השיחה בקִיטָאגִירִי

1.  כך שמעתי: פעם נדד המכובד (bhagavā) בארץ קָאסִי (Kāsī), מלווה בקבוצה גדולה של נזירים (bhikkhusaṅghena). שם, פנה המכובד אל הנזירים ואמר להם:

2.  “נזירים (bhikkhave), אני נוהג לא לאכול בשעות הערב (aññatra rattibhojanā). כאשר, נזירים, איני אוכל בשעות הערב, אני מבחין בכך שגופי בריא יותר (appābādhata), ופחות מועד למחלות (appātaṅkata), קל לי להקיץ משינה (lahuṭṭhāna), יש בי כוח (bala) רב יותר וחיי נינוחים יותר (phāsuvihāra). ובכן, גם אתם, נזירים – אל תאכלו בשעות הערב. כי כאשר גם אתם לא תאכלו בשעות הערב – אז גם אתם תחוו בריאות טובה, מעט מחלות, קיצה קלה, כוח וחיים נינוחים.”

“כן, אדון נכבד (bhante)”, השיבו הנזירים למכובד.

3.  לאחר מכן, נדד המכובד בהדרגה ברחבי ארץ הקאסיים, עד שהגיע אל העיירה קִיטָאגִירִי (Kīṭāgiri), עיירה של הקאסיים, ושם שהה – בעיירה קִיטָאגִירִי שבארץ קאסי.

4.  באותה העת, היו נזירים בשם אַסַּגִ׳י (Assaji) ופּוּנַבַּסוּקַה (Punabbasukā), אשר התגוררו בקביעות (āvāsikā) בעיירה קִיטָאגִירִי. אז ניגשו קבוצת נזירים אל אותם נזירים — אַסַּגִ׳י ופּוּנַבַּסוּקַה, וכשהגיעו אליהם, אמרו להם: “חברים, המכובד אינו אוכל בשעות הערב, וגם קהילת הנזירים נוהגת כך. כאשר נזירים נמנעים מאכילה בערב, הם חווים בריאות טובה, מעט מחלות, קלות ביקיצה משינה, כוח ושהות נינוחה. ובכן, חברים, גם אתם — הימנעו מאכילה לאחר שעות הערב. כך גם אתם, כאשר תימנעו מאכילה בשעות הערב, תרגישו בריאות טובה, פחות מחלות, קלילות, כוח ונוחות.”

כשאמרו זאת, השיבו הנזירים אסג׳י ופונבסוקה: “חברים, אנו אוכלים גם בערב (sāyaṃ), גם בבוקר (pāta), גם ביום (divā), וגם בשעות בלתי הולמות[1](vikāla). ואף על פי כן, כאשר אנו אוכלים בערב, בבוקר וביום, אנו חשים בריאות טובה, מעט מחלות, קלילות, כוח ונינוחות. אם כן, מדוע שנוותר על מה שנחווה במישרין[2] (sandiṭṭhika) ונרדוף אחר דבר שתועלתו עתידית בלבד (kālika)? אנחנו נמשיך לאכול גם בערב, גם בבוקר וגם ביום.”

5.  כאשר הנזירים הללו לא הצליחו לשכנע את הנזירים אסג׳י ופונבּסוקה, הם הלכו אל המכובד. כשהגיעו, חלקו לו כבוד, וישבו לצידו. כאשר ישבו כך לצידו, אמרו הנזירים למכובד: “אדוני, ניגשנו אל הנזירים אסג׳י ופונבסוקה. וכשאִמרנו להם: ׳חברים, המכובד אינו אוכל בשעות הערב, וכך גם קהילת הנזירים. כאשר הנזירים אינם אוכלים בערב, הם מרגישים בריאות טובה, מעט מחלות, קלות בקיצה משינה, כוח ושהות נינוחה. לכן גם אתם, חברים, הימנעו מאכילה בשעות הערב. גם אתם, כשלא תאכלו בערב, תרגישו את היתרונות האלה בעצמכם.׳ אך כאשר אמרנו להם כך, הם ענו לנו: ׳אנחנו, חברים, אוכלים בערב, בבוקר, ביום וגם בשעות בלתי הולמות. כשאנו עושים זאת — גם אז אנו חווים בריאות טובה, מעט מחלות, קלות, כוח ונינוחות. מדוע שנעזוב את מה שמוכח ונחווה ישירות, ונרדוף אחרי מה שתועלתו רק עתידית? לכן נמשיך לאכול בערב, בבוקר ובשאר הזמנים.׳ וכאשר לא הצלחנו, אדוני, לשכנע את הנזירים אסג׳י ופונבסוקה, חשבנו שיש לדווח לך על כך.”

