השיחה ברַטְּהַפָּאלַה

1.  כך שמעתי: פעם נדד המכובד (Bhagavā) בארץ הקוּרוּ (Kurū) כשהוא מלווה בקבוצה גדולה של נזירים. וכך קרה שהגיע אל יישוב של בני הקוּרוּ בשם תְהוּלַּקוֹטְּהִיקַה (Thullakoṭṭhika).

2.  והבראהמינים (brāhmaṇa) בעלי הבתים (gahapati) של תהולקוטהיקה שמעו: “הרי זה הפרוש גוֹטַמַה (Gotama), בן שבט הסַקְיַה (Sakyaputta), אשר יצא מחיי בית, הנודד בארץ הקוּרוּ בלוויית קהל רב של נזירים, ועתה הגיע אל תהולקוטהיקה. ואכן, שמו הטוב של גוֹטַמַה הנעלה נודע כך: “זהו המכובד (bhagavā), הארהנט (arahaṃ), הבודהה הער בשלמות (sammāsambuddho), מושלם בידיעה ובהתנהגות מוסרית (vijjācaraṇasampanno), טוב הליכות (sugato), יודע העולם (lokavidū), מדריך שאין כמותו לבני האדם (purisadammasārathi), מורה היצורים השמימיים והאנושיים (satthādevamanussānaṃ), הבודהה, המכובד”.

הוא מכיר ומציג מתוך ידיעה ישירה (abhiññā) את העולם הזה עם הישויות השמימיות (sadevaka), עם המארות (samāraka), עם הבראהמות (sabrahmaka), עם הפרושים (samaṇa) והבראהמינים (brāhmaṇa), עם בני האדם והאלים (sadevamanussa). הוא מלמד את הדהמה (Dhamma) הטובה בתחילתה (ādikalyāṇa), טובה באמצעה (majjhekalyāṇa), וטובה בסופה (pariyosānakalyāṇa), במשמעותה (sāttha) ובלשונה (sabyañjana), ומציג את החיים הרוחניים (brahmacariya) שלמים ומושלמים בטוהרם (parisuddha). טוב, אכן, לראות ארהנטים (arahanta) כאלה.”

3.  וכך הלכו הבראהמינים ובעלי הבתים של תהולקוטהיקה אל המכובד. כאשר הגיעו, חלקם קדו בפניו וישבו לצידו; חלקם ערכו עמו שיחה נעימה של נימוסין, ולאחר מכן ישבו במקום; חלקם הצמידו כפות ידיהם במחוות הוקרה וישבו במקום; חלקם הכריזו בפניו את שמם ושם משפחתם וישבו במקום; וחלקם פשוט ישבו בשקט בצד.

ומשישבו כך, פנה המכובד אל הבראהמינים ובעלי הבתים של תהולקוטהיקה והציג בפניהם את הדרך בדברי דהמה, הדריך אותם, עורר בהם השראה ושימח את לבם.

4.  באותה העת היה בחור צעיר (kulaputta) בשם רַטְהַפָּאלַה (Raṭṭhapāla) ביישוב תהולקוטהיקה, בן למשפחה עשירה ומכובדת. והוא ישב שם בקהל המאזינים.

אז עלה במחשבתו של רַטְהַפָּאלַה: “עד כמה שאני מבין את לימוד הדהמה כפי שהוסבר על ידי המכובד, אין זה אפשרי לאדם החי חיי בית לקיים באופן מלא, באופן מושלם ובטוהר מוחלט את החיים הרוחניים (brahmacariya) המובנים ומאורגנים היטב[1] (saṅkhalikhita). מה אם אגלח את שיער ראשי ואת זקני, אלבש את המלבושים הצהובים (kāsāyāni), ואצא מחיי הבית (agārasmā) אל חיי חסר-בית[2] (anagāriyaṃ)?”

5.  לאחר שהבראהמינים ובעלי הבתים של תהולקוטהיקה קיבלו מהמכובד הדרכה בדברי דהמה, הונחו, התחזקו, התעוררו ושמחו, הם אישרו את דבריו של המכובד, קמו ממקומם, קדו בפניו, הקיפו אותו עם כתף ימין מופנית כלפיו, ויצאו לדרכם.

6.  זמן קצר לאחר צאת הבראהמינים ובעלי הבתים של תהולקוטהיקה, ניגש רַטְהַפָּאלַה אל המכובד, קד בפניו, והתיישב לצידו. כשהוא יושב כך, אמר רַטְהַפָּאלַה למכובד: “עד כמה שאני מבין, אדוני, את הדהמה כפי שהוסברה על ידך, אין זה אפשרי לאדם החי חיי בית לקיים באופן מלא, באופן מושלם ובטוהר מוחלט את החיים הרוחניים המובנים ומאורגנים היטב. אדוני, רצוני לגלח את שערי וזקני, ללבוש את המלבושים הצהובים, ולצאת מחיי הבית אל חיי נזירות. מי ייתן ואזכה, אדוני, לקבל את ההסמכה הראשונית (pabbajjā) וההסמכה המלאה (upasampadā) ממך. אנא, אדוני, הסמך אותי.”

והמכובד אמר לו: “רַטְהַפָּאלַה, האם קיבלת את רשותם של הוריך לצאת מחיי בית אל חיי נזירות?”

ורַטְהַפָּאלַה ענה: “לא, אדוני, לא קיבלתי את רשותם של הורי לצאת מחיי בית אל חיי נזירות.”

והמכובד ענה: “הטטהאגטות (tathāgatā) אינם מקבלים אל חיי נזירות בן שלא קיבל את רשות הוריו.”

ורַטְהַפָּאלַה ענה: “אם כך, אדוני, אפעל בדרך שתגרום לכך שהורי יסכימו שאצא מחיי בית אל חיי נזירות.”

