השיחה הקצרה של סדרת השאלות

1.  כך שמעתי. פעם התגורר הבּוּדְּהַה ברָאגַ׳גַהַה, בחורשת הבמבוק, שמורת הסנאים. אז וִיסָאקְהַה העוקב בעל-הבית[1] הלך אל הנזירה דְהַמַּדִינָא,[2] ולאחר שברך אותה בכבוד, התיישב במקום ראוי ושאל אותה:

2.  ״גברת, ׳עצמיות, עצמיות׳[3] כך נאמר. מה מכונה עצמיות על ידי המכובד?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, חמשת המצרפים הללו הנתונים להיאחזות מכונים עצמיות על ידי המכובד. כלומר, מצרף הגוף החומרי הנתון להיאחזות, מצרף ההרגשה הנתון להיאחזות, מצרף הזיהוי הנתון להיאחזות, מצרף הגורמים המנטליים הנתון להיאחזות ומצרף ההכרה הנתון להיאחזות. חמשת מצרפים אלה הנתונים להיאחזות מכונים עצמיות על ידי המכובד.״[4]

באומרו ״טוב, גברת״, וִיסָאקְהַה העוקב בעל-הבית שמח והיה מרוצה מדבריה של הנזירה דְהַמַּדִינָא. ואז שאל שאלה נוספת:

3.  ״גברת, ׳מקור העצמיות, מקור העצמיות׳, כך נאמר. מה מכונה מקור העצמיות על ידי המכובד?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, זוהי ההשתוקקות המביאה לחידוש ההתהוות, המלווה בעונג ובתאווה, ומוצאת הנאה בזה ובזה, כלומר, השתוקקות להנאות חושים, השתוקקות להתהוות, והשתוקקות להפסקת ההתהוות. זה מכונה מקור העצמיות על ידי המכובד.״

4.  ״גברת, ׳חידלון העצמיות, חידלון העצמיות׳, כך נאמר. מה מכונה חידלון העצמיות על ידי המכובד?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, זוהי ההתפוגגות ללא שארית וחידלון, הזניחה, הנטישה, הוויתור, והדחייה של ההשתוקקות הזו בדיוק. זה מה שמכונה חידלון העצמיות על ידי המכובד.״

5.  ״גברת, ׳הדרך המובילה לחידלון העצמיות, הדרך המובילה לחידלון העצמיות׳, כך נאמר. מה מכונה הדרך המובילה לחידלון העצמיות על ידי המכובד?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, זוהי בדיוק הדרך המתומנת של האציליים: כלומר, הבנה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, עיסוק נכון, מאמץ נכון, קשב נכון וריכוז נכון.״

6.  ״גברת, האם ההיאחזות הזו זהה לחמשת המצרפים הנתונים להיאחזות, או שהיאחזות היא דבר נפרד מחמשת המצרפים הנתונים להיאחזות?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, ההשתוקקות הזו אינה זהה לחמשת המצרפים הנתונים להיאחזות וגם היאחזות אינה דבר נפרד מחמשת המצרפים הנתונים להיאחזות. זוהי התשוקה והתאווה ביחס לחמשת המצרפים הנתונים להיאחזות אשר בה ההיאחזות.״[5]

7.   ״גברת, כיצד נוצרת אמונה בעצמיות?״

״הנה, וִיסָאקְהַה ידידי, אדם רגיל שאינו מלומד [בדְהַמַּה], שאין לו יחס [נאות] כלפי האציליים, שאין בו תבונה ואינו פועל על פי כללי ההתנהגות של הדְהַמַּה שלהם, שאין לו יחס [נאות] כלפי אנשי אמת ואין בו תבונה ואינו פועל על פי כללי ההתנהגות של הדְהַמַּה שלהם – הוא מתייחס לצורה החומרית[6] כעצמי, או לעצמי כבעל[7] הצורה החומרית, או לצורה החומרית כדבר בתוך עצמי, או לעצמי כדבר בתוך הצורה החומרית. הוא מתייחס להרגשה כעצמי, או לעצמי כבעל הרגשה, או להרגשה כדבר בתוך עצמי, או לעצמי כדבר בתוך הרגשה. הוא מתייחס לזיהוי[8] כעצמי, או לעצמי כבעל זיהוי, או לזיהוי כדבר בתוך עצמי, או לעצמי כדבר בתוך זיהוי. הוא מתייחס למצבים-מנטליים[9] כעצמי, או לעצמי כבעל מצבים-מנטליים, או למצבים-מנטליים כדבר בתוך עצמי, או לעצמי כדבר בתוך מצבים-מנטליים. הוא מתייחס להכרה כעצמי, או לעצמי כבעל הכרה, או להכרה כדבר בתוך עצמי, או לעצמי כדבר בתוך הכרה. כך אמונה בעצמיות מתרחשת.״[10]