6.  אז פנה המכובד אל נזיר אחד ואמר לו: “בוא הנה, נזיר. פנה אל הנזירים אסג׳י ופונבּסוקה ובשם המורה אמור להם: ׳המורה מזמן אתכם.׳”

“כן, אדוני,” השיב הנזיר. ואז הלך אל הנזירים אסג׳י ופונבסוקה ואמר להם: “המורה מזמן אתכם.”

“ודאי, חבר,” ענו לו הנזירים אסג׳י ופונבסוקה, קמו ממקומם, הלכו אל המכובד, חלקו לו כבוד וישבו לצידו.

כאשר ישבו כך, אמר להם המכובד: “האם אמת הדבר, נזירים, שכמה נזירים ניגשו אליכם ואמרו: ׳המכובד אינו אוכל בשעות הערב, וכך גם קהילת הנזירים. כאשר הם אינם אוכלים בשעות הערב, הם חווים בריאות טובה, מעט מחלות, קלות ביקיצה משינה, כוח, ושהות נינוחה. לכן גם אתם, חברים, הימנעו מאכילה בשעות הערב. אם תעשו כך, תחוו גם אתם את התועלת הברורה הזאת׳?

והאם באמת, נזירים, עניתם להם כך: ׳אנחנו, חברים, אוכלים בערב, בבוקר, ביום ובשעות בלתי הולמות. כשאנחנו עושים זאת, גם אז אנו חווים בריאות טובה, מעט מחלות, קלילות, כוח ונינוחות. מדוע שנוותר על מה שנחווה במישרין באופן מיידי, כדי לרדוף אחר תועלת עתידית בלבד? לכן נמשיך לאכול גם בערב, בבוקר ובשעות אחרות׳?”

“כן, אדוני,” ענו הנזירים.

7.  אז אמר להם המכובד: “וכי האם הבנתם, נזירים, את הלימוד שהוריתי לכם, לפיו — ׳תהא אשר תהא ההרגשה (vedanā) שחווה אדם —נעימה (sukha), לא-נעימה (dukkha), או לא-נעימה ואינה-לא-נעימה (adukkhamasukha) — תמיד הדהמות המזיקות[3] (akusala-dhammā) פוחתות (parihāyati) והדהמות המיטיבות[4] (kusala-dhammā)׳ גוברות (abhivaḍḍhanti)?”

“לא כך הדבר, אדוני,” השיבו הנזירים.

אז אמר להם המכובד: “וכי לא הוריתי לכם, נזירים, את הלימוד הבא: ישנם [מקרים] כאלה, שכאשר חווים הרגשה נעימה — הדהמות המזיקות גוברות, והדהמות המיטיבות פוחתות.

ואילו [במקרים] אחרים, כאשר חווים הרגשה נעימה — הדהמות המזיקות פוחתות, והדהמות המיטיבות גוברות.

וכן, יש [מקרים] כאלה שכאשר חווים הרגשה בלתי-נעימה — הדהמות המזיקות גוברות, והדהמות המיטיבות פוחתות.

ואילו [במקרים] אחרים, כאשר חווים הרגשה בלתי-נעימה — הדהמות המזיקות פוחתות, והדהמות המיטיבות גוברות.

וכן, יש [מקרים] כאלה שכאשר חווים הרגשה שאינה נעימה ואינה בלתי-נעימה — הדהמות המזיקות גוברות, והדהמות המיטיבות פוחתות.

ואילו [במקרים] אחרים, כאשר הם חווים הרגשה כזו — הדהמות המזיקות פוחתות, והדהמות המיטיבות גוברות.”

“כן, אדוני,” ענו הנזירים.

8.  “מצוין (sādhu), נזירים! אילו לא הייתי יודע, לא רואה, לא מבין, לא מממש ולא חווה באמצעות החוכמה את הדברים הבאים: ׳יש כאלה שכאשר הם חווים הרגשה, הדהמות המזיקות גוברות והדהמות המיטיבות נחלשות׳ — אז, מתוך אי-ידיעה, הייתי אומר: ׳זנחו הרגשה נעימה כזו.׳ האם זה היה הולם מצידי, נזירים?”

