג בדרך אחרת. כיוון שלבודהה יש חמלה אינסופית, אם היה ביכולתו להציל אותנו, הוא כבר היה עושה זאת. המורים שלנו יכולים ללמד אותנו את האלף-בית, אך אנו אלה שצריכים להפנים אותו. הם לא יכולים ללמוד אותו בשבילנו. כך, הבודהה תיאר מה לתרגל ומה לזנוח, אך אנו צריכים לפעול על פי בסיס זה. הבודהה אינו יכול לעשות זאת עבורנו.
היופי בפוטנציאל האנושי שלנו, הוא שאנו אחראיים להתנסות שלנו. אנו יוצרים את העתיד שלנו בכך שאנו חיים בהווה. יש לנו את היכולת לקבוע מי נהיה ומה יקרה לנו, ולהבטיח אושר לעצמנו ולאחרים. על מנת לעשות זאת, עלינו לקחת אחריות ולהשתמש ביכולת זו בהווה.

הדרך בה סיבה ותוצאה פועלים

לסיבה ותוצאה ארבע תכונות עיקריות: (1) קרמה היא מוחלטת. כלומר, פעולות חיוביות מבטיחות תוצאות משמחות, ופעולות שליליות מבטיחות תוצאות בלתי רצויות; (2) ניתן להרחיב קרמה: סיבה קטנה יכולה להביא לתוצאה גדולה; (3) אם הסיבה להתרחשות כלשהי אינה נוצרת, לא נחווה התרחשות זו; ו-(4) העקבות שפעולותינו יוצרות בזרם תודעתנו אינן הולכות לאיבוד.
התכונה הראשונה של קרמה היא שפעולות מועילות מביאות תוצאות משמחות, ופעולות הרסניות מביאות להתנסויות לא נעימות. פעולות אינן טובות או רעות לכשעצמן, אך נחשבות לחיוביות או שליליות בהתאם לתוצאה שהן מביאות: אושר או כאב. אם שותלים זרעי תפוח, יצמח עץ תפוח, ולא פלפל חריף. בדומה, אם עושים פעולות חיוביות, הן יגרמו לאושר, ולעולם לא לכאב. כאשר חווים סבל, הוא נגרם על ידי פעולות שליליות, ולעולם לא על ידי פעולות חיוביות. הבודהה אמר:

לפי הזרע שנזרע,
כך הפרי שתקטוף.
העושה טוב יצבור תוצאות טובות,
העושה רע יקצור תוצאות רעות.
אם תזרע היטב זרע טוב,
תהנה מפירות טובים.

מועיל לזכור זאת בחיי היומיום. למשל, נניח שאדם מתפתה לשקר כדי להגדיל את הרווח שלו מפעולה עסקית. אז הוא נזכר שמעשה זה יגרום לתוצאות לא נעימות. הוא מחליט לא לשקר, בהכירו בכך שלמרות ויתכן שאם ישקר הדבר יגרום לתועלת זמנית, בטווח הארוך, הדבר יגרום ליותר בעיות. בכך שנמנע מלשקר, בטווח הארוך הוא יקצור את התועלת של פעולה מועילה, ואף בטווח הקצר, את הרווח של רכישת אמון וכבוד הזולת.

כאשר חווים צרות, יש המגיבים בכעס, בעוד אחרים נכנסים לדיכאון. פסיכולוגיה בודהיסטית מתמקדת בשיטות מעשיות שנועדו לחלץ אותנו מבלבול וסבל שכאלה. כך, כשאנו חווים מצוקה, מועיל לזכור שקרמה היא מוחלטת. במקום להגיב בצער רגשי, שרק מחמיר את הסבל, נוכל לזכור שהמצב נבע מהפעולות שלנו עצמנו בעבר.
לדוגמה, אם ביתנו נשדד, אנו סובלים מכך שאבדנו את רכושנו. אם, בנוסף, אנו גם כועסים, נהיה עוד יותר אומללים. לעומת זאת, כאשר אנו חושבים שרכושנו נגנב כתוצאה של מעשה כלשהו שעשינו בעבר – אולי רימינו או גנבנו מאחרים – יהיה קל יותר לקבל את מה שקרה ללא כעס. בכך שנכיר בתוצאות הבלתי רצויות הנובעות מפעולות אנוכיות, נהיה נחושים יותר לא לרמות או לגנוב מאחרים בעתיד.
יש המגיבים לצרות בכך שהם מתפלשים ברחמים עצמיים: "אני אדם נוראי. מגיע לי לסבול." מועיל יותר להכיר בכך שאנו חווים אי-נעימות כתוצאה של מעשינו בעבר. זה לא אומר שאנו אנשים "רעים וחסרי ערך". זה פשוט מצביע על כך שעשינו טעויות בעבר ועכשיו אנו חווים את תוצאותיהן. בכך שנקבל את העובדה שטעינו בעבר, ונכיר בבעיות שנבעו מכך, נוכל לפתח כוונה חזקה להימנע מיצירת הסיבות לסבל בעתיד.
אין משמעות קבלת העובדה שבעיותינו נובעות ממעשים הרסניים שעשינו בעבר, שנמנע מלהגיב במצב מסוכן או מזיק. אם ביכולתנו לעשות משהו כדי למנוע או לתקן מצב גרוע, כדאי שנעשה זאת! יחד עם זאת, חשוב שנזכור שהמצב הנוכחי הוא תוצאה של המעשים ההרסניים שלנו, כך שלא נגיב בכעס או נתקוף אחרים בזמן שאנו מנסים לתקן את הבעיה.
התכונה השנייה של קרמה היא שפעולה קטנה יכולה להביא לתוצאה גדולה. באותה הדרך בה יבול ענק נובע ממספר זרעים מצומצם, תוצאה גדולה יכולה לנבוע מפעולה קטנה. עזרה קטנה למישהו יכולה להניב תוצאה של אושר רב, בעוד פגיעה קטנה במישהו יכולה להביא לשנים של אומללות.
הרהור בכך שפעולות קטנות יכולות להניב תוצאות גדולות עוזר לנו להפסיק להצדיק את התנהגותנו השלילית. יתכן שמישהו יחשוב "רק לקחתי מהלקוח קצת יותר כסף," או "רק צעקתי על משפחתי לזמן קצר." כמובן שפגיעה קטנה טובה מפגיעה גדולה. ובכל זאת, איננו יכולים לשלול אותה, מפני שפעולה זו תביא את התוצאה שלה. עקבות הפעולה מתרחבות וגורמות לתוצאה גדולה יותר.
בדומה, למרות שיתכן שאין ביכולתנו לבצע פעולות מועילות בקנה מידה גדול, חשוב לבצע פעולות מועילות קטנות, מפני שאפילו פעולה חיובית קטנה יכולה להביא לתוצאות מועילות ביותר. הדברים הקטנים לכאורה בחיים, הם חשובים. הבודהה אמר בדהמפדה:

אפילו מעשים קטנים שאינם הגונים
יכולים לגרום לבעיות והרס רב
בעולם המשתרע מעבר –
כמו רעל הנכנס לגוף.

אפילו מעשים הגונים קטנים
מביאים אושר לחיים עתידיים,
ומגשימים מטרה נהדרת
כמו זרעים ההופכים ליבולים שופעים.

התכונה השלישית של קרמה, היא שאם לא נוצרה הסיבה, לא נחווה את התוצאה. הדבר הגיוני למדי: אם לא נזרע כל זרע, לא יצמח יבול. בתאונת דרכים, מדוע נהרג אדם אחד בזמן שאחר אינו נהרג? מדוע אדם אחד מת מסרטן בגיל צעיר, בעוד שאחר לא? הדבר קורה כיוון שבחיים קודמים, אדם אחד יצר את הסיבה, והאחר לא.
בדומה, אם אנו רוצים באושר, עלינו ליצור את הסיבה לכך. רק תפילה לאושר, ללא התנהגות חיובית, היא כמו להתפלל לדעת מתמטיקה בלי ללמוד מתמטיקה. אם לא ניצור את הסיבה, התוצאה לא תבוא. המודעות לכך מקנה לנו את ההתלהבות להימנע מלהרע, ואף לפעול בצורה מועילה.
התכונה האחרונה של קרמה, היא שעקבות פעולותינו אינן הולכות לאיבוד. כלומר, אלא אם כן עקבות שליליות מטוהרות, או עקבות חיוביות נהרסות על ידי כעס או גישות מוטעות, עקבות אלו בסופו של דבר יבשילו כאשר הנסיבות המתאימות יתקיימו. לפעמים אנו משקרים וחושבים, "זה לא משנה. אף אחד לא יודע על כך. שום דבר לא יקרה." למעשה, זה לא נכון, מפני שיתכן והעקבות יישארו בזרם התודעה שלנו זמן רב לפני שיתהוו הנסיבות המתאימות לכך שיניבו תוצאות. כמו שאמר הבודהה בדהמפדה:

באם טובה או רעה,
הכוח של כל פעולה
ברגע שנעשתה, לעולם אינו הולך לאיבוד;
התוצאות באות בהתאם.

יש פעולות הרסניות ובלתי רצויות מטבען. אלה כוללות הריגה, גניבה, התנהגות מינית פוגעת, שקר, דיבור מסכסך, דיבור בוטה, דיבור סרק, חמדנות של רכוש הזולת, רשעות, וגישות מוטעות. נדון בעשר הפעולות ההרסניות האלה בהמשך, בפרק שדן בהתנהגות אתית. הימנעות מפעולות אלו נחשבת להתנהגות חיובית. פעולות חיוביות אחרות כוללות נדיבות, עזרה לחולים ונזקקים, סיוע להורינו ומורינו, ניחום אבלים, וכל שירות לזולת.
באופן כללי, ניתן לקבוע קווים מנחים לפעולות שכדאי לזנוח, ולאלה שכדאי לפתח, על פי המניעים לפעולה. פעולות שהמניע להן הוא היאחזות, כעס, צרות-אופקים, קנאה, גאווה וכדומה, הן פעולות שליליות. פעולות שהמניע להן הוא חוסר היאחזות, סבלנות, חמלה וחכמה, הן פעולות מועילות. כדי לקבוע אם פעולה מועילה או לא, עלינו לבחון את המניע שלה, כיוון שאיננו מדברים או פועלים ללא מניע מסוים.
מודעות לתפקיד המניע בקביעת התוצאות של מעשינו בטווח הארוך, עוזרת לנו מאוד לחתוך דרך כל הצביעות והרמאות-העצמית. לפעמים אנו מתמרנים מצב במיומנות בצורה כזו שנראה טוב, למרות שהמניע שלנו אנוכי. לדוגמה, אנו יכולים לבצע שליחות עבור חבר, לא בגלל שאנו מעוניינים בטובתו בכנות, אלא מפני שאנו רוצים שהוא ירגיש מחויב כלפינו. למעשה, אין טעם לתעתע בעצמנו, כיוון שהעקבות העיקריות שיתהוו בזרם התודעה שלנו יהיו אנוכיות. מודעות לתוצאות התנהגות מתעתעת כזו עוזרת לנו לבחון את המניעים שלנו בכנות, ולתקן את אלה שאינם רצויים.

