השיחה על משל הדרור

1.  כך שמעתי: פעם התגורר המכובד בארץ אַנְגוּטַּרָאפַּה (Aṅguttarāpa), בעיירה ששמה היה אָפַּנַה (Apaṇa).

2.  בבוקר, לאחר שלבש את גלימתו ונטל את קערת האוכל שלו, נכנס המכובד אל העיירה אפנה לסבב נדבות מזון. לאחר שסיים את סבב נדבות המזון ושב מאכילתו, פנה אל אחד החורשים כדי לשהות שם בשעות היום. לאחר שנכנס לתוך החורש, התיישב למרגלות עץ מסוים לשהות שם במשך היום.

3.  גם הנכבד אוּדָּאיִי (Udāyī), בבוקר, לאחר שלבש את גלימתו ונטל את קערתו, נכנס לעיירה אפנה לסבב נדבות מזון. כשסיים את סבב נדבות המזון ושב מאכילתו, פנה גם הוא אל אותו חורש כדי לשהות שם בשעות היום. לאחר שנכנס אל החורש, התיישב גם הוא למרגלות עץ מסוים לשהות שם במשך היום.

4.  אז, כאשר שהה הנכבד אֻדָּאיִי לבדו, בהתבודדות, עלה בו הרהור כזה בליבו: “אכן, רבים זכו להפטר מגורמים של סבל בזכות המכובד, רבים זכו לגורמים של אושר בזכות המכובד. רבים נפטרו מגורמים מזיקים, רבים זכו לגורמים מיטיבים – כל זאת בזכות המכובד.”

5.  ובשעת ערב, כשסיים את שהייתו, הלך הנכבד אודאיי אל מקום מושבו של המכובד. כאשר הגיע, ברך את המכובד בכבוד והתיישב לצידו.

6.  לאחר שהתיישב כך, אמר אודאיי: “אדוני, כשהייתי לבדי בהתבודדות, עלה בי הרהור כזה בלבי: ׳אכן, רבים זכו להפטר מגורמים של סבל בזכות המכובד, רבים זכו לגורמים של אושר בזכות המכובד. רבים נפטרו מגורמים מזיקים, רבים זכו לגורמים מיטיבים – כל זאת בזכות המכובד.׳

בעבר, אדוני, היינו אוכלים גם בערב, גם בבוקר וגם בשעות היום המאוחרות אך הגיעה עת שבה פנה אלינו המכובד ואמר: ׳ובכן, נזירים, עליכם לזנוח את האכילה בשעות היום המאוחרות.׳

כאשר שמעתי זאת, חשתי תמיהה ועוגמת-נפש: ׳המכובד מבקש מאתנו לזנוח גם את המאכלים המעודנים והמשובחים שניתנים לנו בשעות היום על ידי בעלי-בתים מלאי אמונה — גם אותם מבקש המכובד שנדחה.׳

ובכל זאת, מתוך אהבה, כבוד, בושה מוסרית (hiri) ופחד מוסרי[1] (ottappa) כלפי המכובד, אכן זנחנו את האכילה בשעות היום המאוחרות, וכך המשכנו לאכול בבוקר ובערב בלבד.

שוב הגיעה עת שבה פנה אלינו המכובד ואמר: ׳ובכן, נזירים, עליכם לזנוח גם את האכילה בשעות הלילה.׳

ושוב, אדוני, עלה בי צער ותמיהה: ׳המכובד מבקש מאתנו לזנוח אף את הארוחות המשובחות ביותר שהיו מוגשות בשתי הארוחות היומיות.׳

היה זה, אדוני, כאשר פעם אדם מסוים קיבל ביום מרק חם, ואמר: ׳ובכן, נניח זאת בצד, בערב נוכל כולנו ליהנות ממנו יחד.׳ אכן, אדוני, רוב התבשילים נאכלים בלילה, ומעטים נאכלים ביום.

ובכל זאת, אדוני, מתוך אהבה, כבוד, בושה מוסרית ופחד מוסרי כלפי המכובד, זנחנו אף את האכילה בשעות הלילה.

בעבר, אדוני, היו נזירים יוצאים לסבב נדבות מזון באפלת הלילה, נופלים ממרפסות, מועדים במפתני דלתות, דורכים על גדרות קוצניות, נתקלים בפרות ישנות, פוגשים צעירים פושעים או אנשים המתכננים פשע, ולעיתים אף נתקלים בנשים המפתות אותם מינית.

