השיחה על הנולד מהיקר

1.  כך שמעתי: פעם התגורר המכובד (bhagavā) בסָאבַטְּהִי (Sāvatthi), בחורשת גֶ׳טַה (Jeta), בפארק של אַנָאטְהַפִּינְדִיקַה (Anāthapiṇḍika).

2.  ובאותה העת, בנו היחיד – אהוב ויקר – של אחד מבעלי הבתים מת. ובעקבות מותו, לא מצאו חן עוד בעיניו של אותו בעל בית לא עבודותיו ולא מזונו. כשהלך אל מקום השריפה היה בוכה ומקונן: “היכן אתה, בני יחידי? היכן אתה, בני יחידי?”

3.  אותו בעל בית ניגש אל המכובד. כשהתקרב, קד לו, ישב לצידו. ובעודו יושב כך, אמר לו המכובד: “בעל בית, כאשר תודעתך איננה יציבה במקומה, חושיך אינם יציבים – הם בתזזית[1] (aññathattan).”

ענה בעל הבית: “כיצד חושיי לא יהיו בתזזית, אדוני המכובד? בני היחיד, אהוב ויקר, מת. בעקבות מותו עבודותיי ומזוני אינם מוצאים חן בעיניי עוד. אני הולך אל מקום שריפת [הגופה] ובוכה: ׳היכן אתה, בני יחידי? היכן אתה, בני יחידי?׳”

והמכובד אמר: “כך הדבר, בעל בית, כך הדבר! שכן מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון [2]. הם נובעים מהאהוב.”

שאל בעל הבית: “אך אדוני המכובד, האם תמיד יהיה זה כך – ׳מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון; הם נובעים מן האהוב׳? והלא מאהובים גם נולדות שמחה ועליצות, הנובעות מהאהוב.”

אז בעל הבית לא קיבל את דברי המכובד, לא שמח בהם, דחה אותם, וקם ממקומו ויצא לדרכו.

4.  באותה העת היו סמוך למקום קבוצת מהמרים[3] (akkhadhuttā) משחקים בקוביות. אותו בעל־בית הלך אל אותם מהמרים, וכשהתקרב אמר להם כך: “אדונים נכבדים, ניגשתי היום אל הפרוש גוטמה. כשהתקרבתי אליו קדתי בפניו, ישבתי לצידו, והוא אמר לי: ׳בעל־בית, חושיך אינם יציבים כאשר תודעתך איננה יציבה במקומה; הם בתזזית.׳

כאשר נאמר לי כך, אמרתי לפרוש גוטמה: ׳כיצד חושיי לא יהיו בתזזית, אדוני המכובד? בני היחיד, אהוב ויקר, מת. בעקבות מותו לא מוצאים חן בעיניי עוד עבודותיי, ואף לא מזוני. אני הולך אל מקום שריפת [הגופה] ובוכה: “היכן אתה, בני יחידי? היכן אתה, בני יחידי?”’

והפרוש גוטמה אמר לי: ׳כך הדבר, בעל־בית, כך הדבר! שכן מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון. הם נובעים מהאהוב.׳

ואמרתי: ׳אך אדוני המכובד, האם תמיד יהיה זה כך – “מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון; הם נובעים מן האהוב”? והלא מאהובים גם נולדות שמחה ועליצות, הנובעות מהאהוב.׳

ומשכך לא שמחתי בדבריו של הפרוש גוטמה, דחיתי אותם, קמתי ממקומי ויצאתי לדרכי.”

והמהמרים השיבו לו: “כך הדבר, בעל־בית, כך הדבר! אכן מאהובים נולדות גם שמחה ועליצות, הנובעות מהאהוב.” אז אמר בעל־הבית לעצמו: “הנה דבריי עולים בקנה אחד עם דברי המהמרים.”

5.  וכך, כשהדברים סופרו שוב ושוב, הגיע העניין בהדרגה עד לארמון המלכות.

אז פנה המלך פַּסֶנַדִי (pasenadi) מקוֹסַלַה (kosala) אל המלכה מַלִּיקַה (mallika) ואמר לה: “מליקה, כך אמר הפרוש גוטמה: ׳מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון. הם נובעים מהאהוב.׳”

והמלכה מליקה השיבה: “אם כך אמר המכובד, אדוני המלך – כך הדבר באמת.”