השפעות פעולותינו

איננו חווים בהכרח את תוצאות פעולותינו באופן מידי. כאשר סוזן מאבדת את עשתונותיה כלפי חברה לעבודה, ביל, היא חווה את התוצאה המידית – הוא מסרב לשתף עמה פעולה ביחס לפרויקט עליו הם עובדים באותו היום. אך התוצאה של פעולתה אינה נגמרת שם, אלא משפיעה גם על מערכת היחסים שלהם בעתיד. למרות שיתכן שהיא תהיה נחמדה אליו בעתיד, הוא לא יבטח בה באותה המידה.
בנוסף, עקבות הרשעות ודיבורה הבוטה של סוזן יישארו בזרם התודעה שלה וישפיעו על ההתנסויות שלה בעתיד. היא יכולה בקלות לחזור על ההרגל של דיבור בוטה בפעם הבאה שתהיה לה הזדמנות לכך.
זו טעות לחשוב שהתוצאות של פעולותינו תמיד באות מהר ומפסיקות. כמו שלוקח זמן לזרע לגדול ולהיות לצמח, כך לוקח זמן לעקבות הקרמתיות שלנו להניב את תוצאותיהן. כפי שאמר הבודהה בדהמפדה:

פעולות מוטעות לא בהכרח
חותכות מיד כמו חרבות.
אלה המהגרים דרך פעולות מוטעות
מגשימים את התוצאה לאחר מכן.

מובן שאותו הדבר תופס לגבי פעולותינו החיוביות. יתכן ולא נחווה תוצאות טובות באופן מידי. אך כאשר מתהוות הנסיבות לעקבות מועילות להניב את תוצאותיהן, הן יעשו זאת. אנו צריכים להסתפק ביצירת סיבות חיוביות, והידיעה שהן יבשילו בעתיד. חוסר סבלנות ביחס לתוצאה לא יגרום לה להגיע מהר יותר.
בייחוד חשוב לזכור זאת כאשר אנו עוסקים בתרגול רוחני. הגשמת הארה אינה כמו רכישת מזון מהיר! אנו נוטים להיות חסרי סבלנות, ורוצים הארה מידית. אך אם אנו חושבים שנהיה למוארים לאחר תרגול מועט בזמן קצר, נתאכזב. לוקח זמן לעקבות הטובות שלנו להבשיל. דרוש תרגול נרחב על מנת לשנות את התודעה.
פעולה שמשלימים בשלושה חלקים: המניע, הפעולה עצמה, והשלמת הפעולה, יכולה להשפיע על ארבעה היבטים של ההתנסות שלנו: (1) הגוף אליו אנו נולדים בחיים עתידיים; (2) מה שקורה לנו בזמן שאנו חיים; (3) אפיוני האישיות שלנו; (4) הסביבה שבה אנו חיים.
ראשית, הפעולות שלנו משפיעות על סוג הגוף אליו אנו נולדים בחיים עתידיים. פעולות מועילות מביאות לידות מחדש נוחות, בעוד שפעולות הרסניות מביאות לידות מחדש שאינן נוחות. לדוגמה, לידה מחדש טובה, כמו זו שיש לנו עכשיו, היא תוצאה של פעולות חיוביות בעבר, אשר משכו את זרם התודעה שלנו להיוולד כבני אנוש בנסיבות מוצלחות.
בדומה, אם מישהו פועל בצורה הרסנית, לדוגמה, התנהגותו המינית פזיזה וחסרת התחשבות, כתוצאה מכך, עקבות שליליות יישארו בזרם התודעה שלו. בזמן המוות, אם הוא מת עם אותה התאווה, תאווה זו תפעל כסיבה המסייעת לעקבות הפעולות ההרסניות להביא לתוצאות. כך תודעתו תמשך לגוף בצורת חיים אומללה. כיוון שהפעולה הסיבתית הייתה הרסנית, התוצאה תהיה לידה מחדש חסרת מזל.
פעולותינו הקודמות משפיעות על מה שקורה לנו במשך תקופות חיינו. לדוגמה, אם אנו נדיבים בתקופת חיים אחת, נחווה שפע בחיים עתידיים. אם אנו גונבים, בחיינו העתידיים נחווה תנאים כלכליים קשים. מועיל מאוד להיות מודעים לכך, מפני שהדבר מקנה השקפה רחבה יותר על הסיבות בגינם מתרחשים דברים בדרך שבה הם מתרחשים.
פעולותינו הקודמות אף משפיעות על מאפייני האישיות שלנו בהווה. אדם עם ההרגל לבקר ולנצל אחרים, בקלות יעשה זאת שוב בחיים עתידיים. אדם אשר תרגל את תודעתו באהבה וחמלה, יטה לכיוון תכונות אלו גם בעתיד.
גישות ותגובות מסוימות עולות בנו באופן אוטומטי. למשל, יש אנשים הנעלבים בקלות. לאחרים יש נטייה לשימוש בחומרים משכרים. יש אנשים אשר באופן טבעי מתחשבים באחרים. מגוון תגובות והרגלים אלו מתרחשים מפני שהמחשבות והפעולות הללו מוכרות לנו מהעבר.
למרות שאנו מושפעים על ידי נטיות שליליות מהעבר, ביכולתנו לשנות הרגלים אלו, ולפתח במקומם הרגלים חדשים, חיוביים יותר. בנוסף, יש יתרון בטיפוח הנטיות המועילות שלנו, כדי שהן יגדלו. כך נעצב את אישיותנו ונשפר את אופיינו.
ההיבט האחרון הוא, שפעולותינו משפיעות על הסביבה אליה אנו נולדים. בשנים האחרונות אנשים הופכים למודעים יותר להשפעת פעולותינו על הסביבה שלנו. כאשר אנו מנצלים את הסביבה למטרותינו האנוכיות, אנו פוגעים בעצמנו. התאווה לרווחים גבוהים יותר גורמת לאנשים להתנהג בדרכים המזיקות בצורה ישירה לסביבה. כבוד לחיים גורם לאיפוק, וכתוצאה מכך, למקום נעים יותר לחיות בו.
ספרות בודהיסטית מדברת על השפעה נוספת של מעשינו על הסביבה. למשל, הכתובים אומרים שהתנהגות הרסנית גורמת ללידה מחדש בסביבה לא נעימה, בעוד שהתנהגות מועילה, מובילה ללידה מחדש בסביבה נעימה עם אקלים נוח.