8.  ״גברת, כיצד לא נוצרת אמונה בעצמיות?״

״הנה, וִיסָאקְהַה ידידי, תלמיד אצילי מלומד [בדְהַמַּה], בעל יחס [נאות] כלפי האציליים, בעל תבונה הפועל על פי כללי ההתנהגות של הדְהַמַּה שלהם, בעל יחס [נאות] לאנשי אמת, בעל תבונה הפועל על פי כללי ההתנהגות של הדְהַמַּה שלהם – הוא אינו מתייחס לצורה החומרית כעצמי, או לעצמי כבעל הצורה החומרית, או לצורה החומרית כדבר בתוך עצמי, או לעצמי כדבר בתוך הצורה החומרית. הוא אינו מתייחס להרגשה כעצמי, או לעצמי כבעל הרגשה, או להרגשה כדבר בתוך עצמי, או לעצמי כדבר בתוך הרגשה. הוא אינו מתייחס לתפיסה כעצמי, או לעצמי כבעל תפיסה, או לתפיסה כדבר בתוך עצמי, או לעצמי כדבר בתוך תפיסה. הוא אינו מתייחס למצבים-מנטליים כעצמי, או לעצמי כבעל מצבים-מנטליים, או למצבים-מנטליים כדבר בתוך עצמי, או לעצמי כדבר בתוך מצבים-מנטליים. הוא אינו מתייחס להכרה כעצמי, או לעצמי כבעל הכרה, או להכרה כדבר בתוך עצמי, או לעצמי כדבר בתוך הכרה. כך אמונה בעצמיות אינה מתרחשת.״

9.  ״גברת, מהי דרך האציליים המתומנת?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, זוהי בדיוק הדרך המתומנת של האציליים: כלומר, הבנה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, עיסוק נכון, מאמץ נכון, קשב נכון, וריכוז נכון.״

10.  ״גברת, האם דרך האציליים המתומנת מותנית או לא מותנית?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, דרך האציליים המתומנת הינה מותנית.״

11.  ״גברת, האם שלושת המקבצים[11] כלולים בדרך האציליים המתומנת, או שדרך האציליים המתומנת כלולה בשלושת המקבצים?״

״שלושת המקבצים לא נכללים בדרך האציליים המתומנת, וִיסָאקְהַה ידידי, אלא דרך האציליים המתומנת כלולה בשלושת המקבצים. דיבור נכון, פעולה נכונה, ועיסוק נכון – גורמים אלה נכללים במקבץ המוסריות. מאמץ נכון, קשב נכון, וריכוז נכון – גורמים אלה נכללים במקבץ הריכוז. הבנה נכונה וכוונה נכונה – גורמים אלה נכללים במקבץ החוכמה.״

12.  ״גברת, מה הוא ריכוז? מה הוא הבסיס לריכוז? מה הם הכלים של ריכוז? מה הוא הפיתוח של ריכוז?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, איחוד התודעה הוא ריכוז. ארבעת ההיבטים לפיתוח קשב הם הבסיס לריכוז.[12] ארבעת המאמצים הנכונים[13] הם הכלים של ריכוז. החזרה, הפיתוח, והתירבות של המצבים הללו ממש הוא הפיתוח של ריכוז.״

13.  ״גברת, כמה מצבים[14] קיימים?״

״ישנם שלושה סוגים של מצבים, וִיסָאקְהַה ידידי: מצבים גופניים, מצבים מילוליים, ומצבים מנטליים.״

14.  ״אך גברת, מהו מצב גופני? מהו מצב מילולי? מהו מצב מנטלי?״

״שאיפה ונשיפה, וִיסָאקְהַה ידידי, הם מצבים גופניים, מחשבה יזומה ומחשבה לא-יזומה הם מצבים מילוליים, תפיסה והרגשה הם מצבים מנטליים.״

