השגת גְ׳הָאנַה בתרגול מֵטָּא

באמצעות תרגול מדיטציית מֵטָּא ההרגשה של מֵטָּא הופכת כה עוצמתית וחזקה עד שהתודעה שוהה ביציבות על האובייקט של המֵטָּא. באותה עת, התודעה מלאה במשאלה הכנה שהאדם האחר יהיה מאושר, שליו, נינוח, וחופשי מחרדה. התודעה הופכת מאוד רגועה ואינה נודדת הרחק מאובייקט המדיטציה. ישנם שני סוגים של שלווה: סוג אחד של שלווה הוא תוצאה של התודעה היוצאת אל האדם המהווה את אובייקט מדיטציית המֵטָּא בחזרה על האיחולים כלפיו לאושר, שלווה, ורווחה. הסוג השני של שלווה, לעומת זאת, הוא תוצאה של התמקדות התודעה בתמונה המנטלית של האדם שמהווה האובייקט של המדיטציה בחזרה על האיחולים כלפיו לאושר ושלווה. בדרך זו נוכל לומר שיש שני סוגים של שלווה. השגה של כל אחד מסוגי השלווה הללו מכונה השגת גְ׳הָאנַת מֵטָּא.

מתרגל מֵטָּא יכול להשיג את הגְ׳הָאנַה הראשונה, השנייה, והשלישית, כלומר את שלושת הרמות הראשונות של גְ׳הָאנַה. כך כאשר אנו משתמשים בסיווג של ארבעת הגְ׳הָאנוֹת (שיטת הסוטות). אך אם אנו משתמשים בסיווג של חמש הגְ׳הָאנוֹת (שיטת האַבְּהִידְהַמַּה), המתרגל יכול להשיג את הגְ׳הָאנַה הרביעית.

גְ׳הָאנַה (הטמעות)

האמירה: ״jhayati upanijjhayatiti jhanam״ – משמעה שהתודעה נותרת יציבה על אובייקט המדיטציה. התודעה מרוכזת לחלוטין ו״נדבקת״ לאובייקט המדיטציה. כאשר התודעה שוהה ביציבות על אובייקט מדיטציית המֵטָּא מבלי לנדוד לאובייקטים אחרים, אז נוכל לקרוא למצב הזה ׳גְ׳הָאנַה׳ או ׳הטמעות׳. ניתן לקרוא לזה גם ׳סַמָאדְהִי׳ (samadhi) או ׳ריכוז׳.

הגְ׳הָאנַה השנייה מובחנת מהגְ׳הָאנַה הראשונה במידת רוגע הרבה יותר גבוהה. בגְ׳הָאנַה השלישית יש יותר שלווה מאשר בגְ׳הָאנַה השנייה, ובגְ׳הָאנַה הרביעית, יש אפילו יותר שלווה ורוגע מאשר בגְ׳הָאנַה השלישית. בתלות בעומק השלווה, המתרגל מתקדם לכל דרגת גְ׳הָאנַה הולכת וגדלה.

להטמעות או לגְ׳הָאנַה[1] הראשונה יש חמישה גורמים:

1.  כיוונון התודעה אל אובייקט (וִיטַקַּה[2])

2.  שמירת התודעה על האובייקט (וִיצָ׳ארַה[3])

3.  עניין והנאה באובייקט (פִּיטִי[4])

4.  שמחה עם האובייקט (סוּקְּהַה[5])

5.  קשב חד-נקודתי על האובייקט (אֶקַגַּטָא[6])

הסברתי את סדר גורמי הגְ׳הָאנַה האלה (גְ׳הָאנַנְגַה, jhānanga) כפי שהם מתוארים בכתבים. בשל הנוכחות של מצב התודעה הרגוע הזה המתרגל מרגיש התעלות. מאחר ויש רוגע הוא מרגיש שמחה. זהו ׳הטעם׳ שאנו יכולים לחוות בעצמנו כאשר אנו מתרגלים.