7.  אז קם רַטְהַפָּאלַה הצעיר קם ממקומו, הביע כבוד בפני המכובד, הקיף אותו עם כתף ימין כלפיו, ויצא ללכת אל הוריו. כאשר הגיע אל הוריו, אמר להם: “אימי ואבי, עד כמה שאני מבין את לימוד הדהמה כפי שהוסבר על ידי המכובד, אין זה אפשרי לאדם החי חיי בית לקיים באופן מלא, באופן מושלם ובטוהר מוחלט את החיים הרוחניים המובנים ומאורגנים היטב. אני מעוניין לגלח את שיער ראשי ואת זקני, ללבוש את המלבושים הצהובים, ולצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית. אנא תנו לי רשות, לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית.”

8.  כאשר הדבר נאמר, הוריו של רַטְהַפָּאלַה אמרו לו: “אתה בננו היקר, ילדנו היחיד, אהובנו, יקירנו, חביבנו. גדלת מוגן ובנוחות וניזונת היטב. בכל מקום חווית שמחה וצחוק, ולא צער או סבל. אפילו לא בפרקים הקשים ביותר של החיים, לא ידעת סבל. גם במוות, ניפרד ממך בעל כורחנו. אז על אחת כמה וכמה, מדוע נרשה לך, בעודך חי, לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית?”

ושוב בשנית פנה רַטְהַפָּאלַה אל הוריו וביקש את רשותם: “אימי ואבי... אנא תנו לי רשות, לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית”

ושוב הם השיבו לו באותו אופן: “ אתה, בננו היקר, ילדנו היחיד, אהובנו... מדוע נרשה לך, בעודך חי, לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית?”

ושוב בשלישית פנה רַטְהַפָּאלַה אל הוריו וביקש את רשותם: “אימי ואבי... אנא תנו לי רשות, לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית”

ושוב הם השיבו לו באותו אופן: “אתה, בננו היקר, ילדנו היחיד, אהובנו... מדוע נרשה לך, בעודך חי, לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית?”

אז אמר רַטְהַפָּאלַה הצעיר: “הורי אינם מרשים לי לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית.” ומיד לאחר מכן נפל ארצה דומם וחשב בלבו: “פה, אכן, עתידי למות או לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית.” וכך, רַטְהַפָּאלַה לא אכל ארוחה אחת, לא שתי ארוחות, לא שלוש ארוחות, לא ארבע ארוחות, לא חמש ארוחות, לא שש ארוחות, ולא שבע ארוחות ברציפות.

9.  אז אמרו לו הוריו של רַטְהַפָּאלַה הצעיר: “אתה, בננו היקר, ילדנו היחיד, אהובנו, יקירנו, חביבנו. גדלת מוגן ובנוחות, וניזונת היטב. בכל מקום חווית שמחה וצחוק, ולא ידעת צער או סבל. אפילו בפרקי הזמן הקשים ביותר לא חווית סבל. גם במוות, ניפרד ממך בעל כורחנו. על אחת כמה וכמה, מדוע נרשה לך, בעודך חי, לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית? קום, בננו היקר, אכול (bhuñja), ושתה (piva) ושרת היטב את עצמך; התענג באכילה, שתייה, ותהנה מתענוגות החושים (kāma), עשה מעשים טובים (puñña) ושמח (abhiramassu). אנו לא נרשה לך לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית. גם במוות, ניפרד ממך בעל כורחנו. על אחת כמה וכמה, מדוע נרשה לך בעודך חי לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית?”

אך רַטְהַפָּאלַה נותר בשקט.

שוב פנו אליו הוריו וביקשו ממנו… ושוב היה רַטְהַפָּאלַה בשקט. שוב בשלישית פנו הוריו ואמרו לו את אותם הדברים: “אתה, בננו היקר, ילדנו היחיד, אהובנו, יקירנו, חביבנו. גדלת מוגן ובנוחות, וניזונת היטב. לא ידעת צער או סבל. גם במוות, ניפרד ממך בעל כורחנו. על אחת כמה וכמה, מדוע נרשה לך בעודך חי לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית? קום, בננו היקר, אכול ושתה והתייחס היטב לעצמך; התענג באכילה, שתייה, ובטיפול בעצמך, וצבור פירות טובים בשמחה. אנו לא נרשה לך לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית. גם במוות, ניפרד ממך בעל כורחנו. על אחת כמה וכמה, מדוע נרשה לך בעודך חי לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית?”

ושוב רַטְהַפָּאלַה נותר בשקט.

10.  אז הלכו חבריו של רַטְהַפָּאלַה הבחור הצעיר, אל המקום שבו היה. כשהגיעו אליו, אמרו לו: “אתה הרי, ידידנו רַטְהַפָּאלַה, בן יחיד, יקר, חביב, אהוב, אשר גדל ברווחה ובנוחות, שלא ידע כל צער או סבל. גם במוות, ניפרד ממך בעל כורחנו. אז קל וחומר — כיצד יאפשרו לך [הוריך], בעודך חי, לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית ולקבל הסמכה כנזיר? קום, ידידנו רַטְהַפָּאלַה, אכול, שתה, ושרת את עצמך היטב; אכול ושתה, תהנה מתענוגות החושים, עשה מעשים טובים ושמח. הוריך לא ירשו לך לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית. גם במקרה של מותך, הם לא ירצו להיפרד ממך. אז קל וחומר — כיצד יאפשרו לך, בעודך חי, לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית?”

כאשר הדבר נאמר, רַטְהַפָּאלַה נותר בשקט.

ושוב, בפעם השנייה, פנו חבריו של רַטְהַפָּאלַה הבחור הצעיר ואמרו לו את אותם הדברים: אתה הרי, ידידנו רַטְהַפָּאלַה, בן יחיד, יקר, חביב, אהוב… גם במוות, ניפרד ממך בעל כורחנו. אז קל וחומר — כיצד יאפשרו לך, בעודך חי, לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית? קום, ידידנו רַטְהַפָּאלַה, אכול ושתה, ושרת את עצמך היטב; תוך כדי אכילה, שתייה, תהנה מתענוגות החושים, עשה מעשים טובים ושמח. הוריך לא ירשו לך לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית. גם במוות, ניפרד ממך בעל כורחנו. אז קל וחומר — כיצד יאפשרו לך, בעודך חי, לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית?”