15.  ״אך, גברת, מדוע שאיפה ונשיפה הם מצבים גופניים? מדוע מחשבה יזומה ומחשבה לא-יזומה הם מצבים מילוליים? ומדוע תפיסה והרגשה הם מצבים מנטליים?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, שאיפה ונשיפה הם גופניים, אלו מצבים הקשורים לגוף, ולכן שאיפה ונשיפה הם מצבים גופניים. ראשית יש מחשבה יזומה ומחשבה לא-יזומה וכתוצאה מכך יוצא דיבור, לכן מחשבה יזומה ומחשבה לא-יזומה הם מצבים מילוליים. תפיסה והרגשה הם מנטליים, המצבים האלה קשורים לתודעה. לכן תפיסה והרגשה הם מצבים מנטליים.״

16.  ״גברת, כיצד ההישג של חידלון התפיסה וההרגשה מתרחש?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, כאשר נזיר מגשים את חידלון התפיסה וההרגשה, לא עולה בדעתו: ׳אני אשיג את חידלון התפיסה וההרגשה,׳ או ׳אני מגשים כעת את חידלון התפיסה וההרגשה׳. אלא התודעה שלו התפתחה קודם לכן בדרך כזו שהובילה אותה למצב הזה.״[15]

17.  ״גברת, כאשר נזיר מגשים את חידלון התפיסה וההרגשה, אילו מצבים חדלים קודם: המצבים הגופניים, המצבים המילוליים, או המצבים המנטליים?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, כאשר נזיר משיג את חידלון התפיסה וההרגשה, ראשית חדלים המצבים המילוליים, אז המצבים הגופניים, ואז המצבים המנטליים.״[16]

18.  ״גברת, כיצד מתרחשת היציאה מההישג של חידלון התפיסה וההרגשה?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, כאשר נזיר יוצא מההישג חידלון התפיסה וההרגשה, לא עולה בדעתו: ׳אני אצא מההישג של חידלון התפיסה וההרגשה?׳ או ׳אני יוצא מההישג של חידלון התפיסה וההרגשה׳, או ׳יצאתי מההישג של חידלון התפיסה וההרגשה׳. אלא שתודעתו שפותחה קודם לכן באופן כזה שהובילה אותו למצב הזה.״[17]

19.  ״גברת, כאשר נזיר יוצא מההישג של חידלון התפיסה וההרגשה, אילו מצבים מופיעים אצלו קודם: המצבים הגופניים, המצבים המילוליים, או המצבים המנטליים?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, כאשר נזיר יוצא מההישג של חידלון התפיסה וההרגשה, קודם המצבים המנטליים מופיעים, ואז המצבים הגופניים, ואז המצבים המילוליים.״[18]

20.  ״גברת, כאשר נזיר יוצא מההישג של חידלון התפיסה וההרגשה, כמה סוגים של מגע נוגעים בו?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, כאשר נזיר יוצא מההישג של חידלון התפיסה וההרגשה, שלושה סוגים של מגע נוגעים בו: מגע ריקות, מגע חסר-סימן, מגע חסר-תשוקה.״[19]

21.  ״גברת, כאשר נזיר יוצא מההישג של חידלון התפיסה וההרגשה, למה התודעה שלו נוטה, לעבר מה היא פונה, להיכן היא מובילה?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, כאשר נזיר יוצא מההישג של חידלון התפיסה וההרגשה, התודעה שלו נוטה להתבודדות, פונה לעבר התבודדות, מובילה להתבודדות.״[20]

22.  ״גברת, כמה סוגים של הרגשות יש?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, ישנם שלושה סוגים של הרגשות: הרגשה נעימה, הרגשה מכאיבה, והרגשה לא נעימה ולא מכאיבה.״

23.  ״אך, גברת, מהי הרגשה נעימה? מהי הרגשה מכאיבה? מהי הרגשה לא נעימה ולא מכאיבה?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, כל מה שנחווה פיזית או מנטלית כדבר נעים הוא הרגשה נעימה. כל מה שנחווה פיזית או מנטלית כדבר מכאיב ולא נעים הוא הרגשה מכאיבה. כל מה שנחווה פיזית או מנטלית כדבר שאינו נעים ואינו מכאיב הוא הרגשה לא נעימה ולא מכאיבה.״

24.   ״גברת, מה נעים ומה מכאיב בהתייחס להרגשה נעימה? מה נעים ומה מכאיב בהתייחס להרגשה מכאיבה? מה נעים ומה מכאיב בהתייחס להרגשה לא נעימה ולא מכאיבה?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, הרגשה נעימה היא נעימה כאשר היא מתמשכת ומכאיבה כאשר היא משתנה.[21] הרגשה מכאיבה היא מכאיבה כאשר היא נמשכת ונעימה כאשר היא משתנה. הרגשה לא נעימה ולא מכאיבה היא נעימה כאשר יש הבנה [שלה] ומכאיבה כאשר אין הבנה [שלה].״

