ארבע אמיתות האציליים

אַרִיַסַצַ'ה (ariya-sacca)

השיחה הראשונה של הבּוּדְּהַה עוסקה בעובדות המציאות אותן גילה וניסח כארבע אמיתות המכונות אַרִיָסַצַ'ה (Ariya-Sacca). התרגום הנפוץ הוא 'ארבעת האמיתות הנאצלות' אך כיוון שהאמיתות האלו מצביעות על ארבע עובדות של מציאות הקיום, לא מתאים לומר כי יש בהן משהו נאצל או אצילי. לכן התרגום המועדף הוא 'ארבעת אמיתות האציליים' – עובדות המציאות כפי שרואים אותן האציליים, אלו שהתעוררו, או הערים. אפשרות נוספת היא לתרגם את המונח 'ארבעת אמיתות האצילי' כלומר האמיתות אותן גילה הבּוּדְּהַה. האמת הראשונה היא בדבר הסבל (דוּקְּהַה, dukkha), וכך מתאר אותה הבּוּדְּהַה:

להיוולד זה סבל, להזדקן זה סבל, לחלות זה סבל, למות זה סבל, צער, בכי, כאב, עצב ויאוש הם סבל, להיות קשור למה שאינו אהוב זה סבל, להיות מופרד ממה שאהוב זה סבל, לא להשיג מה שרוצים זה סבל, בקצרה, חמשת מצרפי ההקשרות1 ההקשרות הם סבל.

הבּוּדְּהַה לא טען שהחיים הם סבל אלא שהסבל הוא כורח המציאות בחיים. מאחר ונולדנו אנו עתידים למות, מאחר ויש לנו גוף, אנו נתונים למחלות, לזקנה, ולכאבים שונים כתוצאה מחום, קור, פציעה וכו'. מאחר וטבעה של התודעה הוא כזה, אנו נתונים לצער ועצב, יגון ומועקה. מאחר ויש בנו תשוקה להנאות כאלו ואחרות ולא כל משאלותינו מתממשות, אנו נחווה אכזבות שגם הן סוג של סבל. כך גם לגבי פרידה שלנו ממה ומי שאהוב עלינו, וכך גם לגבי קשר עם אדם או דבר שאיננו אוהבים, גם אלו הם סבל. מעבר לכל זה, הבּוּדְּהַה אומר שהגוף והתודעה הם לכשעצמם סבל ומייצרים סבל בלי הרף – מתוך ההשתנות, חוסר היציבות והארעיות של כל התופעות החומריות והמנטאליות. אין זו אמירה בנוגע לחיים כדבר מופשט. הסבל אינו נמצא בטבע – לא בנהרות, בעצים, בשמים או באדמה, אלא בטבע קיומו של כל אדם וכל יצור חי אחר מוטבע הפוטנציאל של הסבל.

ההצבעה הזו על הקץ ההכרחי לחיים לא שוללת או מתכחשת לאושר, לשמחה ולהנאות החיים, אלא מציינת את העובדה שכל האושר והשמחה מסתיימים תמיד מוקדם מהרצוי ושרוב רובם של החיים רצופים תלאות, כאבים ואכזבות למורת רוחנו.

עובדת המציאות הזו של הסבל על פי הבּוּדְּהַה אינה דבר שיש להתעלם ממנה או לקבל אותה כפי שהיא. זו אמת שיש לחקור. התרגול או הפרקטיקה אותה לימד הבּוּדְּהַה היא החקירה העקבית, העמוקה והמדוייקת להבנה מלאה של הסבל באמצעות התבוננות חודרת אל תוך המציאות הזו:

את הסבל כאמת האציליים יש להבין במלואו': כך הופיעה בי העין, הופיעה תובנה, הופיעה חוכמה, הופיע ידע, והופיע אור בנוגע לדברים שלא נשמעו קודם לכן.

