חוסר-עצמיות

אַנַטָּא (anattā)

חוסר-עצמיות, 'אי-עצמי', או 'לא-עצמי', הוא אחד הנושאים היותר סבוכים והקשים לעיכול בתורתו של הבּוּדְּהַה. חוסר-עצמיות הוא גם אחד משלושת מאפייני היסוד של כל התופעות הפיזיות והמנטאליות יחד עם המאפיינים 'סבל' ו-'השתנות מתמדת'. מאפיין זה נוגד את ההנחה הרווחת שקיים גורם פיזי או מנטאלי קבוע ומתמשך ביצורים חיים, צמחים או דוממים. הבּוּדְּהַה גילה שבפועל זוהי אשלייה בלבד, ודרך גילוי עצמאי והבנה מלאה של האשלייה הזאת ניתן להשתחרר מהאמונה הכוזבת בעצמיות. מאפיין חוסר העצמיות אינו נחשב להשקפה או דעה תיאורתית, הבּוּדְּהַה גילה את עובדת המציאות הזו והיא ניתנת לאימות דרך חוויה אישית. הסוּטַּה השניה אותה לימד הבּוּדְּהַה הייתה בעניין חוסר העצמיות ובסיומה חמשת תלמידיו הראשונים הפכו לאַרַהַנְטִים.

אחת האמונות שרווחו בהודו בימיו של הבּוּדְּהַה, אשר משותפת לרוב האמונות ברחבי העולם לכל אורך ההיסטוריה וגם היום, היא שלאדם יש יסוד חומרי בדמות גוף ויסוד מנטאלי, בדמות נשמה או רוח באופן קבוע מלידתו ועד מותו. על פי חלק מהאמונות גם לאחר מות האדם הנשמה או הרוח הזו ממשיכה להתקיים בין אם בעולמות אחרים, בגן-עדן או גיהינום, בין אם מופיעה מחדש בגוף אחר, או בין אם ממתינה לימות המשיח על מנת לחזור למעגל החיים. הבּוּדְּהַה בחן את כל התופעות הפיזיות והמנטאליות המרכיבות את האדם ולא מצא כל נשמה או רוח כזו המתקיימת באופן קבוע, אלא שכל התופעות משתנות, נעלמות ומופיעות מחדש ללא הרף, ואין דבר הנותר יציב וקבוע, לא חומרי ולא מנטאלי.

המונח חוסר-עצמיות מתייחס לחמשת המצרפים (קְהַנְדְהַה, khandha) שהם כינוי לאוסף התופעות החומריות-מנטאליות המכונה 'אדם' או 'יצור-חי'. וכך אומר הבּוּדְּהַה:

"נזירים, גוף הוא לא עצמי. אם גוף היה עצמי הוא לא היה גורם לעצמו אי-נחת. אז היה אפשר לומר 'שהגוף הזה יהיה כך, או שהגוף הזה לא יהיה כך'. אך בדיוק מהסיבה שגוף הוא לא עצמי, הוא גורם לעצמו אי-נחת. ואי אפשר לומר 'שהגוף הזה יהיה כך, שהגוף הזה לא יהיה כך'."

באותו אופן נאמר גם לגבי הרגשה (וֶדַנָא, vedanā), זיהוי (תפיסה או הזכרות: סַנְּיָא, saññā), דחפים-מנטאליים (סַנְקְהָארַה, saṅkhāra) ועל הכרה (וִינְּיָאנַה, viññāṇa).1 בכל המקרים הללו נראה כי התופעות גורמות סבל ואין שליטה אמיתית עליהן. כל התופעות האלו משתנות ללא הרף (אַנִּיצַּ'ה, annica) וגורמות מועקה וסבל (דוּקְּהַה, dukkha) ולכן לא ניתן לומר שהן עצמי.

הבּוּדְּהַה שואל את תלמידיו:

"והאם נכון להתייחס למה שמשתנה, לא-נעים, נתון לשינוי כ'זה שלי, זה עצמי, זה אני'?"

ועל כך תלמידיו משיבים בשלילה, שכן הם רואים זאת מתוך התנסותם האישית, ומתוך התבוננות ערה בתופעות הפיזיות והמנטאליות.