כאשר הרוגע מתעצם, המתרגל מגיע לדרגה גבוהה יותר של גְ׳הָאנַה, היכן שוִיטַקַּה, הגורם שמכוון את התודעה לאובייקט ווִיצָ’ארַה, הגורם ששומר את התודעה עם האובייקט, שניהם נפסקים. כתוצאה מכך, המתרגל מרגיש מאוד רגוע. אם מתרחשת חשיבה אז התודעה עדיין קצת לא יציבה. אך כעת הגורמים של הכוונת הקשב והשימור של התודעה על האובייקט לא נוכחים עוד. ישנם רק שלושה גורמים: קשב חד-נקודתי, הנאה מתוך עניין באובייקט, ושמחה. כאשר המתרגל מגיע לשלב השני של גְ׳הָאנַה, אפילו הנאה מתוך עניין באובייקט (תחושת התעלות) לא נוכחת עוד. רק שני הגורמים של שמחה וקשב חד-נקודתי קיימים בתודעה. כאשר תחושת התעלות קיימת, התודעה עדיין רוטטת, כך שאף אובייקט המדיטציה כמו גם הרגשת המֵטָּא עלולות להעלם. אם מֵטָּא נעלמה, המתרגל צריך לפעול בחריצות לגרום למֵטָּא להופיע שוב. זה אומר שהתודעה אינה רגועה דיה.

בקצרה, שלושת השלבים של גְ׳הָאנַה מובחנים באופנים הבאים: הגְ׳הָאנַה הראשונה מכילה את הגורמים יישום ראשוני, יישום מתמשך, תחושת התעלות, שמחה, וחד-נקודתיות. הגְ׳הָאנַה השנייה מכילה את הגורמים תחושת התעלות, שמחה, וחד-נקודתיות. הגְ׳הָאנַה השלישית מכילה את הגורמים של שמחה וחד-נקודתיות. בהשגת הגְ׳הָאנַה הרביעית, התודעה הופכת אף יותר שלווה, כך שהגורם של שמחה אינו קיים עוד. יש רק רוגע או שלווה. המתרגל אינו מודע לשמחה ואינו מודע לסבל. התודעה מאוזנת לגמרי. זה מכונה שוויון נפש או איזון מנטלי (אוּפֵּקְּהַה). בשלב הרביעי של הגְ׳הָאנַה רק הגורמים של שוויון נפש וקשב חד-נקודתי נוכחים.

מאחר ואנו מתרגלים מֵטָּא, עלינו לפתח בתודעתנו שוב ושוב את האיחולים לרווחתם ואושרם של יצורים חיים אחרים. משמעות הדבר היא שמתרגלים שמפתחים מֵטָּא לא צריכים לחוש שוויון נפש כלפי יצורים חיים אחרים מאחר ששוויון נפש משמעו לא לאחל לאחרים אושר ולא לאחל לאחרים סבל. שוויון נפש שם בצד את הדאגה לאושרם וסבלם של יצורים חיים אחרים. מאחר ומֵטָּא ושוויון נפש שונים זה מזה, המתרגל שמפתח מֵטָּא אינו יכול להגיע לגְ׳הָאנַה הרביעית אשר גורמיה הם שוויון נפש וקשב חד-נקודתי. הוא יכול להגיע רק עד לגְ׳הָאנַה השלישית.

הגְ׳הָאנוֹת המושגות על ידי תרגול מֵטָּא

אם הגְ׳הָאנוֹת מחולקות לפי ארבעה שלבים על פי שיטת הסוּטַנְטַה, מתרגל המֵטָּא יכול להגיע רק עד גְ׳הָאנַה שלישית.

1.  לגְ׳הָאנַה הראשונה יש חמישה גורמים: יישום ראשוני (וִיטַקַּה), יישום מתמשך (וִיצָ׳ארַה), תחושת התעלות (פִּיטִי), שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא).

2.  לגְ׳הָאנַה השניה יש שלושה גורמים: תחושת התעלות (פִּיטִי), שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא).

3.  לגְ׳הָאנַה השלישית יש שני גורמים: שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא).

4.  לגְ׳הָאנַה הרביעית יש שני גורמים: חד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא), ושוויון נפש  (אוּפֵּקְּהַה).

אם הגְ׳הָאנוֹת מחולקות לחמישה שלבים לפי שיטת האַבְּהִידְּהַמַּה, מתרגל המֵטָּא מסוגל להשיג את הגְ׳הָאנַה הרביעית.

1.  לגְ׳הָאנַה הראשונה יש חמישה גורמים של יישום ראשוני (וִיטַקַּה), יישום מתמשך (וִיצָ’ארַה), תחושת התעלות (פִּיטִי), שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות.

2.  לגְ׳הָאנַה השנייה יש ארבעה גורמים: יישום מתמשך (וִיצָ’ארַה), תחושת התעלות (פִּיטִי), שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא).

3.  לגְ׳הָאנַה השלישית יש שלושה גורמים: תחושת התעלות (פִּיטִי), שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא).

4.  לגְ׳הָאנַה הרביעית יש שני גורמים: שמחה (סוּקְהַה), וחד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא).