25.  ״גברת, מה הנטייה הסמויה תחת הרגשה נעימה? מה הנטייה הסמויה תחת הרגשה מכאיבה? מה הנטייה הסמויה תחת הרגשה לא נעימה ולא מכאיבה?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, הנטייה הסמויה לתאווה הינה תחת הרגשה נעימה. הנטייה הסמויה לדחייה הינה תחת הרגשה מכאיבה. הנטייה הסמויה לבורות הינה תחת הרגשה לא נעימה ולא מכאיבה.״[22]

26.  ״גברת, האם הנטייה הסמויה לתאווה הינה תחת כל הרגשה נעימה? האם הנטייה הסמויה לדחייה הינה תחת כל הרגשה מכאיבה? האם הנטייה הסמויה לבורות הינה תחת כל הרגשה לא נעימה ולא מכאיבה?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, הנטייה הסמויה לתאווה אינה תחת כל הרגשה נעימה. הנטייה הסמויה לדחייה אינה תחת כל הרגשה מכאיבה. הנטייה הסמויה לבורות אינה תחת כל הרגשה לא נעימה ולא מכאיבה.״

27.  ״גברת, מה יש לזנוח ביחס להרגשה נעימה? מה יש לזנוח ביחס להרגשה מכאיבה? מה יש לזנוח ביחס להרגשה לא נעימה ולא מכאיבה?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, יש לזנוח את הנטייה הסמויה לתאווה ביחס להרגשה נעימה. יש לזנוח את הנטייה הסמויה לדחייה ביחס להרגשה מכאיבה. יש לזנוח את הנטייה הסמויה לבורות ביחס להרגשה לא נעימה ולא מכאיבה.״

28.  ״גברת, האם יש לזנוח את הנטייה הסמויה לתאווה ביחס לכל הרגשה נעימה? האם יש לזנוח את הנטייה הסמויה לדחייה ביחס לכל הרגשה מכאיבה? האם יש לזנוח את הנטייה הסמויה לבורות ביחס לכל הרגשה לא נעימה ולא מכאיבה?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, אין צורך לזנוח את הנטייה הסמויה לתאווה ביחס לכל הרגשה נעימה. אין צורך לזנוח את הנטייה הסמויה לדחייה ביחס לכל הרגשה מכאיבה. אין צורך לזנוח את הנטייה הסמויה לבורות ביחס לכל הרגשה לא נעימה ולא מכאיבה.״

״הנה, וִיסָאקְהַה ידידי, מבודד מתשוקות חושים, מבודד ממצבים-מנטליים שליליים, נזיר נכנס ושוהה בגְ'הָאנַה הראשונה, המלווה במחשבה יזומה ובמחשבה לא-יזומה, מלווה בתחושות התעלות ושמחה עילאית הנובעות מהינתקות. וכך הוא זונח תאווה, והנטייה הסמויה לתאווה אינה נמצאת שם.[23]

הנה נזיר שוקל כך: ׳מתי אכנס ואשהה בבסיס הזה שהאציליים נכנסים ושוהים בו?׳ במי שמייצר כמיהה לשחרורים הנעלים, צער מופיע עם הכמיהה הזו כתנאי. וכך הוא זונח סלידה, והנטייה הסמויה לסלידה לא נמצאת שם.[24]

״הנה עם זניחת הנאה וכאב, והשקטת שמחה ועצב קודמים, נזיר נכנס ושוהה בגְ'הָאנַה הרביעית נטולת ההנאה והכאב, ומטוהרת בקשב בשל שוויון-נפש. וכך הוא זונח בורות, והנטייה הסמויה לבורות אינה נמצאת שם.״[25]

29.  ״גברת, מה הניגוד[26] של הרגשה נעימה?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, הרגשה מכאיבה היא הניגוד של הרגשה נעימה.״

״מה הניגוד של הרגשה מכאיבה?״

״ הרגשה נעימה היא הניגוד של הרגשה מכאיבה.״

״גברת, מה הניגוד של הרגשה לא נעימה ולא מכאיבה?״

״בורות היא הניגוד של הרגשה לא נעימה ולא מכאיבה.״[27]