ואכן, אדוני, גם אני יצאתי בעבר לאסוף נדבות מזון באפלת הלילה. והנה, אישה מסוימת שהייתה שוטפת כלים באור הירח ראתה אותי ונתמלאה פחד. היא צעקה: ׳הו, רוח רעה!׳

ואמרתי לה: ׳אחותי, אינני רוח, אני נזיר הממתין כאן במהלך סבב נדבות מזון.׳

והיא השיבה בזעם: ׳רוצח אב! רוצח אם! מוטב שיבתרו את בטנך במגל חד מאשר שתצא לסבב נדבות מזון באפלת הלילה, כל זאת רק לשם סיפוק הקיבה!׳

וכאשר אני נזכר בדברים האלה, אדוני, עולה בי המחשבה: ׳אכן, רבים זכו להפטר מגורמים של סבל בזכות המכובד, רבים זכו לגורמים של אושר בזכות המכובד. רבים נפטרו מגורמים מזיקים, רבים זכו לגורמים מיטיבים – כל זאת בזכות המכובד.׳”

7.  כך, אוּדָּאיִי, ישנם גם כמה אנשים חסרי תבונה. כאשר אני אומר להם: ׳זנחו את הדבר הזה,׳ הם אומרים: ׳מה כבר החשיבות של הדבר הפעוט והשולי הזה, שיש לנטוש אותו – עד כדי כך שהפרוש הזה מורה לנו לוותר עליו?׳

והם אינם נוטשים את הדבר ומביעים חוסר כבוד כלפיי וכן כלפי הנזירים אשר שואפים ללימוד ולמשמעת. עבורם, אוּדָּאיִי, זהו כבל חזק, קשר איתן, מחסום מוצק, גס ובלתי ניתן לפירוק.

8.  בדומה לכך, נניח אוּדָּאיִי, שהייתה ציפור דרור קטנה (laṭukikā) שנתפסה בגבעול רקוב של צמח מטפס (pūtilatā) — אף שהגבעול נראה חלש — בגלל הקשר הזה היא הייתה עשויה להישבות, להילכד או למות. אם מישהו היה אומר: ׳כיוון שציפור הדרור הקטנה הזו נתפסה בגבעול רקוב, ובשל כך נשבתה או מתה — הרי שזהו קשר חלש, כבל רפה, רקוב, נטול ערך׳ — האם הייתה זו אמירה נכונה, אוּדָּאיִי?”

“בהחלט לא, אדוני,” השיב אוּדָּאיִי.

“אם הציפור אכן נתפסה, נשבתה או מתה בגלל אותו הקשר, אז זהו כבל חזק, קשר איתן, מחסום מוצק, גס ובלתי ניתן לפירוק.”

“כך גם כאן, אוּדָּאיִי, ישנם כמה אנשים חסרי תבונה, וכאשר אני אומר להם: ׳זנחו את הדבר הזה׳, הם אומרים: ׳מה כבר החשיבות של הדבר הפעוט והשולי הזה, שיש לנטוש אותו – עד כדי כך שהפרוש הזה מורה לנו לוותר עליו?׳

והם אינם נוטשים את הדבר ומביעים חוסר כבוד כלפיי וכן כלפי הנזירים אשר שואפים ללימוד ולמשמעת. עבורם, אוּדָּאיִי, זהו כבל חזק, קשר איתן, מחסום מוצק, גס ובלתי ניתן לפירוק.”

9.  כך גם, אוּדָּאיִי, ישנם בני משפחות טובות, וכאשר אני אומר להם: ׳זנחו את הדבר הזה,׳ הם אומרים: ׳מה כבר החשיבות של הדבר הפעוט והשולי הזה, שיש לנטוש אותו – עד כדי כך שהפרוש הזה מורה לנו לוותר עליו?׳

אך הם כן נוטשים את הדבר – ואינם מביעים חוסר כבוד כלפי או כלפי הנזירים אשר שואפים ללימוד ולמשמעת. לאחר שנטשו אותו, הם חיים בנחת (appossukka), בשלווה (pannalomā), עם תודעה כשל צבי חופשי (migabhūtena cetasā), ומסתפקים במה שניתן להם (paradattavuttā). עבורם, אוּדָּאיִי, זהו כבל חלש, קשר רפוי, רקוב וחסר-מהות.

10.  בדומה לכך, אוּדָּאיִי, נניח שפיל בבעלות המלך — בעל ניבים, חסון, מיוחס, הרגיל לשדה הקרב — שנקשר בחבלים חזקים, אך על ידי הטיית גוף קלה בלבד מסוגל לקטוע את החבלים, יכול לקרוע אותם לגזרים וללכת לאן שירצה.

