שלושת מאפייני התופעות

כל התופעות הן בעלות שלושה מאפיינים (tilakkhaõa): אַנִיצַ'ה (anicca) – השתנות מתמדת; דוּקְהַה (dukkha) – סבל; אַנַטָא (anattà) – חוסר עצמיות. ההסתייגות היחידה היא אלמנט הניבּאנה שאינו מותנה, אינו משתנה, וחסר סבל. ההשתנות המתמדת היא טבען של כל התופעות המותנות. כל התופעות מופיעות ונעלמות, נוצרות ונפסקות וחוזר חלילה, תהליך שנמשך שוב ושוב עד להפסקה סופית של התופעה המסויימת בהתאם לנסיבות. השתנות זו הנה כה מהירה שאינה ניתנת לתפיסה אלא דרך תרגול מדיטטיבי מתאים. ישנה גם השתנות איטית יותר – אדם נולד, מזדקן ומת במחזור חיים של כמאה שנה. לחילופין פרפר נולד, מזדקן ומת במחזור חיים של כמספר ימים בודדים. וכפי שיצורים חיים נולדים ומתים כך גם צמחים ודוממים נוצרים ונכחדים. אפילו מכשיר חשמלי נוצר, מתקלקל ולבסוף מושלך כאשר המרכיבים מהם הוא עשויים נהרסים ולבסוף הופכים לאוסף חומרים ואבק. הבודהה אומר שכל דבר שנוצר סופו לההרס, כל דבר שמורכב סופו להתפרק. גם הר בסופו של דבר יהפוך לאבק, וכל אש תדעך. הפעילות המחזורית הזו לא חסה על דבר ומתוך ההשתנות, הארעיות וחוסר היציבות, נגזר למעשה הסבל המובנה בכל תופעה. מאחר ואין יציבות, אין ביטחון פיזי או ביטחון פסיכולוגי, אין במה להיאחז וכל תופעה בה ננסה להיאחז תוביל לאכזבה, כל היקשרות סופה לגרום סבל. סבל, דוּקְהַה, הוא משלושה סוגים: הסוג הראשון הוא סבל שמקורו סבל (dukkha dukkha) והוא מיוחס לכל צורה של סבל המזוהה ככזה על פניו – לידה, זיקנה ומוות, כאב, עצב, מועקה, בכי, יאוש ואכזבה, להיות מופרד מהאהוב או מאוחד עם מה שלא אהוב, לא לקבל מה שרוצים – כל אלו הן צורות מובהקות של סבל. הסוג השני של הסבל הוא סבל שמקורו שינוי (vipariõàma dukkha). סבל זה נוצר מתוך ההשתנות של האושר או הביטחון הזמני וסיומם. מאחר והאושר או ההנאה נפסקת לאחר זמן מה הדבר מסב אכזבה והשתוקקות לשוב ולחוות את האושר וההנאה בשנית. ההשתוקקות והאכזבה האלו הן סוג שני של סבל. הסוג השלישי של הסבל הוא הקשה ביותר לתפיסה והוא הסבל שמקורו בתופעות המותנות (sankhàra dukkha). בסיסו של הסבל הוא בהתהוות המתמדת של חמשת המצרפים, כלומר, בתופעות המנטליות והפיזיות. האחיזה בתופעות האלו מובילה לסבל.

מתוך שני מאפיינים אלו של השתנות מתמדת וסבל הבודהה מסביר לנזירים שלא יתכן שהתופעות יראו כבעלות עצמיות:

'[…]והאם מה שמשתנה נעים או מעיק?'

'מעיק, אדוני.'

'והאם זה נכון להתייחס למה שאינו קבוע, מעיק, נתון לשינוי כ'זה שלי, זה עצמי, זה אני'?'

'לא, אדוני.'

'לכן, נזירים, כל גוף שהוא, אם בעבר, בעתיד או בהווה; פנימי או חיצוני; גס או מעודן; פשוט או עילאי; רחוק או קרוב: כל גוף שהוא צריך להראות כפי שהוא באמת עם הבחנה נכונה כ'זה לא שלי, זה לא עצמי, זה לא אני'

באופן זה, כל התופעות באשר הן, בין אם פנימיות או חיצוניות, הן חסרות עצמיות – אין בהן דבר שהוא קבוע ובלתי משתנה. לכן, ההבנה הנכונה של התופעות היא ההכרה בחוסר עצמיותן. ועם זאת, האדם הפשוט מוצא עצמיות בכל מיני תופעות מתוך בורות והבנה לא נכונה של המציאות. האדם הפשוט יוצר הזדהות עם תופעות שונות וקורא להן "עצמי", "אני" או "שלי" בעוד אין הן "עצמו", "הוא" או "שלו". כאשר אדם הרשום כבעליו של חפץ מסויים ומעביר את הבעלות לאדם אחר אין הוא רואה עוד את עצמו כבעלים של החפץ, ועדיין במציאות דבר לא השתנה – החפץ נותר כפי שהוא והאדם נותר כפי שהוא, רק יחסו כלפי החפץ, ההתניה שלו, השתנתה. באופן זה אדם מבין לא נכונה ומזהה דבר כ"עצמי" בעוד שבמציאות אין הדבר ממשי. למרות שאַנַטָא, חוסר עצמיות, קשה להבנה וקשה לתפיסה כאשר המתרגל מבין בבהירות את ההשתנות המתמדת של כל התופעות ואת הסבל שבהן, התפיסה המוטעית בדבר העצמיות נושרת ממנו כלא היתה.