״מה הניגוד של בורות?״

״ידיעה אמיתית היא הניגוד של בורות.״

״מה הניגוד של ידיעה אמיתית?״

״שחרור הוא הניגוד של ידיעה אמיתית.״

״מה הניגוד של שחרור?״

״נִיבָּאנַה היא הניגוד של שחרור.״

גברת, מה הניגוד של נִיבָּאנַה?״

״וִיסָאקְהַה ידידי, דחפת מעבר לקצה האפשרות לתשאל, לא תפסת את המגבלה של תשאול.[28] מאחר והחיים הרוחניים, וִיסָאקְהַה ידידי, מבוססים על נִיבָּאנַה, מגיעים לפסגתם בנִיבָּאנַה, מסתיימים בנִיבָּאנַה. אם אתה חפץ בכך, וִיסָאקְהַה ידידי, לך אל הבּוּדְּהַה ושאל אותו על משמעות העניין הזה. כפי שהמכובד יסביר זאת לך, כך עליך לזכור זאת.״

30.  אז העוקב וִיסָאקְהַה, לאחר שנהנה והיה מרוצה מדבריה של הנזירה דְהַמַּדִינָא, קם ממושבו, ולאחר שהביע כבוד כלפיה, תוך שהוא שומר את צידו הימני כלפיה, הלך את הבּוּדְּהַה. לאחר שהביע כבוד כלפיו, הוא התיישב במקום ראוי וסיפר למכובד על אודות חילופי הדברים בינו ובין הנזירה דְהַמַּדִינָא. לאחר שסיים לדבר, המכובד אמר לו:

31.  ״הנזירה דְהַמַּדִינָא חכמה, וִיסָאקְהַה, לנזירה דְהַמַּדִינָא חוכמה גדולה. אם היית שואל אותי לגבי משמעות הדברים הללו, הייתי מסביר לך אותם באותה דרך שהנזירה דְהַמַּדִינָא הסבירה אותם. כך משמעותם, וכך עליך לזכור את זה.״

כך אמר המכובד. והעוקב וִיסָאקְהַה היה מרוצה ושמח מדבריו של המכובד.

[1]וִיסָאקְהַה היה סוחר עשיר ברָאגַ׳גַהַה ותלמיד אצילי ׳שאינו-חוזר׳ (אַנַגַמִי).

[2]דְהַמַּדִינָא הייתה אישתו לשעבר של וִיסָאקְהַה אשר הפכה לארהנטית זמן קצר לאחר ההתנזרות שלה כבְּהִיקְּהוּנִי (bhikkhunı̄). הוא הוכרזה על ידי הבּוּדְּהַה כנזירה הטובה ביותר בהצגת הדְהַמַּה.

[3]עצמיות: סַקְּהָאיַה, sakkāya. תפיסה עצמית, זהות (באנגלית: identity).

[4] חמשת המצרפים המרכיבים יצור חי מכונים בקצרה אמת הסבל, ויצור חי רואה בהם ׳עצמי׳ בטעות, ולכן הם מכונים ׳עצמיות׳.

[5]הפרשנות מסבירה שהיאחזות היא גורם אחד מתוך חמשת המצרפים כחלק ממצרף המצבים המנטליים, ולכן היא לא זהה לחמשת המצרפים, אך היא גם אינה מנותקת מהמצרפים.

[6] הצורה החומרית, כלומר לגוף שלו.

[7] בעל צורה חומרית, במובן של בעלות על הצורה החומרית, או שייכות לצורה החומרית. וכך גם ביחס לשאר המצרפים.

[8] זיהוי: סַנְּיַה, sañña. מתורגם גם תפיסה, תפיסה חושית.

[9] מצבים-מנטליים: סַנֶקֶהָארָא, sankhārā. מתורגם לעיתים גם כהבניות.

[10] אלו עשרים הסוגים של אמונה בעצמיות או השקפת העצמיות. הפרשנות נותנת נמשלים ביחס לארבעת האופנים לאמונה בעצמיות ביחס לגוף החומרי. אדם יכול להתייחס לגוף חומרי כעצמי, באותה דרך שלהבת מנורת שמן זהה לצבעה של הלהבה. או אדם יכול להתייחס לעצמי כבעלים של הגוף החומרי כמו שעץ הוא בעל צל. או אדם יכול להתייחס לגוף החומרי כבתוך עצמי, כמו שהריח הוא בתוך הפרח. או שאדם יכול להתייחס לעצמי כבתוך גוף חומרי, כמו אבן חן בתוך קופסא.