קביעה מראש?

פעולת הסיבה והתוצאה איננה גורל או קביעה מראש. אם אנחנו ערניים ומודעים לפעולותינו, יש לנו בחירה. אם אנחנו מתרשלים, ועושים, אומרים וחושבים כל דבר שצץ בראשינו, איננו משתמשים בבחירה שלנו. איננו משתמשים בפוטנציאל האנושי שלנו.
ברגע שנעשית פעולה, התוצאה שלה אינה חתומה באבן. סיבה ותוצאה משמעה שדברים תלויים אחד בשני. ישנה גמישות, כך שביכולתנו להשפיע במידה מסוימת על הדרך שבה מבשילות עקבות. לדוגמה, אם נטהר פעולה שלילית, נוכל למנוע ממנה להניב תוצאה בלתי רצויה. לעומת זאת, אם נכעס, נוכל להרוס את הפוטנציאל של פעולה חיובית מלהניב את תוצאותיה.
הדרך המדויקת בה פעולה מסוימת מבשילה, או מה עשינו בעבר כדי להביא לתוצאה מסוימת בחיינו הנוכחיים, יכולה להיות ידועה לחלוטין רק באמצעות תודעתו היודעת-כל של בודהה. הכתובים הבודהיסטים נותנים קווים מנחים כלליים ביחס לתוצאות של מעשים מסוימים. אך במקרים מסוימים, התוצאה המדויקת יכולה להשתנות בהיותה תלויה בסיבות ונסיבות אחרות.
אם פעולה תניב תוצאה גדולה או קטנה, הדבר תלוי בטבע המעשה עצמו, כיצד נעשה, למי נעשה, עוצמת המניע, התדירות שבה נעשה, ואם לאחר המעשה הובעה חרטה והתבצע טיהור. כל הגורמים האלה ישפיעו על התוצאה. בנוסף, הדרך בה האדם מת משפיעה על אילו עקבות יבשילו ומה התוצאה הנובעת מהן. כך, קרמה אינה קשיחה ומקובעת.
נניח שאדם בשם הארי יוצא לצוד, והורג צבי. פעולה זו ללא ספק תגרום לו לסבל בעתיד. למרות זאת, מספר גורמים אחרים ישפיעו על מה שיקרה. האם הוא התכוון ברצינות לארוב ולהרוג את החיה, או האם הלך לצוד עם עניין מועט? האם הארי שמח לאחר שהרג את הצבי, או האם הרגיש מעט חרטה? האם טיהר את העקבות השליליות שנותרו בזרם התודעה שלו? האם הרג חיות בתדירות גבוהה? האם הארי כעס בזמן המוות, או חשב על ישויות קדושות והתכונות שלהן? האם חבריו וקרוביו של הארי עשו פעולות חיוביות והתפללו בשמו לאחר שמת? גורמים כאלה משפיעים על התוצאה המסוימת אשר באה בעקבות הפעולה.
בכל פעולה יש דקויות רבות. רק לבודהה יש את היכולת המלאה לדעת בדיוק כיצד פעולות עבר מסוימות, או כיצד מקבץ פעולות, מביאים לתוצאות מסוימות בחייו הנוכחיים של אדם.
החוק הטבעי של הקרמה אינו תירוץ להימנע מעזרה לזולת. יש אנשים, שכאשר הם עדים לחוויות לא נעימות של אחרים, יאמרו כלאחר יד: "אה, זו הקרמה שלהם. אם אעזור להם אתערב להם בקרמה." זוהי תפיסה מוטעית, ותירוץ עלוב לעצלנות שלנו. אם היינו נפגעות ממכונית ושוכבות מדממות על הכביש, ועובר אורח היה אומר, "אוי, זו הקרמה שלך. לא אעזור לך כי את צריכה לכלות את הקרמה השלילית שלך", כיצד היינו מרגישות?