והמלך אמר לה: “אם כן, מליקה, כל מה שהפרוש גוטמה אומר – את תמיד מאשרת?”

והמלכה מליקה ענתה: “אם כך אמר המכובד, אדוני המלך – כך הדבר באמת. הרי כמו שתלמיד מאשר את דברי מורו ואומר: ׳כן, מורי, כך הדבר!׳, כך גם אני מאשרת את דברי המכובד.”

אמר לה המלך פסנדי מקוסלה: “ובכן, מליקה, כל מה שהפרוש גוטמה אומר – את רק מהדהדת. לכי לך לאבדון מליקה![4]”

6.  אז קראה המלכה מליקה לבראהמין נָאלִיגַ׳נְגְהַה (nāḷijaṅgha) ואמרה לו: “בוא בראהמין, לך אל המכובד. וכשתתקרב אליו, אמור לו בשמי: ׳המלכה מליקה קדה ברוב כבוד לרגלי המכובד, ושואלת לשלומו, האם הוא בבריאות טובה (appābādhaṃ), נטול מחלה (appātaṅkaṃ), קל תנועה (lahuṭṭhānaṃ), מלא כוח (balaṃ) וחי ברווחה (phāsuvihāraṃ). והיא מבקשת לדעת: האם אכן נאמרה מפי המכובד האמירה הזאת – “מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון. הם נובעים מהאהוב”?

וכפי שיענה לך המכובד, שנן זאת היטב והעבר לי את תשובתו. כי הטטהאגטות (tathāgatā) אינם דוברים מה שאינו אמת (vitatha).׳”

ענה לה נָאלִיגַ׳נְגְהַה הבראהמין: “כן, גבירתי.”

לאחר שהסכים לדבריה, הלך נָאלִיגַ׳נְגְהַה הבראהמין אל המכובד. לאחר שניגש אליו, הוא החליף עמו שיחת נימוסין נעימה וחביבה, ולאחר מכן ישב לצידו.

לאחר שישב, אמר למכובד: “המכובד גוטמה, המלכה מליקה קדה לרגליך ברוב כבוד, ושואלת לשלומך, האם אתה בבריאות טובה, נטול מחלה, קל תנועה, מלא כוח וחי ברווחה. והיא מבקשת לדעת: האם אכן נאמרה מפי המכובד האמירה הזאת – “מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון. הם נובעים מהאהוב”?

7.  ענה לו המכובד: “כך הדבר, בראהמין, כך הדבר! אכן, בראהמין, מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון; הם נובעים מהאהוב.

8.  ובדרך זו, בראהמין, יש להבין היטב כיצד מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון; שהם נובעים מהאהוב.

פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מתה אמה של אישה אחת. בעקבות מותה השתגעה אותה אישה, דעתה השתבשה, והיא הלכה מרחוב לרחוב, מצומת לצומת, ושאלה כך: ׳האם ראיתם את אמי? האם ראיתם את אמי?׳ ועל פי זה, בראהמין, יש להבין היטב: מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון; הם נובעים מהאהוב.”

9.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מת אביה של אישה אחת…

10.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מת אחיה של אישה אחת…

11.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מתה אחותה של אישה אחת…

12.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מת בנה של אישה אחת…

13.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מתה בתה של אישה אחת…

14.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מת בעלה של אישה. בעקבות מותו יצאה אותה אישה מדעתה, דעתה השתבשה. היא הלכה מרחוב לרחוב, מצומת לצומת, ושאלה את העוברים ושבים: ׳האם ראיתם את בעלי? האם ראיתם את בעלי?׳ ומזה, בראהמין, יש להבין שעל כן מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון; הם נובעים מהאהוב.

15.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מתה אמו של גבר אחד. בעקבות מותה יצא מדעתו, דעתו השתבשה. הוא הלך מרחוב לרחוב, מצומת לצומת, ושאל את העוברים ושבים: ׳האם ראיתם את אמי? האם ראיתם את אמי?׳ ומזה, בראהמין, יש להבין שעל כן מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון; הם נובעים מהאהוב.

