שלושת מאפייני התופעות

טִילַקְּהַנַה (tilakkhaṇa)

כל התופעות הפיזיות והמנטאליות הן בעלות שלושה מאפיינים: השתנות מתמדת (אַנִיצַּ'ה, anicca), סבל (דוּקְּהַה, dukkha) וחוסר-עצמיות (אַנַטָּא, anattā). ההסתייגות היחידה היא אלמנט הנִיבָּאנַה שאינו מותנה, אינו משתנה, וחסר סבל. ההשתנות המתמדת היא טבען של כל התופעות המותנות. כל התופעות מופיעות ונעלמות, נוצרות ונפסקות וחוזר חלילה, תהליך שנמשך שוב ושוב עד להפסקה סופית של התופעה המסויימת בהתאם לנסיבות. השתנות זו הינה כה מהירה שאינה ניתנת לתפיסה אלא דרך תרגול מדיטטיבי מתאים. ישנה גם השתנות איטית יותר – אדם נולד, מזדקן ומת במחזור חיים של כמאה שנה. לחילופין פרפר נולד, מזדקן ומת במחזור חיים של כמספר ימים בודדים. וכפי שיצורים חיים, נולדים ומתים כך גם צמחים ודוממים נוצרים ונכחדים. אפילו מכשיר חשמלי נוצר, מתקלקל ולבסוף מושלך כאשר המרכיבים מהם הוא עשוי נהרסים ולבסוף הופכים לבליל של חומרים שונים. הבּוּדְּהַה אומר שכל דבר שנוצר סופו לההרס, כל דבר שמורכב סופו להתפרק. גם הר בסופו של דבר יהפוך לאבק, וכל אש תדעך. הפעילות המחזורית הזו נכונה לכל דבר, וכך מתוך ההשתנות, הארעיות וחוסר היציבות, נגזר למעשה הסבל המובנה בכל תופעה. מאחר ואין יציבות, אין ביטחון פיזי או ביטחון פסיכולוגי, אין במה להיאחז וכל תופעה בה ננסה להיאחז תוביל לאכזבה, כל הקשרות סופה לגרום סבל.

סבל, דוּקְהַה, הוא משלושה סוגים: הסוג הראשון הוא סבל שמקורו בסבל (דוּקְּהַה-דוּקְּהַה, dukkha-dukkha) והוא מיוחס לתופעות מובהקות של סבל – כל צורה של סבל המזוהה כסוג של סבל, כגון: לידה, זיקנה ומוות, כאב, עצב, מועקה, בכי, יאוש ואכזבה, להיות מופרד מהאהוב או מאוחד עם הלא אהוב, לא לקבל מה שרוצים.

הסוג השני של הסבל הוא סבל שמקורו בשינוי (וִיפַּרִינָאמַה-דוּקְּהַה, vipariṇāma-dukkha). סבל זה נוצר מתוך ההשתנות של האושר או הביטחון הזמני וסיומם. מאחר והאושר או ההנאה נפסקת לאחר זמן מה, הדבר מסב אכזבה והשתוקקות לשוב ולחוות את האושר וההנאה בשנית. ההשתוקקות והאכזבה האלו הן סוג שני של סבל.

הסוג השלישי של הסבל הוא הקשה ביותר לתפיסה והוא הסבל שמקורו בתופעות המותנות (סַנְקְהָארַה-דוּקְּהַה, saṅkhāra-dukkha). בסיסו של הסבל הוא בהתהוות המתמדת של חמשת המצרפים, כלומר, בתופעות המנטאליות והפיזיות. ההקשרות לתופעות הללו מובילה לסבל.

על סמך שני המאפיינים האלה של השתנות מתמדת וסבל מסביר הבּוּדְּהַה לנזירים שלא יתכן שהתופעות יראו כבעלות עצמיות:

…"והאם מה שמשתנה נעים או לא-נעים?"

"לא-נעים, אדוני."

"והאם זה נכון להתייחס למה שמשתנה, לא-נעים, נתון לשינוי כ'זה שלי, זה עצמי, זה אני'?"

"לא, אדוני."

"לכן, נזירים, כל תופעה שהיא, בין אם בעבר, בעתיד או בהווה, פנימית או חיצונית, גסה או מעודנת, נחותה או נעלה, רחוקה או קרובה – יש לראות כל תופעה בחוכמה נכונה, כפי שהיא באמת, כ'זו לא שלי, זו לא עצמי, זו לא אני.'"

באופן זה, כל התופעות באשר הן, בין אם פנימיות או חיצוניות, הן חסרות עצמיות – אין בהן דבר שהוא קבוע או בלתי משתנה. לכן, ההבנה הנכונה של התופעות היא ההכרה בחוסר עצמיותן. ועם זאת, האדם הפשוט מוצא עצמיות בכל מיני תופעות מתוך בורות והבנה שגויה של המציאות. האדם הפשוט יוצר הזדהות עם תופעות פיזיות ומנטאליות שונות, פנימיות וחיצוניות, וקורא להן 'עצמי', 'אני' או 'שלי' בעוד אין הן 'עצמו', 'הוא' או 'שלו'. כאשר אדם הרשום כבעליו של חפץ מסויים מעביר את הבעלות לאדם אחר אין הוא רואה עוד את עצמו כבעליו של החפץ, ועדיין במציאות דבר לא השתנה – החפץ נותר כפי שהוא והאדם נותר כפי שהוא, רק יחסו כלפי החפץ השתנה, כלומר ההתניה שלו או התפיסה האישית שלו השתנתה. באופן זה אדם מבין לא נכונה ומזהה דבר כ'עצמי' בעוד שבמציאות אין הדבר ממשי. למרות שמאפיין חוסר העצמיות קשה להבנה וקשה לתפיסה, כאשר המתרגל מבין בבהירות את ההשתנות המתמדת של כל התופעות ואת הסבל שבהן, התפיסה המוטעית בדבר העצמיות נושרת ממנו כלא הייתה.