ושוב בפעם השנייה רַטְהַפָּאלַה נותר בשקט.

ושוב, בפעם השלישית, פנו חבריו של רַטְהַפָּאלַה הצעיר ואמרו לו את אותם הדברים.

ושוב בפעם השלישית רַטְהַפָּאלַה נותר בשקט.

11.  אז הלכו חבריו של רַטְהַפָּאלַה הצעיר, אל הוריו של רַטְהַפָּאלַה. כשהגיעו, אמרו להם: “אמא ואבא, הנה רַטְהַפָּאלַה הצעיר שוכב שם על האדמה, ואומר: ׳כאן יהיה מותי, או שאקבל הסמכה.׳ אם לא תרשו לרַטְהַפָּאלַה הצעיר לעזוב את חיי הבית ולצאת אל חיי חסר-בית ולקבל את ההסמכה, מותו יבוא עליו כאן. אך אם תרשו לו לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית, תוכלו לראותו גם לאחר ההסמכה. ואם רַטְהַפָּאלַה הצעיר לא ימצא עניין בחיי חסר-בית, איזו דרך אחרת תהיה לו? הוא יחזור מיד לכאן. הרשו לרַטְהַפָּאלַה הצעיר לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית.”

וההורים השיבו: “יקירינו (tātā), אנו מרשים, לרַטְהַפָּאלַה הצעיר לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית. אך לאחר שיקבל הסמכה, עליו לכבד את הוריו (uddassetabba).”

אז הלכו חבריו של רַטְהַפָּאלַה הצעיר אליו, וכשהגיעו, אמרו לו: “קום, ידידנו רַטְהַפָּאלַה, קיבלת את רשות הוריך לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית בדרך ההסמכה. אך לאחר שתוסמך, עליך לכבד את הוריך.”

12.  אז רַטְהַפָּאלַה הצעיר קם, אזר את כוחותיו, והלך אל המכובד. כשהגיע, קד בפניו והתיישב לצידו. ולאחר שהתיישב במקום, אמר רַטְהַפָּאלַה הצעיר למכובד: “אדוני, קיבלתי רשות מהורַי לצאת מחיי הבית אל חיי חסר-בית בהסמכה כנזיר. מי ייתן והמכובד יסמיך אותי.”

אז זכה רַטְהַפָּאלַה הצעיר מהמכובד בקבלת ההסמכה (pabbajjā), וזכה גם בקבלת ההסמכה המלאה (upasampadā).

13.  לאחר מכן, שהה המכובד עם הנזיר הנכבד רַטְהַפָּאלַה, שזה עתה קיבל את ההסמכה המלאה, בעיר תְהוּלַּקוֹטְּהִיקַה כל עוד חפץ בכך. משם יצא לנדודים, עד שהגיע לעיר סָאבַטְהִי (Sāvatthi). ושם שהה המכובד בעיר סָאבַטְהִי, ביער גֵ׳טַה (Jeta), בגנו של אַנָאטְהַפִּינְדִיקַה (Anāthapiṇḍika).

14.  כך הנזיר הנכבד רַטְהַפָּאלַה חי לבדו, בהתבודדות (vūpakaṭṭha), נחוש, חרוץ, ומסור למטרתו. ותוך זמן לא רב, בזכות המאמץ הזה השיג, כאן ועכשיו, את התכלית העליונה שלשמה בני טובים עוזבים את חיי הבית לחיי חסר-בית — את השלמת החיים הרוחניים.

הוא הבין בחיים האלה ממש (diṭṭheva dhamme), בעצמו (sayaṃ) בידיעה ישירה (abhiññā): תמה הלידה (khīṇā jāti), החיים הרוחניים הושלמו (vusitaṃ brahmacariyaṃ), מה שהיה לעשות נעשה (kataṃ karaṇīyaṃ), לא תהיה עוד התהוות (nāparaṃ itthattāyā)”.

וכך הפך הנזיר הנכבד רַטְהַפָּאלַה לאחד מהארהנטים.

15.  אז פנה הנכבד רַטְּהַפָּאלַה אל מקום הימצאו של המכובד, וכשהגיע, קד בפניו והתיישב לצידו. בעודו יושב כך, אמר הנכבד רַטְּהַפָּאלַה למכובד: “אדון נכבד, אני מבקש ללכת לראות את הורי, אם המכובד יתיר לי זאת.”

אז המכובד בחן את תודעתו (cetasā ceto paricca) של רַטְּהַפָּאלַה. וכאשר הוא ידע: “הבן הטוב לבית רַטְּהַפָּאלַה איננו מסוגל לנטוש את האימון (sikkhaṃ)ולחזור לחיים נחותים יותר (hīnāyāvattituṃ)”, אמר לו: “אם כך, רַטְּהַפָּאלַה, לך כשתמצא לנכון.”

16.  אז קם רַטְּהַפָּאלַה ממקום מושבו, קד בפני המכובד, הקיף אותו מימינו, סידר את מקום מגוריו, לקח את קערתו וגלימתו ויצא למסע רגלי לכיוון תְהוּלַּקוֹטְּהִיקַה. בהדרגה, במסעו, הגיע לעיר תְהוּלַּקוֹטְּהִיקַה. ושם שהה הנכבד רַטְּהַפָּאלַה באזור שמורת הציד של המלך קוֹרַבְּיַה (korabyassa).