“לא, אדוני,” השיבו הנזירים.

“אולם מאחר שאני יודע, רואה, מבין, מממש וחווה באמצעות החוכמה ש׳יש כאלה שכאשר הם חווים הרגשה נעימה כזו, הדהמות המזיקות גוברות והדהמות המיטיבות נחלשות׳ — לכן אני אומר: ׳זנחו הרגשה נעימה כזו.׳

וכן, נזירים, אילו לא הייתי יודע, לא רואה, לא מבין, לא מממש ולא חווה באמצעות החוכמה את הדברים הבאים: ׳יש כאלה שכאשר הם חווים הרגשה נעימה כזו, הדהמות המזיקות נחלשות והדהמות המיטיבות גוברות׳ — אז, מתוך אי-ידיעה, הייתי אומר: ׳היכנסו (upasampajja) להרגשה הנעימה הזו ושהו בה (viharatha).׳ האם זה היה הולם מצידי, נזירים?”

“לא כך, אדוני.”

“אולם מאחר שאני יודע, רואה, מבין, מממש וחווה באמצעות החוכמה ש׳יש כאלה שכאשר הם חווים הרגשה נעימה כזו, הדהמות המזיקות נחלשות והדהמות המיטיבות גוברות׳ — לכן אני אומר: ׳היכנסו להרגשה הנעימה הזו ושהו בה.׳”

9.  “נזירים, אילו לא הייתי יודע, לא רואה, לא מבין, לא מממש ולא חווה באמצעות החוכמה את הדברים הבאים: ׳יש כאלה שכאשר הם חווים הרגשה לא נעימה שכזו, הדהמות המזיקות גוברות והדהמות המיטיבות נחלשות׳ — אז, מתוך אי-ידיעה, הייתי אומר: ׳זנחו הרגשה לא נעימה שכזו.׳ האם זה היה הולם מצידי, נזירים?”

“לא כך, אדוני,” השיבו הנזירים.

“אולם מאחר שאני יודע, רואה, מבין, מממש וחווה באמצעות החוכמה ש׳יש כאלה שכאשר הם חווים הרגשה לא נעימה שכזו, הדהמות המזיקות גוברות והדהמות המיטיבות נחלשות׳ — לכן אני אומר: ׳זנחו הרגשה לא נעימה שכזו.׳

וכן, נזירים, אילו לא הייתי יודע, לא רואה, לא מבין, לא מממש ולא חווה באמצעות החוכמה את הדברים הבאים: ׳יש כאלה שכאשר הם חווים הרגשה לא נעימה שכזו, הדהמות המזיקות נחלשות והדהמות המיטיבות גוברות׳ — אז, מתוך אי-ידיעה, הייתי אומר: ׳היכנסו להרגשה הלא נעימה הזו ושהו בה.׳ האם זה היה הולם מצידי, נזירים?”

“לא כך, אדוני.”

“אולם מאחר שאני יודע, רואה, מבין, מממש וחווה באמצעות החוכמה ש׳יש כאלה שכאשר הם חווים הרגשה לא נעימה שכזו, הדהמות המזיקות נחלשות והדהמות המיטיבות גוברות׳ — לכן אני אומר: ׳היכנסו להרגשה הלא נעימה הזו ושהו בה.׳”

10.  נזירים, אילו לא הייתי יודע, לא רואה, לא מבין, לא מממש ולא חווה באמצעות החוכמה את הדברים הבאים: ׳יש כאלה שכאשר הם חווים הרגשה שאינה נעימה ואינה לא-נעימה, הדהמות המזיקות גוברות והדהמות המיטיבות נחלשות׳ — אז, מתוך אי-ידיעה, הייתי אומר: ׳זנחו הרגשה שאינה נעימה ואינה לא-נעימה שכזו.׳ האם זה היה הולם מצידי, נזירים?”

“לא, אדוני,” השיבו הנזירים.