כאשר אחרים נקלעים לצרה, עלינו לעזור, כיוון שהם בעלי תודעה בדיוק כמונו. למעשה, אם איננו עוזרות, אנו יוצרות את הסיבה לכך שלא נקבל עזרה כאשר נזדקק לה. לפי החשיבה הבודהיסטית, יש לנו את האחריות המוסרית והחברתית לעזור לאחרים. איננו יחידים עצמאיים ומבודדים. להפך, אנחנו שרויים ביחסי גומלין, ולמרות הבדלים שטחיים, אנו דומים מאד.
חוק הסיבה והתוצאה אף אינו מצדיק בוז כלפי אחרים. זו טעות לחשוב, "אלה הגוועים ברעב בעולם כנראה הזיקו לאחרים בעבר, ולכן הם סובלים כעת. הם אנשים רעים ומגיע להם מה שהם מקבלים."
גישה ביקורתית כזו מצביעה על חוסר כבוד עצמי, ומרמזת שגם אנחנו אנשים רעים כאשר אנו חווים סבל. זה לא נכון. אם נבחן את חיינו, נדע שלפעמים הגישות השליליות שלנו גוברות עלינו. למרות שיתכן שאיננו רוצים לצעוק על משפחתנו, הכעס שלנו יוצא משליטה ואנו צועקים. בפעמים אחרות יתכן שאנו מנסים בכוונה להוציא דיבה על מישהו, ורק מאוחר יותר מבינים ומתחרטים על מעשינו. בשני המקרים לא היינו רוצים שישפטו אותנו כ-"רשעים", או "רעים". נכון שעשינו טעויות ונחווה את תוצאותיהן הכואבות, אך זה לא אומר שאנו אנשים רשעים. הרגשות העוכרים שלנו פשוט גברו עלינו באותו הרגע.
באותו האופן שיש לנו חמלה כלפי עצמנו והיינו רוצים שאחרים יסלחו לנו כאשר אנו פועלים בצורה הרסנית, כך גם כדאי שתהיה לנו גישה סלחנית כלפי הזולת. תרעומת ונקמה אינן מסירות את הנזק שנגרם לנו. הן רק יוצרות יותר סבל לעצמנו ולאחרים. כך גם ביטויי גאווה ועליונות אינם הולמים כלפי אנשים חסרי מזל. כאשר יש לנו קשיים, אנו מעריכים את עזרתם של אחרים. כך, כאשר אחרים סובלים מחוסר מזל, זוהי אחריותנו האנושית לעזור להם כמיטב יכולתנו.
כאשר אנו רואות אנשים עשירים שאינם ישרים, או אנשים טובי לב המתים בצעירותם, יתכן ויהיו לנו ספקות לגבי החוק של סיבה ותוצאה. אך סיבה ותוצאה פועלים מתקופת חיים אחת לאחרת. רבות מההתנסויות בחיים אלה הן תוצאות של מעשים שנוצרו בתקופות חיים קודמות, ורבים מהמעשים שנעשים בהווה, יבשילו בתקופות חיים עתידיות.
על פי ההשקפה הבודהיסטית, עושרם של אנשים שאינם ישרים הוא תוצאה של נדיבותם בתקופות חיים קודמות. חוסר היושר הנוכחי שלהם, יוצר את הסיבה לכך שירומו ויהיו עניים בעתיד. אנשים טובי לב המתים בצעירותם חווים את התוצאה של פעולות שליליות כגון הריגה בחייהם הקודמים. אך טוב ליבם הנוכחי יוצר בזרם התודעה שלהם את העקבות אשר יביאו להם אושר בעתיד.