ואז, בשעת הבוקר, לבש רַטְּהַפָּאלַה את גלימתו, לקח את קערתו ויצא לעיר תְהוּלַּקוֹטְּהִיקַה לסבב נדבות מזון. בעת שהלך מבית לבית לאסוף נדבות בעיר, הגיע אל בית אביו.

17.  באותה העת ישב אביו של רַטְּהַפָּאלַה באולם שבשער האמצעי כשהוא עוסק בעבודתו.[3] הוא ראה מרחוק את הנכבד רַטְּהַפָּאלַה מתקרב, וכשראה אותו אמר: “בגלל אותם פרושים קירחים בננו האהוב, היחיד, יצא לנזירות!” וכך, בבית אביו, לא קיבל רַטְּהַפָּאלַה שום נדבה (dānaṃ), ואף לא דחייה בנימוס (paccakkhānaṃ), אלא רק גידופים.

18.  באותו זמן, שפחת קרובים (ñātidāsī) של רַטְּהַפָּאלַה עמדה להשליך דייסת שעורה מהלילה הקודם[4]. אז אמר לה רַטְּהַפָּאלַה: “אחותי (bhagini)[5], אם זה מאכל העומד להיזרק, שימי אותו כאן בקערתי.”

אז שפחת הקרובים לקחה את הדייסה המקולקלת ושפכה אותה אל קערתו של רַטְּהַפָּאלַה — ובו בזמן זיהתה את תווי ידיו, רגליו וקולו.

וכך הלכה שפחת הקרובים של הנזיר רַטְּהַפָּאלַה אל אמו של רַטְּהַפָּאלַה, וכשהגיעה אמרה לה: “גברת נכבדה (yaggheyye), דעי — ׳בנך האדון(ayyaputto) רַטְּהַפָּאלַה הגיע׳.”

והאם ענתה: “אם את דוברת אמת, אקיים את מה שהבטחתי לך.”[6] ואז הלכה אמו של רַטְּהַפָּאלַה אל אביו, וכשהגיעה אמרה לו: אדון-הבית (gahapati) דע לך — ׳בנה של משפחת רַטְּהַפָּאלַה הגיע׳.”

19.  בדיוק בזמן שישב הנזיר רַטְּהַפָּאלַה ואכל את דייסת השעורה המקולקלת סמוך לבסיס של חומת בוץ, הלך אביו של רַטְּהַפָּאלַה אל בנו, וכשהגיע אמר לו: “האם ייתכן, בני רַטְּהַפָּאלַה, שאתה אוכל דייסת שעורה מקולקלת? האם לא ראוי לך, בני, ללכת לביתך?”

רַטְּהַפָּאלַה ענה: “מניין לנו, בעל-בית, בית משלנו — אנו שוויתרנו על חיי הבית (agārasmā) ויצאנו לחיי חסרי בית (anagāriyaṃ)? אנו חסרי בית, בעל-בית. הלכתי לביתך, ושם לא קיבלתי לא נדבה ולא דחייה בנימוס אלא קיבלתי רק גידופים.”

אביו אמר: “בוא, בני רַטְּהַפָּאלַה, נלך הביתה.”

ענה רַטְּהַפָּאלַה: “אין צורך, בעל-בית, כבר סיימתי את ארוחת היום.”

אמר האב: “אם כך, בני רַטְּהַפָּאלַה, קבל את הזמנתי למחר לארוחה.” והנכבד רַטְּהַפָּאלַה הסכים בשתיקה.

20.  אז, כאשר הבין אביו של רַטְּהַפָּאלַה שהוא קיבל את ההזמנה, הלך לביתו, ציווה להביא ערימה גדולה של כסף וזהב, וכיסה אותה במחצלות. הוא פנה אל נשות המשפחה הוותיקות, אלה שהיו אהובות על רַטְּהַפָּאלַה בעבר, ואמר להן: “בואו נשים, והתקשטו באותם תכשיטים שבעבר עיטרו אתכן כשהייתן יפות ומושכות בעיני בנה של משפחת רַטְּהַפָּאלַה. התקשטו באותם התכשיטים הללו.”

21.  ואז, לאחר שחלף אותו לילה, אביו של רַטְּהַפָּאלַה הכין בביתו מאכלים ומשקאות מובחרים ושלח להודיע לרַטְּהַפָּאלַה: “הגיעה השעה, בני רַטְּהַפָּאלַה — הארוחה מוכנה.”

22.  אז, בשעת הבוקר מוקדמת, לבש הנכבד רַטְּהַפָּאלַה את גלימתו, לקח את קערתו ואת גלימתו העליונה, והלך לבית אביו. כשהגיע, התיישב על המושב שהוכן עבורו.

אז אביו גילה בפניו את הערימה הגדולה של כסף וזהב, ואמר לו: “זהו, בני רַטְּהַפָּאלַה, הרכוש מצד אמך, וזה מצד אבותיה, וזה מצד סביך. תוכל, בני, ליהנות מהעושר הזה וגם לעשות בו מעשי נדבה ((puññāni. לכן, בני רַטְּהַפָּאלַה, עזוב את דרך האימון (sikkhaṃ), חזור לחיי העולם (hīnāyāvattitvā), ותהנה מהעושר ותעשה מעשי נדבה.”

ענה לו רַטְּהַפָּאלַה: “אם היית עושה כפי שאומר לך, בעל-בית — היית מעמיס את הערימה הזו של כסף וזהב על עגלות, מוציא אותה החוצה, ושופך אותה בזרם נהר הגנגס. ומדוע? משום שמהעושר הזה, בעל-בית, עתידים להיוולד רק צער, קינה, סבל, כאב, ויאוש (sokaparidevadukkhadomanassupāyāsā).”

23.  אז ניגשו ידידותיו הוותיקות — אלו שהיו אהובות עליו בעבר — כל אחת אחזה ברגליו, והן אמרו לו: “אדון יקר (ayyaputta), אילו מהעלמות השמימיות(accharāyo) [7]הן אלה שבעבורן אתה מנהל חיים רוחניים?”