“אולם מאחר שאני יודע, רואה, מבין, מממש וחווה באמצעות החוכמה ש׳יש כאלה שכאשר הם חווים הרגשה שאינה נעימה ואינה לא-נעימה שכזו, הדהמות המזיקות גוברות והדהמות המיטיבות נחלשות׳ — לכן אני אומר: ׳זנחו הרגשה שאינה נעימה ואינה לא-נעימה שכזו.׳

וכן, נזירים, אילו לא הייתי יודע, לא רואה, לא מבין, לא מממש ולא חווה באמצעות החוכמה את הדברים הבאים: ׳יש כאלה שכאשר הם חווים הרגשה שאינה נעימה ואינה לא-נעימה שכזו, הדהמות המזיקות נחלשות והדהמות המיטיבות גוברות׳ — אז, מתוך אי-ידיעה, הייתי אומר: ׳היכנסו אל הרגשה שאינה נעימה ואינה לא-נעימה שכזו ושהו בה.׳ האם זה היה הולם מצידי, נזירים?”

“לא, אדוני.”

“אולם מאחר שאני יודע, רואה, מבין, מממש וחווה באמצעות החוכמה ש׳יש כאלה שכאשר הם חווים הרגשה שאינה נעימה ואינה לא-נעימה שכזו, הדהמות המזיקות נחלשות והדהמות המיטיבות גוברות׳ — לכן אני אומר: ׳היכנסו אל הרגשה שאינה נעימה ואינה לא-נעימה שכזו ושהו בה.׳”

11.  “נזירים, אינני אומר שכל הנזירים צריכים לפעול בנחישות (appamāda). אך גם איני אומר שכל הנזירים אינם צריכים לפעול בנחישות.

12.  נזירים, ישנם נזירים כאלה — משוחררים (arahant), שתחלואיהם הושמדו (khīṇāsavā), אשר השלימו [את החיים הרוחניים] (vusitavanto), עשו מה שהיה לעשות (kataṃ karaṇīyaṃ), הורידו את נטל הקיום (ohita-bhārā), השיגו את היעד (anuppatta-sadatthā), צלחו מעבר לכבילה לקיום(parikkhīṇa-bhava-saṃyojanā) והשתחררו באמצעות ידיעה מושלמת (sammadaññā): לאלה, נזירים, אני אומר שאין עוד צורך לפעול בנחישות.

מה הסיבה לכך? משום שהם פעלו כבר בנחישות ואין הם מסוגלים עוד להיות שאננים (pamāda).

13.  אך, נזירים, ישנם נזירים מתאמנים (sekkhā), אשר טרם הגיעו לשלמות, ומבקשים את הבטחון הבלתי מעורער של השחרור (anuttaraṃyogakkhemaṃ): לאלה, נזירים, אני אומר שעליהם לפעול בנחישות.

מה הסיבה לכך? כדי שהנזירים הנכבדים הללו, השוהים במגורים נאותים, הלומדים בחברת חברים טובים (kalyāṇamittā), ובטיפוחם של היכולות הרוחניות (indriyāni) ישיגו בעצמם, כבר בחיים הללו, בידיעה ישירה, את מטרתם הנשגבת של החיים הרוחניים (brahmacariya), לשמה בני טובים עוזבים את חיי הבית לטובת חיי חסר-בית.

וכך, נזירים, כאשר אני רואה את פרי מאמצם הנחוש של נזירים אלה, אני אומר: ׳יש לפעול בנחישות.׳”

14.  “נזירים, ישנם שבעה סוגי אנשים (puggalā) החיים ומתקיימים בעולם. מי הם שבעת הסוגים? ׳המשוחרר בשני אופנים׳ (ubhatobhāgavimutto), ׳המשוחרר באמצעות חוכמה׳ (paññāvimutto), ׳עד הגוף׳ (kāyasakkhī), ׳המשיג באמצעות השקפה נכונה׳ (diṭṭhippatto), ׳המשוחרר באמצעות אמון׳ (saddhāvimutto), ׳העוקב בדהמה׳ (dhammānusārī), ׳העוקב באמון׳ (saddhānusārī)”

15.  ומהו, נזירים, האדם ׳המשוחרר בשני אופנים׳? הנה, נזירים, אדם מסויים, לאחר שחווה באמצעות גופו (kāyena phusitvā) את שחרורי־התודעה (vimokkhā) השלווים (santa) שמעבר לחומריות (atikkamma rūpe), את המצבים האל־חומריים (ārūppā) — ושהה בהם. ונוסף על כך, לאחר שראה באמצעות חוכמה (paññā) [את הדברים כפי שהם], הוכחדו כל תחלואיו (āsavā) — אדם כזה, נזירים, נקרא ׳משוחרר בשני אופנים׳. על נזיר כזה, אני אומר: “אין לו עוד צורך לפעול בנחישות.” מדוע זה כך? משום שבזכות נחישותו, המשימה הושלמה. והוא אינו מסוגל עוד להיות להיות שאנן.