טיהור ושינוי

מובן שכל אחד מאתנו עשה טעויות שעליהן אנו מתחרטים כעת. אך לא נידונו באופן בלתי הפיך לחוות את התוצאות של אותן הפעולות. אם זרע נשתל באדמה, בסופו של דבר הוא יצמח, אלא אם כן ישרפו או יוציאו אותו. בינתיים, ביכולתנו לדחות את צמיחתו על ידי כך שלא ניתן לו מים, דשן או אור. בדומה, ביכולתנו לטהר את הפעולות השליליות שלנו, כך שלא יניבו תוצאות מכאיבות. אם אין ביכולתנו לעשות זאת, נוכל לדחות, או להחליש, את השפעותיהן. הדבר נעשה על ידי תהליך הטיהור, אשר כולל ארבעה שלבים.
תהליך הטיהור פועל באמצעות ארבעת הכוחות המשמשים כתרופת נגד, והשימוש בו חשוב מאוד. הוא מונע סבל עתידי, ומשכך את האשמה או ההרגשה הכבדה אותה אנו חווים כעת. רק באמצעות ניקוי התודעה אנו מסוגלים להבין את הדהרמה טוב יותר; אנו שלווים יותר, ויכולת הריכוז שלנו משתפרת. ארבעת הכוחות המשמשים לטיהור עקבות שליליות הם: (1) חרטה; (2) לקיחת מקלט ופיתוח גישה אלטרואיסטית כלפי הזולת; (3) ביצוע תרגול מתקן כלשהו; (4) החלטה נחושה שלא לבצע את הפעולה שוב.
ראשית, נכיר בכך שעשינו את הפעולה ההרסנית, ונתחרט עליה. התייסרות והאשמה עצמית הינם חסרי תועלת ומשמשים לעינוי עצמי בלבד. לעומת זאת, בעזרת חרטה כנה, אנו מכירים בכך שטעינו, ומתחרטים על כך.
הכוח השני, הוא אמון. באופן כללי, הפעולות ההרסניות מתרחשות ביחס למושאים קדושים כמו הבודהה, הדהרמה, והסנגהה, או בעלי תודעה אחרים. על מנת לשקם את מערכת היחסים הטובה שלנו עם המושאים הקדושים, ניתן בהם אמון בכך שניקח מקלט או נבקש מהם הכוונה. על מנת לבנות מערכת יחסים טובה עם בעלי תודעה אחרים, ניצור גישה אלטרואיסטית ונקדיש את ליבנו להפוך לבודהה כדי שנוכל להועיל להם בדרך הטובה ביותר.
הכוח השלישי הוא למעשה ביצוע פעולה מתקנת כלשהי. זו יכולה להיות כל פעולה בונה המועילה לזולת. ספרות בודהיסטית מתארת מספר פעולות שמסייעות בטיהור עקבות שליליות: להקשיב לשיעורים, לקרוא ספר דהרמה, לחלוק כבוד לבודהות, לשנן מנטרות, ליצור פסלים או תמונות של ישויות קדושות, להדפיס ספרי דהרמה, למדוט וכן הלאה. הפעולה המתקנת החזקה ביותר היא למדוט על הריקות. בפרק על חכמה אסביר כיצד עושים זאת.
הכוח הרביעי הוא ההחלטה הנחושה שלא להתנהג שוב באותו האופן. יש פעולות, כמו העברת ביקורת ורכילות, אותן אנו עושים בתדירות גבוהה וכהרגל. זה יהיה לא מציאותי לומר שלעולם לא נחזור עליהם לשארית חיינו. לכן, יהיה חכם יותר לבחור משך זמן מציאותי ולהחליט שננסה לא לחזור על הפעולה בכלל, אך שבמשך זמן זה נקדיש תשומת לב מיוחדת ונעשה מאמץ ממוקד שלא לחזור על הפעולה.
ארבעת הכוחות המשמשים כתרופת נגד צריכים להיות מיושמים שוב ושוב. התנהגנו בצורה הרסנית פעמים רבות, כך שטבעי שלא נוכל לצפות לבטל את כל הפעולות האלה בפעם אחת. ככל שארבעת הכוחות חזקים יותר, כך הטיהור יהיה חזק יותר. טוב לתרגל טיהור עם כוחות אלה בכל ערב לפני שהולכים לישון. כך נבטל את הפעולות ההרסניות שיתכן וביצענו במשך היום, וזה יעזור לנו לישון בשלווה.
התודעה שלנו כרגע דומה לשדות שאינם מעובדים. טיהור דומה להסרת הסלעים, חתיכות הזכוכית השבורות ועטיפות המסטיק המלכלכים את השדה. צבירת מעלות חיוביות על ידי התנהגות מועילה דומה להוספת דשן ומערכת השקיה. כך נוכל לזרוע את הזרעים, על ידי כך שנקשיב לשיעורים, ולטפח אותם דרך הרהור ומדיטציה. לאחר זמן מה, יתחילו לצוץ שתילים של תובנות.
עלינו לפעול לשיפור חיינו ולהגשמת הארה. למרות שביכולתנו לשכור מישהו שינקה את ביתנו ויעביר חפצים, איננו יכולים לשכור מישהו לנקות את תודעתנו ולהחדיר בנו חמלה וחכמה. אך אם נפעל, אין ספק כי התוצאות המועילות יגיעו.