ענה רַטְּהַפָּאלַה: “אחיות, אינני מנהל חיים רוחניים לשם מפגש עם עלמות שמימיות.”

והן אמרו זו לזו: “הנה, בנה של משפחת רַטְּהַפָּאלַה פונה אלינו בלשון של ׳אחיות׳ (bhaginivādena)!” ומיד התמוטטו שם והתעלפו.[8]

24.  אז פנה רַטְּהַפָּאלַה אל אביו ואמר: “אם יש מזון לתת, בעל-בית, תן אותו — אל תטריד אותנו”.

ענה האב: “אכול, בני רַטְּהַפָּאלַה, הארוחה מוכנה.” ואז הגיש האב בכבוד (sahatthā) לבנו רַטְּהַפָּאלַה את המאכלים המובחרים, והגיש לו די והותר.

25.  אז הנכבד רַטְּהַפָּאלַה, לאחר שאכל ושתה, הוא הניח את קערתו בצד ונעמד ואז אמר את דברי הפיוט הבאים:

“ראה את הדמות המעוותת,

גוף עשוי פצעים.

חולה, מלאת מחשבות וטרדות,

חסרת יציבות.

ראה את צורתה המעוותת,

מעוטרת באבנים יקרות.

עצמות הקשורות בעור וגידים,

הנראית מהודרת רק בשל העטיפה.

רגליה מכוסות בצבע,

פניה מרוחות במשחה –

זה יעוור את השוטים,

אך לא את המבקשים [את הגדה] שמעבר.

שיערה מסודר ומאורגן,

עיניה מצופות אבקת ארגמן –

זה יעוור את השוטים,

אך לא את המבקשים [את הגדה] שמעבר.

כמו כלי שנצבע זה עתה,

עטוי היטב הוא גוף זוהמה –

זה יעוור את השוטים,

אך לא את המבקשים [את הגדה] שמעבר.

צייד-הצבאים זרק את הרשת,

אך הצבי לא נתפס בה בקרניו.

אכלנו את הפיתיון ועתה נצא לדרך,

ונותיר את הציידים לבכות את ליבם.”

26.  לאחר שסיים לומר את דברי הפיוט, הלך רַטְּהַפָּאלַה אל היער של מלך קורביה, והתיישב תחת עץ מסוים למנוחת היום.

27.  אז המלך קורביה פנה אל שומר היערות ואמר: “שומר יערות נכבד, הכן את פארק האיילים (Migācīra); כדי שנוכל ללכת ולחזות במקום הנאה.”

“כן, אדוני”, ענה שומר היערות למלך קורביה. כאשר ארגן את פארק האיילים, הוא מצא הנכבד רַטְּהַפָּאלַה יושב תחת עץ מסוים למנוחת היום. כאשר ראה זאת, ניגש שומר היערות למלך קורביה, ואמר: “אדוני, פארק האיילים נקי ומסודר. שם יושב הצעיר רַטְּהַפָּאלַה, בנו של השבט החשוב עליו מדברים בהערכה, והוא יושב שם תחת עץ למנוחת היום.”

“אם כך, שומר יערות יקר, הנח לפארק האיילים. הבה נלך לתת כבוד למאסטר רַטְּהַפָּאלַה,” הם אמרו.

28.  אז המלך קורביה אמר: “הוציאו את כל המזון והמשקאות שהוכנו.” לאחר שציווה כן, הורה לרתום את המרכבות המפוארות, עלה על הטובה שבהן, ועם שיירת המרכבות יצא מן העיר בתפארת מלכותית כדי לפגוש את הנכבד רַטְּהַפָּאלַה.

כאשר הגיעו עד היכן שהמרכבה יכולה לשאת אותם, המשיך המלך ברגל עם פמלייתו המלכותית להיכן שהנכבד רַטְּהַפָּאלַה שהה. כאשר הגיע, הוא החליף דברים עם הנכבד רטהפאלה, ולאחר שהסתיימה שיחת הנימוסין, הוא נעמד לצידו ואמר: “הנה מושב עם שטיח [עשוי עור] פיל, מי ייתן והנכבד רַטְּהַפָּאלַה יישב עליו.”

“די בכך, הוד מעלתו,” השיב רַטְּהַפָּאלַה, “שב אתה; אני אשב על מושבי שלי.”

המלך קורביה התיישב על המושב שהוכן לו, ואז פנה ואמר:

29.  “ישנם, אדוני רַטְּהַפָּאלַה, ארבעה מצבי דעיכה[9] (pārijuñña) שבגללם יש אנשים אשר, לאחר שגילחו את שיער ראשם ואת זקנם ולבשו בגדים כתומים, עוזבים את חיי הבית ויוצאים לחיי נזירות. מהם ארבעת אלו? דעיכה עקב זקנה, דעיכה עקב מחלה, דעיכה של הון הרכוש, ודעיכה ביחסים עם קרובים.

30.  ומהי דעיכה עקב זקנה, אדוני רַטְּהַפָּאלַה? כאן, אדם כלשהו מזדקן, נעשה ישיש, קשיש מופלג, חוצה את אמצע החיים ומגיע לשנותיו האחרונות. הוא מהרהר: ׳הרי אני כעת זקן, ישיש, קשיש מופלג, הגעתי לגיל מתקדם. איני יכול עוד לרכוש עושר שעדיין לא השגתי, וגם את העושר שכבר יש לי איני יכול להרחיב או לשמר. מה אם אגלח את שיער ראשי וזקני, אלבש בגדים כתומים, ואעזוב את חיי הבית לחיי נזירות?׳ מתוך מצב זה של דעיכה עקב זקנה, הוא נוטש את הבית ויוצא לחיי נזירות. זה נקרא, אדוני רַטְּהַפָּאלַה, דעיכה עקב זקנה.