16.  ומהו, נזירים, האדם המכונה ׳משוחרר באמצעות חוכמה׳ (paññāvimutto)? הנה, נזירים, אדם מסויים אינו חווה באמצעות גופו את המצבים האל־חומריים, שמעבר לחומריות, ואינו שוהה בהם. אך לאחר שראה באמצעות חוכמה [את הדברים כפי שהם], הוכחדו כל תחלואיו — אדם כזה, נזירים, נקרא ׳המשוחרר באמצעות חוכמה׳. גם על נזיר כזה, נזירים, אני אומר: “אין לו עוד צורך לפעול בנחישות.” מה הסיבה לכך? משום שבזכות נחישותו, המשימה הושלמה. והוא אינו מסוגל עוד להיות שאנן.

17.  ומהו, נזירים, האדם המכונה ׳עד הגוף׳ (kāyasakkhī)? הנה, נזירים, אדם מסויים, חווה באמצעות גופו את המצבים השלווים של שחרור־התודעה — המצבים האל־חומריים, שמעבר לחומריות —ושהה בהם; אך לאחר שראה באמצעות חוכמה [את הדברים כפי שהם], חלק מתחלואיו הוכחדו. אדם כזה, נזירים, נקרא ׳עד הגוף׳. על נזיר כזה, אני אומר: “עליו להמשיך לפעול בנחישות.”[5]

מה הסיבה לכך? ייתכן, שאם הנזיר המכובד הזה ימשיך למצוא מקומות הולמים להתגורר בהם, יתחבר עם חברים טובים ויפתח את כוחותיו הרוחניים — אזי, הוא יוכל להגשים בעצמו בחיים האלה את התכלית הנשגבת שלמענה עוזבים בני טובים את חיי הבית ויוצאים לחיים חסרי־בית — את יעד החיים הרוחניים (brahmacariya-pariyosāna) — באמצעות ידיעה ישירה (abhiññā), ולשהות בה. מתוך שיקול זה, נזירים, כאשר אני רואה את פירות הנחישות (appamādaphalaṃ) עבור נזיר כזה, אני אומר: “עליו להמשיך לפעול בנחישות.”

18.  ומהו, נזירים, האדם המכונה ׳המשיג באמצעות השקפה נכונה׳ (diṭṭhippatto)? הנה, נזירים, אדם מסויים החווה את המצבים השלווים של שחרור־התודעה — אינו חווה באמצעות גופו את המצבים האל־חומריים, שמעבר לחומריות ואינו שוהה בהם; אך לאחר שראה באמצעות חוכמה [את הדברים כפי שהם], חלק מתחלואיו הוכחדו. והדהמות שהוצגו על־ידי הטָטְהָאגַטַה (tathāgata), באמצעות חוכמה נעשות עבורו ברורות ומובחנות (paññāya vodiṭṭhā vocaritā).אדם כזה, נזירים, נקרא ׳המשיג באמצעות השקפה נכונה׳. גם על נזיר כזה, אני אומר: “עליו להמשיך לפעול בנחישות.”[6]

ומה הסיבה לכך? ייתכן, שאם הנזיר המכובד הזה ימשיך למצוא מקומות הולמים להתגורר בהם, יתחבר עם חברים טובים ויפתח את כוחותיו הרוחניים — אזי, הוא יוכל להגשים בעצמו בחיים האלה את התכלית הנשגבת שלמענה עוזבים בני טובים את חיי הבית ויוצאים לחיים חסרי־בית — את יעד החיים הרוחניים — באמצעות ידיעה ישירה, ולשהות בה. מתוך שיקול זה, נזירים, כאשר אני רואה את פירות הנחישות עבור נזיר כזה, אני אומר: “עליו להמשיך לפעול בנחישות.”