קיום מעגלי:
גלגל הענק של הבעיות החוזרות ונשנות

המצב בו אנו מתקיימים נקרא 'קיום מעגלי', או 'סמסרה' בסנסקריט. המונח מתאר מעגל של בעיות חוזרות ונשנות, בו אנו שוב ושוב נולדים, חווים מגוון בעיות במשך חיינו, ואז מתים. אין כוח או ישות חיצונית המחזיקים אותנו כבולים בקיום המעגלי. מקור בעיותינו נמצא בבורות שלנו עצמנו: איננו מבינים מי אנחנו או את טבע התופעות הסובבות אותנו.
לפי הפילוסופיה הבודהיסטית, כיוון שאיננו מודעים לטבע שלנו, אנו מבינים את סביבתנו ואת עצמנו בצורה לא נכונה. אנו חושבים שדברים קיימים בדרך שהם אינם קיימים. יש לנו תפיסה שגויה של מי אנחנו, כאשר אנו חושבים שאנחנו תופעה קבועה, מוצקה שאותה ניתן למצוא. אנחנו מוקירים מאוד את ה'אני האמיתי' האשלייתי הזה. המחשבה היחידה שיש בתודעתנו מבוקר עד ערב היא, "אני רוצה אושר, והאושר שלי הוא החשוב ביותר". אנו חושבים ומתנהגים כאילו אנחנו מרכז היקום, מפני שהמחשבה "האושר שלי, הסבל שלי" היא מרכזית ותמידית בתודעתנו. הדאגה לאחרים באה לאחר הדאגה לעצמנו.
כיוון שאיננו מבינים את הטבע המוחלט של אנשים ותופעות, אנו מפתחים היאחזות וכעס כלפי הזולת. אנו אוחזים במה שמועיל לנו; אנו נרתעים מאנשים ודברים המאיימים על האושר שלנו. חיינו עוברים במעגל זה של משיכה ורתיעה, רצון וחוסר-רצון. תודעתנו דומה ליו-יו, היא עולה ויורדת מבחינה רגשית ללא הרף.
אנחנו גם עולים ויורדים כשאנו עוברים מתקופת חיים אחת לאחרת. מפני שהתנהגנו גם בצורה הרסנית וגם בצורה מועילה במשך תקופות חיינו, לפעמים אנו נולדים מחדש בחיים עם כאב רב, ובפעמים אחרות בחיים עם אושר רב. דבר אינו יציב. אין שום בטחון, שום ערובה לכך שיהיה לנו אושר מתמשך, למרות שזה מה שכולנו רוצים.
אנו פועלים תחת השפעת הבורות שלנו, ובכך יוצרים קרמה. כאשר אנו מבינים את עקרון הסיבה והתוצאה, אנו מנסים להתנהג בצורה מועילה. כאשר אנו בורים בהיבט זה, או כשאיננו זהירים, תודעתנו נופלת בקלות תחת השפעת הרגשות העוכרים, כגון היאחזות, כעס, קנאה, גאווה, וצרות-אופקים, ואנו מתנהגים בצורה שלילית. פעולות אלו משאירות עקבות בזרם התודעה שלנו, ועקבות אלה משפיעות על ההתנסויות שלנו.
בזמן המוות, תודעת החישה שלנו מאבדת את יכולתה לפעול, והתודעה הנפשית שלנו הופכת ליותר ויותר מעודנת. תהליך זה עלול לעורר דאגה, כיוון שאנו רגילים לחיות בגופנו הנוכחי ומאוד קשורים אליו. כאשר אנו מרגישים את עצמנו נפרדים מגופנו בזמן המוות, אנו משתוקקים להישאר בו. כאשר בסופו של דבר אנו מבינים שההפרדה בלתי נמנעת, אנו להוטים להיאחז בגוף אחר.
שני הגורמים האלה, ההשתוקקות והלהיטות להיאחז, הן הנסיבות הגורמות להבשלת העקבות של חלק מהפעולות אותן יצרנו בעבר. הדבר גורם לתודעתנו להימשך אל צורת חיים מסוימת, ואנו נולדים מחדש בגוף אחר. כך אנו עוברים מתקופת חיים אחת לאחרת.
אף לידה-מחדש אינה נצחית. אנו לוקחים את מגוון הגופים לפי הסיבות שיצרנו, ואנו חווים את התוצאה רק כל עוד קיימת האנרגיה הסיבתית לכך. כאשר קרמה זו מגיעה לידי מיצוי, אנו עוזבים גוף זה ולוקחים גוף אחר. יתכן וחלק מלידות-מחדש אלה ימשכו זמן רב, אך אף אחת מהן לא תמשך לנצח.
יש אנשים אשר השקפתם כלפי לידה מחדש אידיאליסטית מאוד. הם חושבים שלאחר המוות אנו אי שם בחלל. אנו מביטים למטה וחושבים, "אממ, הייתי רוצה להיוולד להורים האלה." זה לא עובד ככה. אנחנו לא בוחרים במודע. זרם התודעה נדחף לגוף אחר מכוח הרגשות העוכרים והפעולות שלנו. אנו מוצאים גוף מושך, ואנו להוטים לאחוז בו. כך, אנו מוצאים את עצמנו בחיים אחרים, והקיום המעגלי נמשך.
יש החושבים שכל לידה מחדש היא כמו מבחן: אנו נולדים לתוך מצב מסוים כדי ללמוד דברים מסוימים. השקפה זו מרמזת שיש תכנית נסתרת כלשהי, שמישהו אחר מחליט מה אנחנו צריכים ללמוד, או שאנו מודעים לתוכנית בעצמנו. זה לא עובד ככה. אנחנו נולדים לתוך גוף מסוים מפני שהסיבות והתנאים לכך חברו יחד. אין שיעורים מתוכננים מראש שעלינו ללמוד בחיינו. אם נלמד או לא נלמד מההתנסויות שלנו – הדבר תלוי בנו.