5.  לגְ׳הָאנַה החמישית יש שני גורמים: חד-נקודתיות (אֶקַגַּטָא), שוויון נפש (אוּפֵּקְּהַה).

כפי שהוסבר קודם, הגְ׳הָאנַה החמישית עם שני הגורמים של חד-נקודתיות, ושוויון נפש לא נגישה למי שמתרגל מדיטציית מֵטָּא.

אוּפַּצָ׳ארַה סַמָאדְהִי ואַפַּנָא סַמָאדְהִי

בריכוז התודעה על האדם שמהווה את אובייקט מדיטציית המֵטָּא, אנו לומדים לפתח בצורה מתמדת שוב ושוב לאחל לשלומו ואושרו. יש לתרגל זאת מאה פעמים, אלף פעמים, עשרת אלפים פעמים, ואפילו מאה אלף פעמים. כאשר אנו מתרגלים באופן הזה, ככל הנראה תודעותינו ינדדו לאובייקטים אחרים. התוצאה של הזליגה התכופה של התודעה היא מצבי תודעה מזיקים המכונים נִיבַרַנַה (nivarana) ובעברית ׳מכשולים מנטליים׳. ברגע שאנו מודעים למצבים המנטליים והמחשבות הללו, עלינו להשיב בעדינות את התודעה בחזרה אל תרגול המֵטָּא שלנו מבלי לעסוק בהם. כאשר הריכוז נעשה חזק יותר, הנדידה הזו תתרחש לעיתים פחות קרובות. כאשר הריכוז הופך חזק ועוצמתי, התודעה תישאר ממוקדת על האדם שמהווה את אובייקט מדיטציית המֵטָּא מבלי לנדוד. מצב זה מכונה אוּפַּצָ׳ארַה סַמָאדְהִי ובעברית ׳ריכוז מקורב׳, והוא חופשי מכל המכשולים המנטליים.

כאשר הריכוז המקורב הופך חזק ויציב, התודעה תהיה מרוכזת באדם המהווה את אובייקט המדיטציה בתרגול המֵטָּא כאילו היה מרחף או נישא בחלום. בתחילה, ריכוז ההיטמעות (אַפַּנָא סַמָאדְהִי) נמשך במשך רגע אחד. אך לאחר תרגול רציף התודעה תישאר בגְ׳הָאנַה משך זמן רב יותר, בתחילה למשך דקה או שתיים, ואז שלוש או ארבע דקות, ואז למשך עשר דקות, ולבסוף במשך שלושים דקות או שעה. עם ריכוז היטמעות, התודעה תישאר בצורה איתנה ובאופן אקסקלוסיבי ממוקדת באדם שמהווה את אובייקט מדיטציית המֵטָּא מבלי לנדוד לאובייקטים אחרים אף כאשר מראות וצלילים שונים נמצאים בסביבה.

תחושות התעלות (פִּיטִי) ושמחה (סוּקְהַה) יהפכו מאוד ניכרות. ובנוסף וִיטַקַּה, היישום הראשוני שמכווין את התודעה לאובייקט של מדיטציית המֵטָּא שלנו, יהפוך חד ומוגדר היטב. כל הגוף יחוש קל, ותהיה הרגשה חזקה ביותר של רווחה. התודעה תהיה חד-נקודתית לחלוטין ולא תנדוד.

הגורמים הללו המובחנים באופן יוצא דופן – היישום הראשוני, היישום המתמשך, תחושת ההתעלות, השמחה, וחד-הנקודתיות, הם חלק מהגְ׳הָאנַה הראשונה. כאשר כל הגורמים הללו נוכחים, הגענו לגְ׳הָאנַה ראשונה. בוִיסוּדְּהִימַגַה נאמר: ״evarupe ca poggale kamam appana sampajjati״. משמעות הדבר שמתרגל מֵטָּא יכול להגיע לאַפַּנָא סַמָאדְהִי.