19.  ומהו, נזירים, האדם המכונה ׳משוחרר באמצעות אמון׳ (saddhāvimutto)? הנה, נזירים, אדם מסויים, אינו חווה באמצעות גופו את המצבים השלווים של שחרור־התודעה — המצבים האל־חומריים, שמעבר לחומריות — ואינו שוהה בהם. אך לאחר שראה באמצעות חוכמה [את הדברים כפי שהם], חלק מתחלואיו הוכחדו. ונוסף על כך, אמונו בַּטָטְהָאגַטַה מושרש (niviṭṭhā), נובע מהשורש (mūlajātā), ומבוסס (patiṭṭhitā). אדם כזה, נזירים, נקרא ׳משוחרר באמצעות אמון׳. גם על נזיר כזה, אני אומר: “עליו להמשיך לפעול בנחישות.”[7]

ומה הסיבה לכך? ייתכן, שאם הנזיר המכובד הזה ימשיך למצוא מקומות הולמים להתגורר בהם, יתחבר עם חברים טובים, ויפתח את כוחותיו הרוחניים — אזי, הוא יוכל להגשים בעצמו בחיים האלה את התכלית הנשגבת שלמענה עוזבים בני טובים את חיי הבית ויוצאים לחיים חסרי־בית — את יעד החיים הרוחניים — באמצעות ידיעה ישירה, ולשהות בה. מתוך שיקול זה, נזירים, כאשר אני רואה את פירות הנחישות עבור נזיר כזה, אני אומר: “עליו להמשיך לפעול בנחישות.”

20.  ומהו, נזירים, האדם המכונה ׳עוקב הדהמה׳ (dhammānusārī)? הנה, נזירים, אדם מסויים — אינו חווה באמצעות גופו את המצבים השלווים של שחרור־התודעה, את המצבים האל־חומריים, שמעבר לחומריות, ואינו שוהה בהם. אך לאחר שראה באמצעות חוכמה [את הדברים כפי שהם], חלק מתחלואיו הוכחדו. הדהמות שנמסרו מפי הטָאטְהַאגַטַה מתקבלות על דעתו באמצעות חוכמה, לכל הפחות במידה מסוימת של עיון[8] (mattaso nijjhānaṃ khamanti). יתרה מזו, קיימות בו הדהמות הבאות: כוח האמון (saddhindriya), כוח המאמץ (vīriyindriya), כוח הקשב (satindriya), כוח הריכוז (samādhindriya), וכוח החוכמה (paññindriya). אדם כזה, נזירים, נקרא ׳עוקב הדהמה׳. וגם על נזיר כזה, נזירים, אני אומר: “עליו להמשיך לפעול בנחישות.”

ומה הסיבה לכך? ייתכן, שאם הנזיר המכובד הזה ימשיך למצוא מקומות הולמים להתגורר בהם, יתחבר עם חברים טובים ויפתח את כוחותיו הרוחניים — אזי, הוא יוכל להגשים בעצמו בחיים האלה את התכלית הנשגבת שלמענה עוזבים בני טובים את חיי הבית ויוצאים לחיים חסרי־בית — את יעד החיים הרוחניים — באמצעות ידיעה ישירה, ולשהות בה. מתוך שיקול זה, נזירים, כאשר אני רואה את פירות הנחישות עבור נזיר כזה, אני אומר: “עליו להמשיך לפעול בנחישות.”

21.  ומהו, נזירים, האדם המכונה ׳העוקב באמון׳ (saddhānusārī)? הנה, נזירים, אדם מסויים — אינו חווה באמצעות גופו את המצבים השלווים של שחרור־התודעה, את המצבים האל־חומריים, שמעבר לחומריות, ואינו שוהה בהם. אך לאחר שראה באמצעות חוכמה [את הדברים כפי שהם], חלק מהתחלואים שלו הוכחדו. אמונו בטָאטְהָאגַטַה הוא על בסיס אמון (saddhāmattaṃ), או מתוך חיבה והוקרה (pemamattaṃ).[9] יתרה מכך, קיימות בו הדהמות הבאות: כוח האמון, כוח המאמץ, כוח הקשב, כוח הריכוז, וכוח החוכמה. אדם כזה, נזירים, נקרא ׳העוקב באמון׳. וגם על נזיר כזה, נזירים, אני אומר: “עליו להמשיך לפעול בנחישות.”

ומה הסיבה לכך? ייתכן, שאם הנזיר המכובד הזה ימשיך למצוא מקומות הולמים להתגורר בהם, יתחבר עם חברים טובים, ויפתח את כוחותיו הרוחניים — אזי, הוא יוכל להגשים בעצמו בחיים האלה את התכלית הנשגבת שלמענה עוזבים בני טובים את חיי הבית ויוצאים לחיים חסרי־בית — את יעד החיים הרוחניים — באמצעות ידיעה ישירה, ולשהות בה. מתוך שיקול זה, נזירים, כאשר אני רואה את פירות הנחישות עבור נזיר כזה, אני אומר: “עליו להמשיך לפעול בנחישות.”