קוֹנְדַנְּיַה (Kondañña), היה אחד מחמשת הנזירים הראשונים של הבּוּדְּהַה אשר היה בבֶּנַרֵס (Benares) ושמע את הדרשה הראשונה אודות הסבל מפי הבּוּדְּהַה. בסיום הדרשה עלתה בתודעתו ההבנה שכל דבר שנוצר סופו להעלם – כל מי ומה שנולד סופו לחדול ולמות. זוהי תובנה המכונה 'עין הדְהַמַּה' המציינת חדירה אל הבנת הסבל כפי שהוא.

האמת השניה היא בדבר מקור הסבל שתואר באמת הראשונה, וכך היא מתוארת:

זוהי ההשתוקקות2 אשר מובילה ללידה מחדש,3 כבולה בתענוג ותאווה, המוצאת הנאה פעם פה ופעם שם. כלומר, השתוקקות להנאות חושים, השתוקקות לקיום נוסף, השתוקקות להפסקת הקיום.

מקור הסבל מכונה צמא – טַנְהָא (taṇhā), והוא ההשתוקקות או הכמיהה למצוא הנאה ותענוג בפעילויות שונות בחיים, בין אם הנאות חושים ובין אם הנאות אינטלקטואליות או רגשיות אשר אנו חווים במהלך חיינו. התשוקה הזו לחוות הנאות אלו שוב ושוב מובילה אותנו ללידה נוספת בתום חיינו וכך אנו נולדים שוב ושוב במעגל הלידות והמיתות של הסַנְֹסָארַה.

ההשתוקקות הזו היא בעלת שלושה פנים. הראשון הוא התשוקה להנאות החושים ולהנאות מנטאליות ורגשיות שונות. הפן השני הוא ההשתוקקות לקיום או להתהוות. ההשתוקקות הזו עולה בקנה אחד עם השקפת הנצחיות (sassata diṭṭhi), האמונה שאדם ממשיך את קיומו מרגע לרגע וימשיך לחיות גם לאחר מותו בעולמות אחרים או בצורות קיום שונות – זוהי האמונה בדבר נפש, נשמה או מרכיב קבוע אחר השוכן בגוף. ההשתוקקות הזו לקיום מכוונת הן לחיים בעולם זה כאדם או חיה והן לעולמות שמימיים אחרים, של דֵווֹת (devā), בְּרַהַמוֹת (brahmā) וישויות אחרות.

הפן השלישי הוא ההשתוקקות ההפוכה לזו הקודמת והיא ההשתוקקות לאי-קיום, הפסקת ההתהוות, חדלון, התבטלות או אניהיליזם (uccheda diṭṭhi) – האמונה שקיומו של האדם יפסיק לחלוטין ברגע שיגיע לקץ חייו. אחת האמונות האלו היא המטריאליסטית, הגורסת כי קיים חומר בלבד והאדם הוא יישות חומרית בלבד שסופה מגיע עם התפרקות הגוף. צורה אחרת של האמונה הזו היא ההשקפה שלאדם אמנם יש מרכיב תודעתי הקיים כאישיותו לאורך כל חייו אך במותו נפסק הקיום שלו לאלתר.

הבּוּדְּהַה אומר שהשתוקקות זו על שלושת פניה היא הגורם לסבל ועל מי שחפץ בשחרור לזנוח אותה:

'את מקור הסבל כאמת האציליים יש לזנוח': כך הופיעה בי העין, הופיעה תובנה, הופיעה חוכמה, הופיע ידע, והופיע אור בנוגע לדברים שלא נשמעו קודם לכן.

הזניחה של מקור הסבל נעשית רק בעקבות חקירה והבנה מלאה של הסבל. אדם לא יכול לזנוח את ההשתוקקות הזו באמצעות משאלה בלבד מאחר והיא טבועה בכל יצור אנושי והיא מניע מרכזי לקיומו. לכן ככל שמתעמקת ההבנה של הסבל כך גם השתוקקות זו נזנחת ונחלשת עד אשר היא נפסקת לחלוטין.

האמת השלישית היא בדבר קץ הסבל ומתארת את המציאות הנִיבָּאנִית – המציאות בה נפסקת ההשתוקקות כאשר אין עוד גורם לסבל, וכך היא מתוארת:

זוהי ההיעלמות המוחלטת והחדלון של השתוקקות זו ממש, עזיבה וזניחה שלה, שחרור ממנה, ניתוק ממנה.