מאחר והגורמים של יישום ראשוני ויישום מתמשך מוכלים בגְ׳הָאנַה הראשונה, הריכוז עדיין לא מספיק מפותח. אף אם אנו נטמעים בגְ׳הָאנַה, אנו עלולים לצאת מהגְ׳הָאנַה אם נשמע רעשים חזקים מאחר והתודעה עדיין נודדת למקור הרעש. מהסיבה הזו אנו צריכים להתמקד שוב ושוב באדם שמהווה את אובייקט מדיטציית המֵטָּא, כך שהשלב הבא של הגְ׳הָאנַה שאינו כלול בגורמי וִיטַקַּה ווִיצָ’ארַה מופיע. כאשר הריכוז הופך חזק, התודעה הופכת רגועה וחסרת דאגה, והגורמים של תחושת התעלות ושמחה הופכים נוכחים בעוד הגורמים של יישום ראשוני ויישום מתמשך נפסקים. זוהי הגְ׳הָאנַה השנייה. בגְ׳הָאנַה השנייה הרגשות של התעלות ושמחה הן המרכזיות. אם המתרגל לא מעוניין בתחושות ההתעלות, עליו להמשיך לפתח מֵטָּא כלפי האדם שמהווה את אובייקט מדיטציית המֵטָּא. כאשר הריכוז הופך עוד יותר חזק, זה יהיה ברור כיצד התודעה יכולה להתמלא בשמחה מעודנת ורוגע מבלי כל תחושת התעלות. זוהי הגְ׳הָאנַה השלישית, והיא הדרגה הגבוהה ביותר שמתרגל יכול להגיע אליה עם תרגול מדיטציית מֵטָּא על פי הספר ׳בְּרַהְמַּה-וִיהָארַה דְהַמַּה׳ של מַהָאסִי סַיָאדוֹ.

כאשר אנו משיגים גְ׳הָאנַה בדרך זו, התודעה רגועה, שלווה, שקטה, צלולה, שמחה, ובהירה. מכיוון שפיתחנו את התודעה כך שהרגשת המֵטָּא מופיעה, אנו חווים את השמחה המנטלית הזו. כתוצאה מכך, כאשר הרגשת המֵטָּא כלפי כל היצורים החיים מפותחת דיה, אז גם יצורים חיים אחרים ירגישו רוגע, שלווה, ושמחה, מכיוון שהם חווים את ההשתקפות של המֵטָּא שלנו.

ההתרחשות הזו היא תופעה טבעית. כאשר אנו נמצאים קרוב לאש אנו חשים חום, ובהתאמה, כאשר אנו נמצאים ליד מים קרים אנו חשים קרירות ורעננות. האש גורמת לסביבה להיות חמה, בעוד מים גורמים לסביבה להיות קרירה. באופן דומה, הרגשת המֵטָּא בלב אדם גורמת לסביבה להיות קרירה, רגועה, ושלווה כתוצאה מתרגול מדיטציית המֵטָּא של המתרגל, יצורים חיים אחרים יכולים לחוות את ההטבה הזו.

כוח המֵטָּא

על מנת להבהיר את הנקודה, אני אמשיך להסביר את העניין. בסיפור הגָ׳אטַקַה על וֵסַּנְטַרַה (Vessantara), המלך וֵסַּנְטַרַה עזב את הארמון יום אחד והלך לגור בהר וֵבַּנַה (Vebana). במשך שהותו שם, הוא תרגל הרבה מדיטציית מֵטָּא. כתוצאה מהתרגול שלו, הרגשת המֵטָּא קרנה בשטח של שלוש יוֹגַ׳נוֹת, וכל היצורים החיים התייחסו זה לזה עם מֵטָּא. כשחיו עם מֵטָּא בליבם, הם לא פגעו זה בזה. תודעותיהם התמלאו בהרגשת חיבה וחברות ובמשאלה הכנה לרווחתם של יצורים חיים אחרים. אפילו לבבותיהם של חיות בר מאיימות כמו אריות ונמרים התמלאו במֵטָּא כלפי חיות בר אחרות. יוֹגַ׳נַה אחת היא בערך 12 קילומטרים, ולפי חלק מהמקורות אורכה מגיע גם ל-20 קילומטרים, נניח שנקבל את האורך של 12 קילומטרים. לכן כל היצורים החיים ברדיוס של 36 קילומטר היו שלווים ושמחים בשל הרגשת טוב-הלב והחברות של המלך וסנטרה והרצון הכנה שלו לבריאותם הטובה ורווחתם. כל אחד מהיצורים הללו היה ביחסים טובים עם האחרים. מאחר ונהגו בכבוד ובחברות זה בזה, הם חיו באושר ביחד. כאשר אריה פגש באייל, לא היה עוד רצון לטרוף אותו, רק המשאלה שיהיה מאושר. אפילו כאשר נמר פגש חיות אחרות כמו שווריי-בר, עיזים, או ארנבים, הייתה רק חיבה ומשאלה כנה לאושרם, לא היה רצון להרוג או לטרוף אותם. אלו ההטבות שכל היצורים החיים בקרבה יכולים לקבל ממתרגל מֵטָּא. כתוצאה מכך כל היצורים במרחק שטח של שלוש יוֹגַ׳נוֹת חיו באושר וחלקו בתודעה שתמיד הייתה מלאה ברוגע ושלווה.