[11]מקבצים, כאן המילה קְהַנְדַה היא במובן אחר של החלוקה של הדרך המתומנת למוסריות (סִילַה), ריכוז (סַמָאדְהִי), וחכמה (פָּנְיָא).

[12]המונח במקור הוא סַמָאדְהִי-נִימִיטַּה (samādhinimitta) אך הפרשנות טוענת שלא מדובר בסימן הריכוז.

[13]ארבעת המאמצים הנכונים מוסברים בסוטה 77 פסקה 16 בקובץ זה.

[14]מצבים: סַנְקְהָארָא (sankhārā): ניתן לתרגם גם הבניות, גורמים, תצורות.

[15] הגשמת ההישג של חידלון התפיסה וההרגשה על פי הִויסוּדְּהִימַגַה יכולה להתרחש רק ל׳לא-חוזר׳ או אַרַהַנְט אשר התמחו בכל שמונת מצבי הריכוז (גְ‘הָאנוֹת). לאחר שעבר דרך כל מצבי הריכוז הקודמים המודט קובע בדעתו להכנס למצב ללא תודעה לזמן קצוב. הקביעה הזו בנוסף להתמחות בשמונת מצבי הריכוז היא ההכנה שמאפשרת לו להגשים את הישג החידלון.

[16] מחשבה והרהור נפסקים בגְ׳הָאנַה השנייה, שאיפה ונשיפה נפסקות בגְ׳הָאנַה הרביעית, ותפיסה והרגשה נפסקים בהישג של החידלון עצמו.

[17] המודט יוצא מהמצב הזה על פי הקביעה שעשה קודם לכן, וכך תהליכי התודעה שלו נמשכים.

[18]הפרשנות מסבירה שכאשר המודט יוצא ממצב החידלון, ההכרה של הישג הפרי מופיעה קודם, והתפיסה וההרגשה הקשורות אליה הן המצבים המנטליים המופיעים קודם. אז עם התעוררות רוח החיים, המצבים הגופניים, כלומר, הנשימה שבה. ובהמשך עם חזרתו של המודט לפעילות המצבים המילוליים מופיעים.

[19]הפרשנות מסבירה שכאשר המודט יוצא ממצב החידלון, מצב ההכרה הראשון שמופיע הוא של הישג הפרי, הנקרא ריקות, חסר-סימן, וחסר-תשוקה בשל התכונה המובנית שלו ומכיוון שהמושא שלו הוא נִיבָּאנַה.

[20]נִיבָּאנַה, אובייקט הפרי שמופיע בחידלון מכונה התבודדות (וִיוֶקַה, viveka) מכיוון שהוא מבודד מכל הדברים המותנים.

[21]משתנה, כלומר נפסקת.

[22]נטיות סמויות: אַנוּסַיַה, anusaya. אלה תחלואים שלא נזנחו בתודעה ובתנאים מסוימים הם יכולים לצוץ ולהופיע.

[23]הנזיר מרסן את הנטייה לתאווה ומגשים את הגְ׳הָאנַה הראשונה. לאחר מכן, הוא מפתח תובנה ומוחק את הנטייה לתאווה על ידי הדרך של הלא-חוזר. אך מאחר והיא רוסנה על ידי הגְ׳הָאנַה, נאמר ״הנטייה הסמויה לתאווה אינה נמצאת שם״.

[24]הפרשנות מזהה את ״הבסיס הזה״ ו-״השחרורים הנעלים״ עם אַרַהַנְטִיוּת. הצער המוזכר הוא התמריץ להגשים את השחרור הנעלה, המניע את התלמיד לתרגל בנחישות איתנה ולמחוק את הנטייה לסלידה באמצעות הגשמת דרך הלא-חוזר.

[25]הנזיר מרסן את הנטייה לבורות עם הגשמת הגְ׳הָאנַה הרביעית. לאחר מכן, הוא מפתח תובנה ומוחק את הנטייה לבורות על ידי הדרך של האַרַהַנְטִיוּת.

[26] ניגוד: פַּטִיבְּהָאגַה, paṭibhāga. מבטא יחס של ניגוד או השלמה, הוספה.

[27] מכיוון שהרגשה לא נעימה ולא מכאיבה היא קשה להבחנה ולזיהוי.

[28] ניתן לומר שהניגוד לנִיבָּאנַה הוא מצבים מותנים.