צורות חיים אחרות

על פי המחשבה הבודהיסטית, ישנם שישה סוגים של צורות חיים במעגל הבעיות החוזרות והנשנות. שלוש צורות החיים הנחשבות למוצלחות הן בני-אנוש, ישויות שמימיות-באופן-חלקי, וישויות שמימיות. שלוש צורות החיים הפחות מוצלחות הן בעלי חיים (כולל חרקים), צורות חיים החוות תסכול והיצמדות מתמשכים, וצורות חיים שחוות פחד וכאב תמידי. יש אנשים שמתקשים להאמין בקיומן של ששת צורות החיים, כיוון שאנחנו רק יכולים לראות בני אנוש וחיות. כיצד נוכל לדעת שצורות הקיום האחרות קיימות?
גם לי היה קושי להאמין בקיום צורות החיים האחרות בתחילת לימודי הבודהיסטים. חשבתי על כך שהחושים שלנו אינם יכולים להבחין בכל מה שקיים. נשרים יכולים לראות דברים שאנו, בני האדם איננו יכולים לראות; כלבים שומעים קולות שאין ביכולתנו לשמוע. איננו יכולים לראות אטומים בעזרת העיניים, ואף אין לנו ידע עמוק לגבי כוכבי לכת ומערכות שמש אחרות. כאשר הכרתי במגבלות החושים והיקף הידע המדעי הנוכחי, התחלתי לחשוב שיתכן וקיימות צורות חיים אחרות אשר איננו מודעים להן.
דרך נוספת שעזרה לי לשקול את האפשרות של קיום צורות חיים נוספות, הייתה להתבונן במגוון הרחב של מצבי-רוח, תפיסות והתנהגויות שיש לנו כבני אנוש. לדוגמה, לפעמים אנחנו מרוצים, סבלניים וסלחנים. בגלל מצבנו הנפשי הרגוע, נדמה כי הסביבה והאנשים שאותם אנחנו פוגשים נעימים ומהנים מאוד. אפילו אם מישהו מנסה להתגרות בנו, אנו מתעלמים מכך, ובאמצעות התבדחות ופטפוט עמו, אנו יוצרים הנאה.
כעת, קחו את המצב הנפשי הזה, הגבירו אותו, והשליכו אותו כלפי חוץ כך שהוא הופך להיות הסביבה והגוף שלנו. זוהי צורת החיים של ישות שמימית.
בפעמים אחרות, אנו כועסים מאוד ומאבדים את העשתונות. לפעמים האנרגיה הכעוסה שלנו כל כך עצומה שלמרות שאף אחד אינו מטריד אותנו, אנו מחפשים מישהו עליו נוכל לכעוס. הכעס שלנו מתקשר עם פרנויה ואנו הופכים להיות רגישים וחוששים באופן קיצוני, ללא סיבה. הדרך בה אנו רואים אנשים ודברים סביבנו משתנה, ונדמה שאחרים מנסים לפגוע בנו, אפילו אם זה לא נכון. דמיינו שהמצב הנפשי הזה של כעס ופרנויה מוגבר ומושלך כלפי חוץ, והופך להיות הגוף והסביבה שלנו. זוהי צורת החיים של פחד וכאב.
נוכל לדמיין את הקיום של צורות חיים אחרות בדרך זו: הגוף והסביבה שלנו כביטויים של מצבנו הנפשי. כמו שפעולות חיוביות מושכות אותנו כלפי לידות מחדש מוצלחות, כך גישות שליליות מתבטאות בחיים אומללים. כל מה שאנחנו חווים – אושר ואומללות – נובע מהתודעה שלנו.
יש אנשים התוהים מדוע בעלי חיים כלולים בשלוש צורות החיים הפחות מוצלחות. יש חיות אינטליגנטיות וטובות לב. יש כאלה החיות בתנאים טובים יותר מחלק מבני האדם. נדיר שבעלי חיים יהיו הרסניים באותה המידה שאנשים יכולים להיות הרסניים. חיות הורגות רק כשזה הכרחי; הן אינן מייצרות פצצות אטום היכולות להרוס תרבויות.
אלה נקודות טובות. למרות זאת, לבני האנוש יש פוטנציאל מסוים ואינטליגנציה, אשר בשימוש נבון יכולים להביא לתוצאות עצומות מאלה של בעל חיים. חתול אינו יכול להבין את עצתנו להפסיק להרוג עכברים ולפתח חמלה כלפיהם, ודולפין אינו יכול להבין את השיעורים על הטבע המוחלט של התופעות. בהשוואה, חיי האנוש מיוחדים בכך שקל לנו יחסית להימנע מפעולות שליליות ולעשות פעולות חיוביות.
למרות שבעלי חיים נחשבים לבעלי צורת חיים נחותה, זה לא אומר שבני אדם צריכים לנצל אותם ולהתעלל בהם. נהפוך הוא, הבודהיזם אומר שצריך לכבד, לדאוג ולטפל כהלכה בכל צורות החיים.
כיצד יכולים אלו הנולדים כחיות להפוך לאנושיים שוב? בתקופות חיים קודמות, כאשר היו אנושיים, הם התנהגו גם בצורה חיובית, וגם בצורה שלילית. העקבות של כל הפעולות האלה נשארו בזרם התודעה שלהם. בסוף חייהם האנושיים, עקבות שליליות הבשילו וגרמו לאדם להיוולד כחיה.
קשה לבעלי חיים לטפח גישות חיוביות ולהתנהג בהתאם. אך חיות יכולות לקבל עקבות חיוביות משמיעת תפילות ודקלום של כתבי דהרמה, או מהליכה סביב למבנים או מקדשים בודהיסטים. כתוצאה מקשר עם חפץ טהור ורב עוצמה, עקבות מועילות נשארות בתודעתם. הדבר דומה לעקבות שנשארות כאשר שקופית "אכלו פופקורן" מבזיק על מסך קולנוע. איננו מודעים לכך, אך התודעה שלנו מושפעת.
זרם התודעה של בעלי חיים שומר את העקבות החיוביות שנוצרו כאשר הם היו אנושיים. כאשר האנרגיה הקרמתית להיות חיה נגמרת – לידה מחדש בצורות הקיום התחתונות והעליונות הן זמניות, לא נצחיות – אז יתכן שהעקבות החיוביות יבשילו, ויגרמו להם לשוב ולהיוולד כבני אדם.
הבודהה הסביר על קיום מגוון צורות החיים בחמלה, על מנת ליידע אותנו על ההשפעות האפשריות של פעולותינו בטווח הארוך. בעזרת הידע הזה, נשים לב למה שאנחנו חושבים, אומרים ועושים, ונקדיש את הזמן לפתח את תכונותינו הטובות. הבודהה הבחין:
סבל נובע אך ורק מהתודעה הבלתי מרוסנת שלנו עצמנו. אם ברצוננו להשיג מצב אמיתי של אושר, הדרך הטובה ביותר היא לאמן את עצמנו בחיסול מצבי התודעה השליליים שלנו.