אם כולם יאמצו את המֵטָּא ויתרגלו אותה בכנות, אז כוחה של מֵטָּא יגדל בעוצמתו ויהפוך חזק מאוד בשל מספר האנשים המתרגלים את המדיטציה הזו. וככל שהעוצמה של המֵטָּא תגדל ותתחזק, השטח אליו הכוח הזה יוקרן יתרחב אף הוא. כתוצאה מכך, כל העולם כולו לבטח יהיה מקום מאושר יותר. זה יהיה נהדר לראות את כל העולם מכוסה בשכבת מֵטָּא קרירה ורעננה, כך שכל היצורים החיים יהיו מאושרים ושלווים.

הסיפור על סוּבַנַּסַמַה

ניתן להמחיש זאת גם עם סיפור הגָ׳אטַקַה על סוּבַנַּסַמַה (Suvannasama). כאשר הוריו של סוּבָנַּסַמַה הלכו אל היער והפכו נוודים רוחניים, בנם טיפל בהם בחיפוש אחר פירות וסחיבת מים. כאשר שירת את הוריו בדרך הזו, סוּבָנַּסַמַה פיתח מֵטָּא רוב הזמן. בשל המֵטָּא של סוּבָנַּסַמַה, חיות פרא הרגישו מֵטָּא אחת כלפי השנייה, ואיחלו טוב זו לזו. כתוצאה כך, כולם חיו יחד בשלום. וכך, לסוּבָנַּסַמַה ולחיות היו ׳גופים שונים אך לב אחד׳, ובכל פעם שהיה עליו לעשות מטלה כלשהי החיות עזרו לו. כאשר היה צריך לשאת מים הוא הניח את שני דליי המים המלאים על גב אייל. העזרה והסיוע הללו היו האפקט של המֵטָּא החזקה של סוּבָנַּסַמַה, ובתמורה החיות גם הרגישו מֵטָּא כלפיו.

אחת מתוך אחת עשרה ההטבות של מֵטָּא היא שאדם המתרגל מדיטציית מֵטָּא וליבו מלא מֵטָּא יהיה אהוב על כל בני האדם.[7] ההטבה השנייה היא שהוא יהיה אהוב גם על יצורים חיים שאינם בני אדם,[8] ובכלל זה דַווֹת, בְּרַהְמוֹת, אוגרים, חיות בר, נחשים, ועקרבים. כל אלו יאהבו אדם שמתרגל מֵטָּא.

ההגנה של המֵטָּא מתקיימת כל עוד מפתחים ומטפחים מֵטָּא, כפי שניתן לראות מתשובתו של הנזיר נַגַסֶנַה למלך מִילִינִדַה על סיפורו של המלך סוּבָנַּסַמַה. השאלה שעולה היא: אם המֵטָּא של סוּבָנַּסַמַה הייתה כה עוצמתית, כיצד חיצו של המלך פּיטִי-יַקְּהַה (Pityyakkha) פגע בסוּבָנַּסַמַה? כפי שהזכרתי קודם, הבּוּדְּהַה אמר שנשקים אינם יכולים לפגוע באדם שמפתח מֵטָּא, כמו גם רעל או אש לא יכולים לגרוע לכל פגע. לכן כיצד חץ פגע בסוּבָנַּסַמַה? במִילִינִדַה פַנְהַה (Milinda Panha), המלך המשכיל מִילִינִדַה שאל את המכובד נַגַסֶנַה (Nagasena) את השאלה הזו. כעת, המלך מִילִינִדַה היה מלומד ביותר, ובכל פעם ששאל שאלה, שאלותיו היו תמיד מבוססות על ציטוטים מכתבים מוסמכים. מסיבה זו, נזירים שחיו בממלכתו לא שהו שם אם לא יכלו להשיב לשאלותיו המפורטות והמורכבות. הם עזבו מיד והלכו למקום אחר. כאשר המלך מִילִינִדַה פגש את המכובד נַגַסֶנַה, המלך שאל אותו את השאלה הבאה: ״המכובד נַגַסֶנַה, כתוצאה מעוצמת המֵטָּא של סוּבָנַּסַמַה כל היצורים החיים ביער התמלאו במֵטָּא וחיו יחד באושר. האם זה נכון או לא? בנוסף על פי הכתבים, אחת מאחת עשרה ההטבות של מֵטָּא היא שנשקים, רעל, או אש לא יכולים לפגוע באדם. אם כך הדבר, כיצד קרה שחץ פגע בסוּבָנַּסַמַה? אם אכן המֵטָּא שלו הייתה כה עוצמתית, בעצם לא הייתה כל סיבה שהחץ יפגע בו. אם הדבר נכון, מדוע הוא נפגע?״ והמכובד נַגַסֶנַה השיב: ״מלך נכבד, זה נכון שכוחה של המֵטָּא למנוע מחיצים, נשקים, רעלים, ואש לפגוע. אך, זכור שהכוח הזה נובע מהמֵטָּא ולא מכוחו של האדם. לאחר שסוּבָנַּסַמַה מילא את כדו במים, הוא הניף אותו ושם אותו על כתפיו. באותה עת, תודעתו הייתה ככל הנראה מרוכזת בכד המים. כתוצאה מכך, הייתה הפסקה בתרגול המֵטָּא שלו. בשל ההפסקה הזו במֵטָּא שלו, אותו רגע היה חסר מכוחה של המֵטָּא. לכן החץ יכול היה לפלח את עורו.