22.  נזירים, אינני טוען כי ההבנה העליונה (aññā) מושגת כבר בתחילתה של הדרך. בפועל, התקדמות הדרגתית בלימוד (anupubbasikkhā), עשייה הדרגתית (anupubbakiriyā), ונתיב הדרגתי (anupubbapaṭipadā) — הם שמובילים להגשמת ההבנה העליונה.

23.  ואיך מוליכים ההתקדמות ההדרגתית בלימוד, העשייה ההדרגתית והנתיב ההדרגתי אל ההבנה העליונה?

הנה, נזירים, אדם שאמון (saddhā) התעורר בו — ניגש אל המורה. לאחר שניגש, הוא מתמיד לשהות בנוכחותו (payirupāsati). בהתמדה זו, הוא מפנה את אוזנו (sotaṃ odahati), וכשהאוזן מופנית — הוא שומע את הדהמה (dhammaṃ suṇāti). לאחר ששמע את הדהמה, הוא זוכר אותה (dhāreti). כשהדהמות שמורות בזיכרונו, הוא חוקר את משמעותן (atthaṃ upaparikkhati). מתוך חקירת המשמעות, הוא מפנים את הדהמות תוך הרהור בהן (nijjhānaṃ khamanti). עם ההפנמה של ההרהור, מתעוררת בו משאלת לב (chando jāyati). מתוך משאלת הלב הזו, הוא עושה מאמץ (ussahati), ולאחר שהתאמץ — הוא שוקל (tulayitvā), ומששקל — הוא מתמיד (padahati). כשמאמציו מכוונים, הוא מממש בגופו את האמת הנעלה (paramasaccaṃ sacchikaroti), ורואה אותה באמצעות חדירה ישירה של חוכמה (paññāya ca naṃ ativijjha passati).

24.  נזירים, אילו באותו אדם לא היה מתעורר אמון — הוא לא היה ניגש. אילו לא היה ניגש — לא היה מתמיד. אילו לא היה מתמיד — לא היה מפנה את אוזנו. אילו לא היה מפנה את אוזנו — לא היה שומע את הדהמה. אילו לא היה שומע — לא היה זוכר. אילו לא היה זוכר — לא היה חוקר את המשמעות. אילו לא היה חוקר — לא היה מפנים את הדהמות בהרהור. אילו לא הייתה הפנמה כזו — לא הייתה מתעוררת בו משאלת לב. אילו לא הייתה בו משאלת לב — לא היה מתאמץ. אילו לא היה מתאמץ — לא היה שוקל. אילו לא היה שוקל — לא היה מתמיד.

נזירים, איבדתם את דרככם (vippaṭipanna). אתם פועלים בדרך שגויה (micchāpaṭipanna). כמה רחוקים אתם חסרי־תבונה שכמותכם מהלימוד וממשמעת האימון!

25.  נזירים, קיימת אימרה בת ארבעה חלקים (catuppadaṃ veyyākaraṇaṃ) — כאשר חכם משכיל שומע אותה, הוא יוכל להבין את משמעותה במהרה. האם תבקשו ממני, נזירים, שאלמד אתכם אותה? האם תבינו את דבריי?”

“מי אנו, אדוני, שנבקש זאת? ומי אנו שנוכל להבין את הדהמה?” השיבו הנזירים.

26.  “נזירים, אפילו מורה שמתעניין בעניינים חומריים (āmisagaru), מקבל טובות הנאה חומריות (āmisadāyādo), וכבול לחומריות (saṃsaṭṭho) — אפילו בו לא מופיעות מחשבות כמו: ׳אם נקבל זאת — נעשה כך; אם לא נקבל זאת — לא נעשה כך.׳ מה נאמר, אם כך, על הטָטְהָאגַטַה, אשר חי כשהוא לחלוטין לא כבול באף עניין חומרי.