אם כך, כיצד זה שאדם לכל אורך חייו חש בעצמיותו כדבר ממשי ואמיתי? מדוע קיימת תחושת של אגו הקיים בקביעות מרגע הלידה ועד רגע המוות? אדם מרגיש ואומר – 'זה שלי', 'זה גופי', 'אלו מחשבותי', 'זוהי הרגשתי', כיוון שבכל יצור חי טבועה האמונה בקיום עצמי (אַטַּה דִיטְּהִי, atta diṭṭhi, או סַקָּאיַה דִיטְּהִי, sakkāya diṭṭhi), אך זוהי בעצם תפיסה, דיעה, או השקפה של קיום עצמי קבוע ומתמשך. ההבחנה הזו הינה השקפה מוטעית (מִיצְּ'הָא דִיטְּהִי, micchā diṭṭhi) שבבסיסה בורות. אדם מייחס עצמיות או מזדהה עם תופעות ותהליכים פיזיים ומנטאליים המתרחשים מתוך גורמים וסיבות שונות. תופעות אלו מתהוות ללא הרף בתהליך שרשרת של סיבות ותוצאות ואין בהן דבר קבוע. אדם המתפכח מתפיסה מוטעית זו אינו מבטל את עצמיותו אלא מבטל את אותה השקפה מוטעית בדבר קיום עצמיות כזו מלכתחילה. התפכחות זו מתרחשת בעקבות התנסות אישית של האדם וראייה חודרת ובהירה שאכן כל התופעות האלו אותן ייחס לעצמו, לאני, או כשלו, בעצם פועלות במסלולן על פי גורמים וסיבות שאינם בשליטתו, וכל אותן תופעות משתנות לבלי הרף ומעיקות. ההבנה הנכונה מנוסחת על ידי הבּוּדְּהַה באופן הבא:

"לכן, נזירים, כל גוף הרגשה, זיהוי, תגובה מנטאלית, הכרה שהוא, בין אם בעבר, בעתיד או בהווה, פנימי או חיצוני, גס או מעודן, נחות או נעלה, רחוק או קרוב – יש לראות כל גוף הרגשה, זיהוי, תגובה מנטאלית, הכרה בחוכמה נכונה, כפי שהוא באמת, כ'זה לא שלי, זה לא עצמי, זה לא אני.'

המכובד נַגַסֵנַה, נזיר ער שחי במאה הראשונה לפנה"ס, נשאל על ידי המלך מִילִינְדַה היווני מהו אותו דבר אשר מכנים 'אדם' בהתייחס לכך שהבּוּדְּהַה טוען לחוסר עצמיות. נַגַסֵנַה המשיל את חמשת המצרפים למרכבה ושאל את המלך בעניין: האם האופַן הוא מה שמכונה 'מרכבה'? והמלך השיב שהאופן אינו המרכבה אלא מהווה רק חלק מהמרכבה. האם הגלגלים הם מה שמכונה 'מרכבה'? שאל הנזיר והמלך השיב בשלילה שהגלגלים הם רק חלק מהמרכבה. וכך המשיך לשאול הנזיר לגבי מרכיבים שונים של המרכבה, והמלך השיב שאין הם המרכבה עצמה. אם כך שאל נַגַסֵנַה, מהי המרכבה? והמלך ענה שמרכבה היא שם למכלול אותם מרכיבים שונים. בדיוק כך גם המילה 'אדם' היא שם לכל אותם מרכיבים או תופעות פיזיות ומנטאליות המרכיבות אותו. אדם אינו סך כל המרכיבים האלו אלא השם או הכינוי למכלול התופעות האלו. כאשר קיימים המצרפים האלו יחד מכנים זאת 'אדם' אך אין בו דבר שניתן לזהות אותו כמהות שלו.

'עצמיות', 'אגו', או מושג 'האני' אינם אלא תפיסה שבשורשה יש הטעיה ואשליה. כאשר אדם משתחרר מתפיסה זו באמצעות ידיעת-הדרך (מַגַּה נְיָאנַה, magga ñāna) החותכת את אמונת האני אין הוא חש הזדהות עם דבר והוא מבין שהתהליכים הפיזיים והמנטאליים מתרחשים בהתבסס על סיבות וגורמים שונים ולא נתונים בבעלות או למרותו של גורם יחיד. ראייה זו אינה מבטלת או מוחקת את אישיות האדם אלא את אופן ההתייחסות שלו אל אותו קומפלקס של תהליכים ותופעות המרכיבים אותו. אמנם השימוש במונחים 'אני', 'שלי', 'עצמי' נמשך, אך הוא מבין שאלו ביטויים לשוניים בלבד ואין הוא רואה בהם עובדות מציאות.



1 חמשת המצרפים אמנם מצויינים בגוף יחיד (חומר/גוף, הרגשה, זיהוי וכו') אך הם מתייחסים לקבוצות של תופעות, כלומר, לריבוי התופעות החומריות, ההרגשות, התפיסות וכו'.