המֵטָּא של המכובד אוּ סִילַה

טרום המלחמה, הנזיר הידוע אוּ סִילַה (U Sila) שהה במנזרי יער שונים במחוז בַּגוֹ (Bago). כשקראתי את הביוגרפיה שלו, גיליתי שגם הסַיָאדוֹ הזה נתן משקל רב והדגיש במיוחד את התרגול של מדיטציית מֵטָּא. בעוד הסַיָאדוֹ הידוע הזה התגורר באחד ממנזרי היער הללו, טיגריס גדול הגיע כל ערב וישן תחת בקתתו, אך מעולם לא תקף את הסַיָאדוֹ. לסַיָאדוֹ היה גם עוזר שחי עמו. פעם, בעת העונה הקרה, העוזר הזה חימם את עצמו בעזרת אש בעוד הטיגריס החליט להתכרבל גם הוא ולהישאר שם. מאחר והיה זה אור יום, העוזר לא פחד. כאשר הטיגריס היה עייף הוא פיהק. ברגע שהעוזר ראה את הפה הענק שלו פעור, הוא דמיין מה יקרה אם יזרוק חתיכת עץ בוער אל תוך הפה העצום של הטיגריס. ברגע שהמחשבה המרושעת הזו עלתה בראשו, הטיגריס הענק שאג. חשוב לשים לב שהעץ הבוער מעולם לא נזרק אל תוך פיו של הטיגריס, הייתה זו רק מחשבה מרושעת. כאשר הסַיָאדוֹ שמע את שאגת הטיגריס בבקתתו, הוא אמר ״שים לב למה שאתה עושה עוזר יקר, מכיוון שנראה ועשית דבר מה רע כלפי הטיגריס.״ לאחר הנזיפה הזו, העוזר הבין מה הוא עשה, והוא החל לפתח מֵטָּא כלפי הטיגריס. כתוצאה מכך הטיגריס חזר לישון, ונרדם בשלווה כפי שנהג לעשות.

בפעם אחרת, היה פיל פרא ענק ששוטט בחופשיות, והשמיד כל דבר בדרכו. הוא נהג ללכת בדיוק באותה דרך בה נהג סַיָאדוֹ ללכת לאיסוף נדבות מזון. אנשי הכפר היו כמובן מאוד מודאגים שפיל הפרא הענק הזה יפגע בסַיָאדוֹ. זמן קצר לאחר שהוא יצא לסבב הנדבות שלו, פגש הסַיָאדוֹ בחיית הפרא הענקית הזו. אך כאשר הם פגשו זה את זה הפיל לא עשה דבר, הוא רק עמד שם בעדינות והמתין שסַיָאדוֹ יעבור. סַיָאדוֹ גם המשיך בשקט ובשלווה לענייניו.

ישנם הרבה מורים כאלו החיים כך ביער ושמים דגש על תרגול מדיטציית מֵטָּא. כאשר הם מתרגלים מֵטָּא בכנות, הם חווים את ההטבות של התרגול. אם באמת נתרגל מֵטָּא בשקדנות, ההטבות הללו אכן יתממשו. זכרו שהבּוּדְּהַה הכריע את פיל הפרא נָלָגִירִי (Nalagiri) עם מֵטָּא בלבד ושום דבר מעבר לכך.