27.  נזירים, עבור תלמיד בעל אמון (saddhassa sāvakassa), כאשר הוא עוקב באופן מוחלט (pariyogāhiya vattato) אחר ההוראה של המורה — זוהי הגישה ההולמת (anudhammo): ׳המורה הוא המכובד, אני תלמידו; המכובד יודע, אני אינני יודע.׳

עבור תלמיד בעל אמון, אשר נוהג כך, הוראתו של המורה הופכת לבעלת תוקף מוחלט (ruḷhanīyaṃ), חיונית (ojavantaṃ), ובעלת כוח.

וכך, נזירים, צריכה להיות גישת התלמיד העוקב ההולך בדרך: גם אם יישארו רק עור, גידים ועצמות, והבשר והדם יתייבשו בתוך גופי — לא אחדול ממאמציי, כל עוד לא הושגה המטרה אשר יכולה להיות מושגת באמצעות כוחו, מאמצו ונחישותו של אדם.׳

תלמיד בעל אמון כזה, נזירים, הפועל כך תחת הדרכת המורה — שני מצבים אפשריים צפויים לו: או שיגיע לידיעה שלמה (aññā) כבר בחיים האלה, או, אם נותרה עדיין שארית של היקשרות (upādisesa) — הוא יזכה למצב של ׳לא־שב׳ (anāgāmitā).”

כך אמר הבודהה, והנזירים היו מרוצים ושמחים מדבריו של המכובד.

[1]   אחרי הצהריים הוא זמן בו אסור לנזירים לאכול בו.

[2]   נצפה במישרין, נחווה באופן ישיר, באמצעות ניסיונם הישיר.

[3]   דהמות (תכנים מנטליים) המזיקות או לא-מיטיבות (akusala-dhammā) כגון תאווה, שנאה או זעם ואשליה.

[4]   דהמות מיטיבות (kusala-dhammā) כגון אהבה, חמלה, פירגון, נדיבות, חכמה.

[5] עד הגוף (kāyasakkhī) מונח פאלי המורכב מ׳גוף׳ (kāya) ו׳עד ראייה׳ (sakkhī), ומשמעו המילולי הוא “עד בגופו” או “זה שעדותו היא גופנית”. בהקשר הדוקטרינרי, מציין מונח זה מתרגל שחווה ישירות בגופו את תוצאות הדרך הרוחנית, ובעיקר בהתייחס למצבים המדיטטיביים (jhāna) והשחרורים (vimutti) הנובעים מהם. במובן זה, הוא מי ש”ראה בעצמו”, (sacchikataṃ kāyena) כלומר חווה במישרין את תוצאות התרגול ולא רק באמצעות שמיעה (sutamayapaññā) או מחשבה ושכל (cintāmayapaññā).

[6]   מדובר באדם שהשיג חלק מהג׳האנות החומריות אך לא את ההישגים המדיטטיביים העל-חומריים, והתקדם בפיתוח תובנה של התהליכים הפסיכופיזיים ובכך הגיע לשלבים מתקדמים כגון דרך הנכנס-לזרם, החוזר-פעם-אחת והלא-חוזר, אך עדיין לא השתחרר לחלוטין והפך לארהנט.

[7]   מדובר באדם שלא השיג ג׳האנות חומריות, אך התקדם בפיתוח התובנה לשלבים המתקדמים ועדיין לא השלים את הדרך של הארהנטיות.

[8]   עוקב הדהמה או ההולך בעקבות הדהמה לא השיג את הג׳האנות. אף על פי שנכתב כי חלק מתחלואיו הוכחדו (ekacce āsavā parikkhīṇā) לאחר שראה אותם באמצעות חוכמה (paññāya disvā), הפרשנות טוענת כי עוקב הדהמה אינו בדרגת ׳נכנס לזרם׳ אלא קרוב לכך. חלק מהלימוד מובן לו מתוך התבוננות וחוויה ישירה וחלק מהלימוד מובן לו באופן מוגבל בהתבסס על האינטלקט.

[9]   בדומה ל׳עוקב הדהמה׳, גם האדם ה׳עוקב באמון׳ או ׳עוקב מתוך אמון׳ בדרך, לא השיג את הג׳האנות אך חלק מהתחלואים שלו הוכחדו וגם כאן הפרשנות טוענת כי הוא אינו בדרגת נכנס לזרם אך קרוב לכך. ההבדל בינו לבין עוקב הדהמה היא במניע ובמוטיבציה הדוחפת אותו של אמון, אמונה, חיבה, הוקרה והערצה של הלימוד והדרך הבודהיסטית ופחות ההבנה האינטלקטואלית והאנליטית של אופי הדברים.