אך אתה, רַטְּהַפָּאלַה הנכבד, כעת צעיר, בעל שיער כהה, במלוא חוסן הנעורים, בשנותיך הראשונות. דעיכה עקב זקנה אינה נוגעת לך. אם כן, האם שמעת, ראית, או ידעת דבר־מה שגרם לך לעזוב את חיי הבית לחיי נזירות?

31.  ומהי דעיכה עקב מחלה, אדוני רַטְּהַפָּאלַה? הנה, אדם כלשהו חולה, סובל, וחוליו חמור. הוא מהרהר: ׳הרי אני כעת חולה, סובל חולי קשה. איני יכול עוד לרכוש עושר חדש, וגם את העושר שכבר יש לי איני יכול להרחיב או לשמר. מה אם אגלח את שיער ראשי וזקני, אלבש בגדים כתומים, ואעזוב את חיי הבית לחיי נזירות?׳ מתוך מצב זה של דעיכה עקב מחלה, הוא נוטש את הבית ויוצא לחיי נזירות. זה נקרא דעיכה עקב מחלה.

אך אתה, רַטְּהַפָּאלַה הנכבד, כעת בריא, ללא מחלה חמורה, בעל עיכול יציב, לא קר לך מדי ולא חם לך מדי. דעיכה עקב מחלה אינה נוגעת לך. אם כן, האם שמעת, ראית, או ידעת דבר־מה שגרם לך לעזוב את חיי הבית לחיי נזירות?

32.  ומהי דעיכת הון הרכוש, אדוני רַטְּהַפָּאלַה? כאן, אדם כלשהו עשיר, בעל רכוש רב ושפע נכסים, אך נכסיו הולכים ומתכלים בהדרגה. הוא מהרהר: ׳בעבר הייתי עשיר, בעל רכוש רב ושפע נכסים. אך רכושי הלך ופחת. איני יכול עוד לרכוש עושר חדש, וגם את העושר שכבר יש לי איני יכול להרחיב או לשמר. מה אם אגלח את שיער ראשי וזקני, אלבש בגדים כתומים, ואעזוב את חיי הבית לחיי נזירות?׳ מתוך מצב זה של דעיכת הון הרכוש, הוא נוטש את הבית ויוצא לחיי נזירות. זה נקרא דעיכת הון הרכוש.

אך אתה, רַטְּהַפָּאלַה הנכבד, כאן בתֻלַּקּוֹטְּהִיקַה, בן משפחת אצולה עשירה. דעיכת הון הרכוש אינה נוגעת לך. אם כן, האם שמעת, ראית, או ידעת דבר־מה שגרם לך לעזוב את חיי הבית לחיי נזירות?

33.  ומהי דעיכת היחסים עם קרובים, אדוני רַטְּהַפָּאלַה? הנה, לאדם כלשהו יש הרבה חברים, מכרים, וקרובי דם. אך עם הזמן, קרוביו הולכים ומתכלים. הוא מהרהר: ׳בעבר היו לי רבים — חברים, מכרים, וקרובי דם. אך עתה הלכו ופחתו. איני יכול עוד לרכוש עושר חדש, וגם את העושר שכבר יש לי איני יכול להרחיב או לשמר. מה אם אגלח את שיער ראשי וזקני, אלבש בגדים כתומים, ואעזוב את חיי הבית לחיי נזירות?׳ מתוך מצב זה של דעיכת היחסים עם קרובים, הוא נוטש את הבית ויוצא לחיי נזירות. זה נקרא דעיכת היחסים עם קרובים.

אך לך, רַטְּהַפָּאלַה הנכבד, כאן בתֻלַּקּוֹטְּהִיקַה, יש רבים — חברים, מכרים, וקרובי דם. דעיכת יחסים עם הקרובים אינה נוגעת לך. אם כן, האם שמעת, ראית, או ידעת דבר־מה שגרם לך לעזוב את חיי הבית לחיי נזירות?

34.  אדון רַטְּהַפָּאלַה, אלו הם ארבעת מצבי הדעיכה שבגללם אנשים, לאחר שגילחו את שיער ראשם ואת זקנם ולבשו בגדים כתומים, עוזבים את חיי הבית לחיי נזירות. אך אף אחד ממצבים אלו אינו מתקיים אצלך. אם כן, מה גרם לך — על סמך ידיעה, ראייה, או שמיעה — לעזוב את חיי הבית לחיי נזירות?”

35.  מלך אדיר, ישנם ארבעה עקרונות־דְהַמַּה (dhammuddesā) אשר הוכרזו בידי אותו מכובד — היודע, הרואה, הארהנט, הבודהה הער בשלמות — ואותם אני, לאחר שידעתי, ראיתי ושמעתי, יצאתי מחיי הבית אל חיי חסר־הבית. ומה הם אותם ארבעה?

36.  ׳החיים בעולם[10] (loko) מועדים לכיליון (upaniyyati); דבר אינו נצחי (addhuvo)׳ — זהו, מלך אדיר, העיקרון הראשון שהוכרז בידי אותו מכובד היודע והרואה. לאחר שידעתי, ראיתי ושמעתי זאת, עזבתי את חיי הבית.

׳החיים בעולם חסרי מחסה (atāṇo), חסרי מגן (anabhissaro)׳ — זהו, מלך אדיר, העיקרון השני שהוכרז בידי אותו מכובד. לאחר שידעתי, ראיתי ושמעתי זאת, עזבתי את חיי הבית.

׳החיים בעולם נטולי בעלות (assako); יש לנטוש הכל וללכת הלאה (sabbaṃ pahāya gamanīyaṃ)׳ — זהו, מלך אדיר, העיקרון השלישי שהוכרז בידי אותו מכובד. לאחר שידעתי, ראיתי ושמעתי זאת, עזבתי את חיי הבית.

׳החיים בעולם חסרי־שובע (ūno), אינם ניתנים לסיפוק (atitto), עבדים של ההשתוקקות (taṇhādāso)׳ — זהו, מלך אדיר, העיקרון הרביעי שהוכרז בידי אותו מכובד. לאחר שידעתי, ראיתי ושמעתי זאת, עזבתי את חיי הבית.