הרגשת רעננות עם מֵטָּא

כאשר אתם בסמוך לנהר או אגם או כאשר אתם מתקלחים, אתם חשים קרירים ורעננים. מצד שני, אם אתם עומדים בסמוך לאש חמה או נכווים ממשהו חם, אתם חשים חוסר נוחות קיצוני ומוטרדים. בדומה אם אתם נמצאים בנוכחותו של מישהו מאוד כועס, אז האדם הכועס גם משפיע עליכם, כך שכעסו מרגיש כמו צריבות של להבות או אש. כתוצאה מכך תרגישו אומללים ותסבלו. זה נכון גם כאשר אתם בחברת אדם חמור סבר שעוטה פנים נוקשות ומחמירות. אדם מחמיר שכזה מראה רק לעיתים נדירות את הצדדים הרכים יותר של אופיו. ליבו כמעט אף פעם לא רגוע ורגיש, וכאשר אתם מביטים באדם כזה, אתם מרגישים עייפים ולא שמחים. כפועל יוצא, ההתגלמות של מצב רוח לא נעים כזה גורמת  לכם להרגיש אומללים. מצד שני, כאשר אתם מרגישים את קרינת המֵטָּא, אתם מרגישים מאושרים ושלווים. בשל הסיבה הזו צְ׳הַנְמְיָאי סַיָאדוֹ אומר ״התודעה האצילה של מֵטָּא הינה קרירה, הלוואי ותחלוש על כל העולם ותתפרש בו״. לכן, נסו לפתח מֵטָּא לעיתים קרובות. מֵטָּא היא קרירה ומרעננת כמו מי מעיין, ולכן אנו מדברים על ׳מי-מֵטָּא׳.

התגברות על פחד בעזרת מֵטָּא

מה הוא מתרגל מֵטָּא כשיר? למה ניתן להשוות מתרגל מֵטָּא? מתרגל מֵטָּא הוא כמו בית בטוח ומוגן היטב. לבית כזה קשה לפרוץ, ואותו לא קל לשודדים לתקוף. אולם, ברגע שהבית הזה לא מאובטח, קל מאוד לגנבים לפרוץ אליו.

בדומה, מפלצות, רוחות, ושאר יצורים משונים לא יכולים להטריד את התודעות של מי שמתרגלים מֵטָּא. אנשים שלא מתרגלים לעומת זאת יכולים להיות מוטרדים בקלות. כיצד מפלצות, רוחות, ושדים כמו פֶּטוֹת (petā) מתנהגים כאשר הם מנסים להפחיד מישהו שמתרגל מֵטָּא? כאשר מנסים להטריד מתרגל מֵטָּא, טוב הלב של בעל הרצון הטוב הוא כמו מישהו שמחזיק סכין עם שיניים חדות משני צדי הלהב. באחזו את הסכין איתן עם שתי ידיו, היצור הזה רק פוצע את עצמו ולא מפריע למתרגל המֵטָּא. אם יצורים עוצמתיים בלתי נראים כמו קַמַּה-סִידְּהִי (kammasiddhi) לא יכולים להפריע לתודעתו של מתרגל מֵטָּא, אז יצורים אנושיים וחיות שאנו יכולים לראות גם הם לא יוכלו לגרום לצרות כלשהן.

למען האמת, מי שמתרגל מֵטָּא באופן נכון לא יכול להיות מוטרד, אך אם מתרגל מפתח מֵטָּא באופן לא סדיר, עוצמת המֵטָּא נותרת חלשה, ואז התרגול יכול להיות מופרע בקלות. לכן יש לפתח מֵטָּא ברציפות ובהתמדה ותמיד להציף את התודעה והגוף בהרגשת המֵטָּא.

הבה נפתח כעת מֵטָּא בעזרת זימרת מֵטָּא מאת צְ׳הַנְמְיָאי סַיָאדוֹ:

הלוואי ולכל היצורים החיים יהיה טוב, שיהיו מאושרים ושלווים.

הלוואי שיהיו חופשיים מסבל נפשי ופיזי.

הלוואי שחייהם יתממשו כהלכה מכל הבחינות.

הלוואי שכל היצורים החיים יהיו חופשיים מסכנה ופגע.

הלוואי שיהיו חופשיים מדאגה ויגון.

הלוואי ויהיו צלולים, שמחים, ושלווים.

הלוואי שכל היצורים החיים יהיו חופשיים מכעס וגאווה.

הלוואי שהם יהיו חופשיים מהתשוקה לתקוף.

הלוואי שיהיו חופשיים מהתשוקה לענות ולהרוג.

הלוואי שיהיו חופשיים מטינה, הלוואי שיהיו חופשיים מקנאה.

הלוואי ויהיה להם לב מלא מֵטָּא. הלוואי שיהיו אוהבים ואדיבים.

הלוואי שכל היצורים החיים ימנעו מאמירת שקרים והונאה.