אמת זו מתארת את מציאות הנִיבָּאנַה והיא תוצאה של זניחת מקור הסבל. מציאות זו נחוותה על ידי הבּוּדְּהַה ועל ידי תלמידיו שהגשימו התעוררות:

'את קץ הסבל כאמת האציליים יש לחוות': כך הופיעה בי העין, הופיעה תובנה, הופיעה חוכמה, הופיע ידע, והופיע אור בנוגע לדברים שלא נשמעו קודם לכן.

קץ הסבל, נִיבָּאנַה, הוא המטרה המוחלטת לאלו ההולכים בדרכו של הבּוּדְּהַה. ההגשמה שלה מביאה לשלווה, לשקט ולאושר, לחופש ולשחרור מכל הסבל.

שלוש האמיתות הראשונות הן הסבל, המקור לסבל והקץ לסבל. לבסוף מוצג האופן לביצוע החקירה של הסבל והזניחה של מקור הסבל על מנת לממש ולהגשים את קץ הסבל:

זוהי הדרך המובילה לקץ הסבל כאמת האציליים: זו בדיוק דרך האציליים המתומנת, כלומר – השקפה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, עיסוק נכון, מאמץ נכון, קשב נכון וריכוז נכון.

דרך זו, אותה לימד הבּוּדְּהַה, היא הדרך המובילה לחקירה נכונה של הסבל, ולזניחת ההשתוקקות הגורמת לסבל. זוהי דרך האציליים אשר הלכו בה תלמידיו של הבּוּדְּהַה סַקְיַמוּנִי (Sakyamuni) וכל הבּוּדְּהוֹת שלפניו בעבר, זו הדרך בה הולכים תלמידיו של הבּוּדְּהַה היום וזו הדרך שילכו בה תלמידיהם של הבּוּדְּהוֹת לעתיד.

'את הדרך הזו המובילה לקץ הסבל כאמת האציליים יש לממש': כך הופיעה בי העין, הופיעה תובנה, הופיעה חוכמה, הופיע ידע, והופיע אור בנוגע לדברים שלא נשמעו קודם לכן.

הבּוּדְּהַה אמר שיש לממש את הדרך הזו – לתרגל אותה על כל פניה השונות. כל אדם חייב ללכת בה בעצמו, הבּוּדְּהַה הוא המורה המצביע על הדרך ומלמד אותה אך אין הוא יכול לעזור מעבר לכך, כל אחד חייב לשחרר את עצמו בכוחות עצמו מן הבורות והסבל. באמצעות מימוש הדרך מציאות הסבל מתבהרת ומובנת. באמצעות הבנת הסבל ההשתוקקות דועכת וכאשר היא מסתיימת ונמוגה, נִיבָּאנַה נחוות.

באופן הזה ארבע האמיתות קשורות זו בזו ומציגות את עיקר תורת הבּוּדְּהַה. אמיתות אלו נלמדות ומתורגלות מאז שלימד אותן הבּוּדְּהַה בשיחתו הראשונה דְהַמַּהצַ'קַּהפַבַטַּנַה (dhammacakkapavattana) ועד היום.



1 מצרפי ההקשרות: ההקשרות לחמשת המצרפים (פַּנְצַ'-אוּפָּאדָאנַה-קְּהַנְדְהָא, panc’upādāna-kkhandhā). המצרפים הם חמש קבוצות של סוגי תופעות פיזיות ומנטאליות המופיעות ונעלמות כל הזמן: (1) תופעות חומריות, (2) הרגשות, (3) תופעות של זיהוי או תפיסה, (4) תגובות מנטאליות, (5) תופעות של הכרה. הצירוף שלהן הוא מה שנקרא אדם או יצור חי.

2 השתוקקות: טַנְהָא, taṇhā. מילולית: 'צמא'. מתורגם גם ככמיהה.

3 המובילה ללידה מחדש: פּוֹנוֹבְּהַבִיקָא, ponobhavikā. מילולית: 'גורמת להתהוות נוספת.'