37.  אלו, אדוני המלך, הם ארבעת עקרונות־הדְהַמַּה שהוכרזו בידי אותו מכובד, אשר בעקבותיהם, לאחר שידעתי, ראיתי ושמעתי, יצאתי מחיי הבית אל חיי חסר־הבית.”

38.  “׳החיים בעולם מועדים לכיליון; דבר אינו נצחי׳ — כך אמר הנכבד ראטהפאלה. כיצד יש להבין זאת?

“מה דעתך, הוד רוממותו — כשהיית בגיל עשרים או עשרים וחמש, האם היית מיומן ברכיבה על פילים, על סוסים, במרכבות, בירי בקשת, בלחימה בחרב; חזק ברגליך ובזרועותיך, אמיץ ונכנס לקרב?”

“כן, אדון ראטהפאלה, כך היה. הייתי חזק מאוד ובעל כוח רב, ולעיתים חשבתי שאין שווה לי בכוחי.”

“ומה דעתך עכשיו — האם אתה עדיין בעל אותו כוח?”

“לא, אדון ראטהפאלה. כעת אני זקן, בא בימים, הגעתי לסוף חיי, ואני בן שמונים. לפעמים אני מתכוון להניח את רגלי במקום מסוים והיא נוחתת במקום אחר.”

“הנה, הוד רוממותו, זו הסיבה שהבודהה, היודע, הרואה, הארהנט, הער בשלמות, אמר: ׳החיים בעולם מועדים לכיליון; דבר אינו נצחי׳. מתוך שידעתי, ראיתי ושמעתי כך — עזבתי את חיי הבית ועברתי לחיי נזירות.”

“נפלא, אדון ראטהפאלה, מופלא הדבר! אכן אמת אמר הבודהה — ׳החיים בעולם מועדים לכיליון; דבר אינו נצחי.”

39.  “׳החיים בעולם חסרי מחסה, חסרי מגן” — כך אמר אדון ראטהפאלה. כיצד יש להבין זאת?

“מה דעתך, הוד רוממותו — האם יש לך מחלה כרונית כלשהי?”

“כן, אדון ראטהפאלה, יש לי מחלה כזו. לעיתים קרובות עומדים סביבי ידידים, יועצים וקרובי משפחה ואומרים: ׳הנה, עוד מעט ייפטר המלך קורביה׳.”

“ומה דעתך, הוד רוממותו — האם תוכל לומר להם: ׳בואו כולכם, חלקו עמי את הכאב הזה כדי שאחוש אותו פחות׳, או שאתה נושא אותו לבדך?”

“לא, אדון ראטהפאלה — איני יכול לחלוק את הכאב עם אחרים; אני חש בו לבדי.”

“זו בדיוק משמעות דברי הבודהה: ׳החיים בעולם חסרי מחסה, חסרי מגן׳. מתוך שידעתי, ראיתי ושמעתי כך — עזבתי את חיי הבית ועברתי לחיי נזירות.”

“נפלא, אדון ראטהפאלה, מופלא הדבר! אכן אמת אמר הבודהה — ׳החיים בעולם חסרי מחסה, חסרי מגן.”

40.  “החיים בעולם נטולי בעלות; יש לנטוש הכל וללכת הלאה” — כך אמר אדון ראטהפאלה. כיצד יש להבין זאת?

“מה דעתך, הוד רוממותו — כפי שאתה חי היום נהנה מחמשת החושים, האם תוכל גם בעולם הבא לחיות כך, או שאחרים יירשו את עושרך ואתה תלך לדרכך?”

“לא, כבוד ראטהפאלה — אחרים ייקחו את רכושי, ואני אלך לפי מעשיי.”

“זו בדיוק משמעות דברי הבודהה: ׳“החיים בעולם נטולי בעלות; יש לנטוש הכל וללכת הלאה׳. מתוך שידעתי, ראיתי ושמעתי כך — עזבתי את חיי הבית ועברתי לחיי נזירות.”

“נפלא, אדון ראטהפאלה, מופלא הדבר! אמת אמר הבודהה — החיים בעולם נטולי בעלות; יש לנטוש הכל וללכת הלאה.”

41.  “׳החיים בעולם חסרי־שובע, אינם ניתנים לסיפוק, עבדות להשתוקקות” — כך אמר כבודו ראטהפאלה. כיצד יש להבין זאת?

“מה דעתך, הוד רוממותו — אתה שולט בארץ קורו השופעת והחזקה. אם היה מגיע אליך שליח מהמזרח ומספר על ארץ עשירה ורבת תבואה, מלאה זהב, נשים, חיות רכיבה וחיילים, ושאפשר לכבוש אותה בכוח מועט — מה היית עושה?”

“היינו כובשים אותה ושולטים בה.”

“ואם היה בא שליח כזה מהמערב? מהצפון? מהדרום? או מעבר לים?”

“גם אז היינו כובשים ושולטים במקומות האלה.”

“הנה, זו בדיוק משמעות דברי הבודהה: ׳החיים בעולם חסרי־שובע, אינם ניתנים לסיפוק, עבדות להשתוקקות׳. מתוך שידעתי, ראיתי ושמעתי כך — עזבתי את חיי הבית ויצאתי לחיי נזירות.”

“נפלא, אדון ראטהפאלה, מופלא הדבר! אמת אמר הבודהה — ׳החיים בעולם חסרי־שובע, אינם ניתנים לסיפוק, עבדות להשתוקקות.”

42.  כך אמר הנכבד ראטהפאלה. ולאחר מכן המשיך ואמר —

“אני רואה בעולם אנשים עשירים,

אשר מתוך טפשות לא מחלקים את עושרם לאחרים

הם ממשיכים לצבור את הונם בחמדנות,

ושואפים לעוד ועוד הנאות.

מלך שכבש את הארץ בכוח,

ושולט על הארץ התחומה בים.