16.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מת אביו של גבר אחד…

17.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מת אחיו של גבר אחד…

18.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מתה אחותו של גבר אחד…

19.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מת בנו של גבר אחד…

20.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מתה בתו של גבר אחד…

21.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, מתה אשתו של גבר אחד. בעקבות מותה יצא מדעתו, דעתו השתבשה. הוא הלך מרחוב לרחוב, מצומת לצומת, ושאל את העוברים ושבים: ׳האם ראיתם את אשתי? האם ראיתם את אשתי?׳ ומזה, בראהמין, יש להבין שעל כן מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון; הם נובעים מהאהוב.

22.  פעם אחת, בראהמין, כאן בעיר סָאבַטְּהִי, אישה אחת נמסרה לבית משפחת בעלה. והנה קרוביה רצו לנתק אותה מבעלה ולמסרה לאיש אחר, אך היא לא חפצה בכך. אז אמרה היא לבעלה: ׳בעלי, קרוביי רוצים לנתק אותי ממך ולמסור אותי לאחר. אבל אני אינני חפצה בכך.׳ כששמע האיש את הדברים, הוא נטל את חרבו, חתך את האישה לשניים, ודקר את עצמו, באומרו: ׳כך נהיה שנינו מאוחדים גם לאחר מותנו.׳ ומזה, בראהמין, יש להבין היטב: מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון; הם נובעים מהאהוב.”

23.  אז נָאלִיגַ׳נְגְהַה הבראהמין שמח מדברי המכובד, קיבל אותם, וקם ממקומו. הוא הלך אל המלכה מליקה, ולאחר שניגש אליה סיפר לה את כל שיחתו עם המכובד, מילה במילה.

24.  אז פנתה המלכה מליקה אל המלך פסנדי מקוסלה ואמרה לו: “מה דעתך, אדוני המלך – האם בתך, הנסיכה וַג׳ירִי (vajirī), אהובה עליך?”

והמלך ענה: “כן, מליקה ביתי וַג׳ירִי אהובה עלי.”

והמלכה שאלה: “ומה דעתך, אדוני המלך – אם בתך וַג׳ירִי תעבור תמורה, שינוי או מוות – האם לא יעלו אצלך צער, קינה, כאב, עצב ויגון?”

ענה המלך: “מליקה, אם ביתי וַג׳ירִי תעבור תמורה או מוות, הרי שעד כדי כך תשתנה מציאות חיי שלי, שאולי גם חיי יאבדו את טעמם. כיצד, אם כן, לא יעלו בי צער, קינה, כאב, עצב ויגון?”

אז אמרה לו המלכה מליקה: “הרי זה בדיוק מה שאמר המכובד – היודע, הרואה, הארהנט, הבודהה הער בשלמות – באמרו: ׳מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון. הם נובעים מהאהוב.׳”

25.  אז שאלה המלכה מליקה את המלך פסנדי מקוסלה: “מה דעתך, אדוני המלך – האם וָאסַבְּהָא (vāsabhā), בת הלוחמים (khattiyā), אהובה עליך?”

והמלך ענה: “כן, מליקה, ואסבהא אהובה עלי.”

שאלה המלכה: “ומה דעתך, אדוני המלך – אם ואסבה תעבור תמורה או מוות – האם לא יופיעו אצלך צער, קינה, כאב, עצב ויגון?”

ענה המלך: “מליקה, אם ואסבהא תעבור תמורה או מוות, הרי שגם חיי שלי יאבדו את טעמם. כיצד, אם כן, לא יופיעו בי צער, קינה, כאב, עצב ויגון?”

ואמרה לו המלכה: “הרי זה בדיוק מה שאמר המכובד – היודע, הרואה, הארהנט, הבודהה הער בשלמות – באמרו: ׳מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון; הם נובעים מהאהוב.׳”

26.  ושוב שאלה המלכה מליקה: “מה דעתך, אדוני המלך – האם וִיטַטוּבְּהַה (Viṭaṭūbha) המצביא שלך אהוב עליך?”

והמלך ענה: “כן, מליקה, ויטטובהה מצביאי אהוב עלי.”

והמלכה שאלה: “ומה דעתך, אדוני המלך – אם ויטטובהה יעבור תמורה או מוות – האם לא יופיעו אצלך צער, קינה, כאב, עצב ויגון?”

והמלך ענה: “מליקה, אם ויטטובהה יעבור תמורה או מוות, הרי שגם חיי שלי יאבדו את טעמם. כיצד, אם כן, לא יופיעו בי צער, קינה, כאב, עצב ויגון?”