הלוואי שימנעו מלהיות לא ישרים וערמומיים.

הלוואי שימנעו מלהשמיץ אחרים. הלוואי שימנעו מדיבור קשה.

הלוואי שימנעו מלגעור באחרים. הלוואי שימנעו מלהיות וכחניים.

הלוואי שימנעו מדיבור סרק חסר משמעות. הלוואי שימנעו מדיבור פוגעני.

הלוואי שיאמרו דברי אמת, בעלי תועלת, בעלי משמעות, מתוקים לאוזן, אשר יאמרו בלב מלא מֵטָּא.

הלוואי שכל היצורים החיים יהיו חופשיים מהתשוקה לקחת רכושו של אחר.

הלוואי שיהיו חופשיים מהתשוקה להרוס את רווחיו של אחר.

הלוואי שיהיו חופשיים מהתשוקה לאחוז בהשקפות מוטעות.

הלוואי שיהיו חופשיים מהשקפות מוטעות. הלוואי שירסנו את חמדנותם ואת כעסם.

הלוואי שיהיו שלווים.

הלוואי שלכל היצורים החיים יהיה רכוש. הלוואי שיוכלו לתת נדבות.

הלוואי שיוכלו לשמור על אמות מוסר. הלוואי שיוכלו לשמור על כללי מוסר האמת.[9]

הלוואי שיוכלו לתרגל מדיטציית סַמַתְהַה ווִיפַּסַּנָא.

הלוואי שליבם יהיה שליו. הלוואי שגופם ותודעתם יתמלאו באושר.

הלוואי שכל משאלותיהם יתגשמו.

מספיק להיום, הבה נעצור כאן ונמשיך ביום האוּפּוֹסַטְהַה הבא. הלוואי שכולכם תוכלו לתרגל מדיטציית מֵטָּא על פי הוראותיי. הלוואי שלכולכם יהיה אושר פיזי ונפשי ותהיו חופשיים מסכנות הזקנה, המחלה והמוות. הלוואי שכולכם תגשימו בקרוב מַגַה, פְּהַלַה, ונִיבָּאנַה.[10]

[1]   גְ'הָאנַה: jhāna. מצב תודעה של ריכוז ושלווה עמוקים המלווה בחד-נקודתיות התודעה באובייקט יחיד. קיימות ארבע גְ'הָאנוֹת חומריות וארבע גְ'הָאנוֹת לא-חומריות. מצבים אלו מושגים באמצעות תרגול אינטנסיבי של מדיטציית ריכוז.

[2]   וִיטַקַּה (vitakka): יישום ראשוני של התודעה. מונח זה מפורש בהקשרים אחרים שלא נוגעים לגורמי הגְ'הָאנוֹת גם במשמעות אחרת של 'חשיבה'

[3]   וִיצָ'ארַה (vicāra): יישום מתמשך, החזקת התודעה על האובייקט. מונח זה מפורש בהקשרים אחרים שלא נוגעים לגורמי הגְ'הָאנוֹת גם במשמעות אחרת של 'הרהור'.

[4]   פִּיטִי (pīti): תחושת התעלות והתלהבות. מתורגם גם כ'עונג'. פִּיטִי מתבטא במגוון תופעות פיזיות-מנטליות, שמאופיינות בדרך כלל באנרגטיות ואינטנסיביות רבה. הוא אינו מסווג כהרגשה (וֵדַנָא, vedanā) אלא כחלק מקבוצת המצבים המנטליים (סַנְקְהָארָא, saṅkhārā).

[5]   סוּקְהַה (sukha): שמחה עילאית, הנאה. תחושה נעימה פיזית או מנטלית. התרוממות רוח, תחושת ברכה, מתורגם גם כ-'אושר'. מאחר שלתחושה מנטלית טובה קיים המונח סוֹמַנַסַה (somanassa), יש הטוענים כי במונח סוּקְהַה הכוונה היא לתחושה פיזית בלבד.

[6]   אֶקַגַּטָא (ekaggatā): חד-נקודתיות התודעה (ביחס לאובייקט). אחד מגורמי הגְ'הָאנוֹת. המשכך לספק.

[7]   manussanam piyo hoti

[8]   amanussanam piyo hoti

[9]   כללי מוסר האמת: במקור כללי התנהגות באוּפּוֹסַטְהַה (uposatha).

[10] מַגַה (magga): ׳הדרך׳, תובנת הדרך. פְּהַלַה (phala): הפרי, תובנת הפרי. ונִיבָּאנַה (nibbana): שחרור סופי.