עדיין אינו שבע מהחוף הסמוך לים,

אלא חוצה את המים עד קצה הים.

לא רק המלך, אלא גם אנשים אחרים,

פוגשים את המוות מלאי השתוקקות.

הם נוטשים את הגוף, עם תוכניות שלא הושלמו עדיין,

נותרים חסרי סיפוק מהנאות העולם.

קרוביו בוכים עליו, ומורטים שערותיהם,

מקוננים ׳אוי לנו, אהובנו מת׳.

הם נושאים את הגופה עטופה בבד,

להניח אותו במקום המדורה, ולשרוף אותה שם.

כאשר הוא נשרף באש, ונדחף על ידי יתדות,

הוא מותיר את רכושו מאחור.

כאשר הוא מת, אף אחד לא יכול להושיע אותו,

גם לא חבריו או קרוביו.

בעוד היורשים עטים על ירושתו,

האדם עובר לאן שהקרמה מובילה אותו.

העושר אינו מלווה את המת,

וגם לא הבנים, הנשים או הרכוש.

עושר לא מאריך את החיים,

ולא מונע את הזקנה.

החיים קצרים, כפי שאומרים החכמים,

חיי נצח לא אפשריים, רק שינוי.

העשיר והעני יחושו את מגע [המוות],

וכך גם הטיפש והחכם ירגישו אותו.

אך בעוד הטיפש שוכב מוכה מטפשותו,

החכם לא ירעד ממגעו.

לכן, רבותיי, החוכמה עדיפה על כל עושר,

כי היא מובילה אל הנחת אליה אדם שואף.

אנשים עושים רע מתוך טפשות,

ומחיים לחיים נכשלים להשיג את היעד.

הוא נכנס לרחם בעולם הבא,

וממשיך את מחזור הסמסארה.

וכך גם קטן החוכמה, הבוטח בו,

נכנס לרחם בעולם הבא.

כגנב הנתפס בעת מעשה,

ונענש על מעשיו הרעים.

כך גם בני האדם, המגיעים לעולם הבא,

סובלים בשל מעשיהם הרעים.

הנאות חושים, מגוונות, מתוקות ומושכות,

משבשות את הדעת בדרכים שונות.

בראותי את הסכנה שבכבלי החושים,

נטשתי את חיי הבית והפכתי לנזיר, מלך יקר.

כמו פירות הנופלים מהעץ, כך גם בני האדם,

צעירים ומבוגרים, נופלים ומתים כשהגוף מתפרק.

כשראיתי זאת, נטשתי את חיי הבית,

ומצאתי שביטחון חיי ההתבודדות עדיפים.”

[1] מילולית: “כתובה בעזרת חצץ עם צדף”, אך באופן רך יותר: “מובנת, מסודרת, כתובה היטב”. הכוונה היא שהחיים הרוחניים (brahmacariya) אינם רק שלמים (paripuṇṇa) וטהורים (parisuddha)  אלא גם מאורגנים, מובנים ומוגדרים היטב, כמו מערכת חוקים כתובה וברורה שצריך לפעול לפיה. כלומר, זה מדגיש שהדרך הנזירית היא לא סתם עקרון כללי, אלא דרך חיים עם כללים מפורטים, סדר ברור, ותשתית מוסרית מוגדרת — בדיוק כמו קוד כתוב ש”חרוט באבן”.

[2] מילולית “חסר-בית” אך לשם הבהירות מדובר ב”חיי-נזירות”, או חיים כנזיר.

[3] הפעולות (ullikhāpeti) בהן עסק הן כנראה רישום חשבונות או תכנון.

[4] זו בעצם דייסת שעורה מקולקלת (ābhidosikaṃ kummāsaṃ).

[5] פירוש המילה bhaginī הוא אחות ביולוגית, אך גם בפנייה מכבדת לנזירה בודהיסטית. כאן הנכבד רטהפאלה מתייחס בידידותיות לשפחת משפחתו בטון חברי ומכבד.

[6] מילולית “אתן לך מתנה”, בפועל הפרשנות אומרת שהבטחתה הייתה לשחרר אותה מעבדות.

[7] עלמות שמימיות הן יצורים שמימיים נשיים, לעיתים מכונים “נימפות גן עדן”.

[8] הן ציפו שאולי רַטְּהַפָּאלַה חזר, ולו לזמן קצר, וכעת יראה בהן שוב בנות זוג פוטנציאליות או יביע רגש כלפיהן. כשהוא קרא להן “אחות” (bhaginī) — מונח נזירי שמביע יחס של הימנעות מוחלטת ממגע מיני — הן הבינו באופן חד משמעי שאין כל סיכוי שיחזור לחיי משפחה.

[9] המונח הפאלי pārijuñña פירושו חולשה, ירידה, דעיכה או קמילה — מצב של התדרדרות, היחלשות או התבלות עם הזמן. הוא מופיע לא פעם בהקשר של ארבעת סוגי ה־pārijuñña שיכולים להניע אדם לעזוב את חיי הבית ולצאת לחיי נזירות: (1) jarāpārijuñña – התדרדרות עקב זִקנה. (2) byādhipārijuñña – התדרדרות עקב חולי. (3)bhogapārijuñña – התדרדרות של הרכוש או המשאבים. (4) ñātippārijuñña – התדרדרות היחסים עם בני המשפחה או הקרובים.

[10] המונח loka יכול להתפרש כאן כ׳עולם׳ או כ׳אדם׳, ׳או כל יצור חי׳. במקרה זה תורגם כחיים בעולם כדי לתת משמעות נרחבת. הדבר מתייחס ליצורים חיים ולא לדוממים. מעניין לקרוא את ההצהרה גם בהתייחסות כללית ל׳עולם׳ וגם בנוגע ל׳אדם׳ – כלומר יכול להתפרש כך: ׳האדם מועד לכיליון, אף יצור חי אינו נצחי׳.