והמלכה אמרה לו: “הרי זה בדיוק מה שאמר המכובד – היודע, הרואה, הארהנט, הבודהה הער בשלמות – באמרו: ׳מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון; הם נובעים מהאהוב.׳”

27.  ושוב שאלה המלכה מליקה: “מה דעתך, אדוני המלך – האם אני אהובה עליך?”

והמלך ענה: “כן, מליקה, את אהובה עלי.”

והמלכה שאלה: “ומה דעתך, אדוני המלך – אם תעבור עלי תמורה או מוות – האם לא יופיעו אצלך צער, קינה, כאב, עצב ויגון?”

והמלך ענה: “מליקה, אם תעבור עליך תמורה או מוות, הרי שגם חיי שלי יאבדו את טעמם. כיצד, אם כן, לא יופיעו בי צער, קינה, כאב, עצב ויגון?”

והמלכה אמרה לו: “הרי זה בדיוק מה שאמר המכובד – היודע, הרואה, הארהנט, הבודהה הער בשלמות – באמרו: ׳מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון; הם נובעים מהאהוב.׳”

28.  ושוב שאלה המלכה מליקה: “מה דעתך, אדוני המלך – האם בני עמי קאסי וקוסלה אהובים עליך?”

והמלך ענה: “כן, מליקה, בני קאסי וקוסלה אהובים עלי. בזכות כוחם אנו נהנים מעץ הסנדל מקאסי, מעטרות, מבשמים ומשחות.”

שאלה המלכה: “ומה דעתך, אדוני המלך – אם תבוא על בני קאסי וקוסלה תמורה או מוות – האם לא יעלו אצלך צער, קינה, כאב, עצב ויגון?”

ענה המלך: “מליקה, אם תבוא על בני קאסי וקוסלה תמורה או מוות, הרי שגם חיי יאבדו את טעמם. כיצד, אם כן, לא יעלו בי צער, קינה, כאב, עצב ויגון?”

ואמרה לו המלכה: “הרי זה בדיוק מה שאמר המכובד – היודע, הרואה, הארהנט, הבודהה הער בשלמות – באמרו: ׳מאהובים נולדים צער, קינה, כאב, עצב ויגון; הם נובעים מהאהוב.׳”

29.  אז אמר המלך פסנדי מקוסלה: “מופלא הדבר, מליקה, מדהים הדבר! עד כמה עמוקה חוכמתו של המכובד, עד כמה הוא רואה בבהירות! בואי, מליקה, טהרי את ידייך.”

ואז קם המלך ממקומו, סידר את גלימתו על כתף אחת, הרים את כפות ידיו בתנוחת אנג׳לי (añjali) לכיוון המכובד, ובקול גדול שלוש פעמים קרא את האמירה:

“כבוד למכובד הבודהה הער בשלמות![5]

כבוד למכובד הבודהה הער בשלמות!

כבוד למכובד הבודהה הער בשלמות!”

[1] מציין מצב של שינוי או שונות, וכאן ההקשר הוא שהחושים (indriyāni) אינם מתפקדים כראוי, אלא “משובשים” או “משתנים” משום שהתודעה אינה יציבה.

[2] הרשימה הזו מורכבת מצער (soka), קינה (parideva), כאב (dukkha), עצב (domanassa) ויגון (upāyāsa). אך ניתן לפרש זאת בעוד תיאורי סבל שונים כמו יאוש, דיכאון ומצוקה וכו׳.

[3] מילולית מהמר (dhutta) קוביה (akkha). אבל ניתן להבין גם שמדובר בהולל, נוכל, או פרחח.

[4] המשפט המקורי: “carapi, re mallike, vinassā”. המלך מתעצבן על מליקה. היא חוזרת שוב ושוב על אותו עיקרון: “אם כך אמר המכובד – כך הדבר באמת.” הוא מפרש את תגובתה לא כאישור מתוך הבנה אלא כ”מהדהדת אותו בלבד”, כלומר שהיא לא חושבת בעצמה אלא פשוט מחקה את מורה.

[5] קריאת שבח מפורסמת לבודהה המוכרת מאוד להולכים בדרך הבודהיסטית: namo tassa bhagavato arahatosammāsambuddhassā.