אם מישהו היה אומר: ׳הכבלים הללו, אשר בהם נקשר הפיל החזק הזה וקטע אותם בהטיה קלה — הם היו כבלים חזקים, קשרים איתנים, מחסומים מוצקים, גסים ובלתי ניתנים לפירוק.׳ — האם הייתה זו אמירה נכונה, אוּדָּאיִי?”

“בהחלט לא, אדוני,” השיב אוּדָּאיִי.

“אם הצליח הפיל לקטוע את אותם כבלים בקלות, אזי זהו קשר חלש, רפוי, רקוב, וחסר-מהות.”

“כך גם, אוּדָּאיִי, ישנם בני משפחות טובות שכאשר אני אומר להם: ׳זנחו את הדבר הזה׳, הם אומרים: ׳מה כבר החשיבות של הדבר הפעוט והשולי הזה, שיש לנטוש אותו – עד כדי כך שהפרוש הזה מורה לנו לוותר עליו?׳

אך הם כן נוטשים את הדבר, ואינם מביעים חוסר כבוד כלפיי וכן כלפי הנזירים אשר שואפים ללימוד ולמשמעת. לאחר שנטשו אותו, הם חיים בנחת, בשלווה, ובתודעה כשל צבי חופשי, ומסתפקים במה שניתן להם. עבורם, אוּדָּאיִי, זהו כבל חלש, קשר רפוי, רקוב וחסר-מהות.

11.  בדומה לכך, אוּדָּאיִי, נניח ואדם עני, חסר רכוש ונכסים אשר יש לו בקתה אחת, מתפוררת ומרופטת, שמטפטפת ממנה צואת עורבים, לא מסוג טוב. יש לו מחצלת אחת, קרועה ורעועה, לא מסוג טוב. יש לו כד אחד, ובקושי ניתן למלא בו כמות כלשהי של תבואה, לא מסוג טוב. ויש לו אישה אחת, וגם היא לא מסוג טוב. אותו אדם רואה נזיר ששהה במנזר — ידיו ורגליו נקיים, לאחר שסעד את ליבו במזון מעודן, יושב בצל הקריר, שקוע בתודעה מרוכזת. הוא מהרהר בליבו: ׳מה נעימים הם חיי הנזירות! כמה בריאות יש בהם! הלוואי והייתי מגלח את שיער ראשי וזקני, עוטה גלימות כתומות, ועוזב את חיי הבית לטובת חיי חסר-בית, ונעשה לנזיר.׳ אך הוא אינו מסוגל לנטוש את אותה בקתה מרופטת, את המחצלת הבלויה, את הכד העלוב, או את אשתו — כדי לגלח את שערו, לעטות גלימות כתומות, ולפרוש מחיי הבית לחיי חסר-בית.

אם מישהו היה אומר: ׳הכבלים שמונעים מאדם זה לוותר אפילו על בקתה מתפוררת, מחצלת קרועה, כד עלוב, או אישה — כדי להפוך לנזיר — הם כבלים חלשים, קשרים רפויים, מחסומים רקובים וחסרי מהות׳, האם הייתה זו אמירה נכונה, אוּדָּאיִי?”

“בהחלט לא, אדוני,” השיב אוּדָּאיִי.

“אם אדם אינו מסוגל לוותר אפילו על הדברים העלובים הללו — אזי כבליו חזקים, קשריו איתנים, מחסומיו מוצקים, גסים ובלתי ניתנים לפירוק.

כך גם, אוּדָּאיִי, ישנם אנשים חסרי תבונה, שכאשר אני אומר להם: ׳זנחו את זה׳, הם משיבים: ׳מה כבר החשיבות של הדבר הקטן והשולי הזה, שעלינו לנטוש אותו — עד כדי כך שהפרוש הזה מורה לנו על כך?׳ והם אינם נוטשים את הדבר ומביעים חוסר כבוד כלפי כמו גם כלפי הנזירים אשר שואפים ללימוד ולמשמעת עבורם, אוּדָּאיִי, אלו כבלים חזקים, קשרים איתנים, מחסומים מוצקים, גסים ובלתי ניתנים לפירוק.”

12.  בדומה לכך, אוּדָּאיִי, נניח ואדם — אם הוא בעל בית ואם בנו של בעל בית — עשיר, רב נכסים, שופע רכוש. ברשותו אוצרות רבים של זהב וכסף, כמויות רבות של תבואה, שדות רבים, חפצים רבים, נשים רבות, משרתים רבים, ושפחות רבות.

הוא רואה נזיר במנזר — ידיו ורגליו נקיים, לאחר שסעד את ליבו במזון טוב, יושב בצל קריר, שקוע בתודעה מרוממת. והוא מהרהר: ׳מה נעימים הם חיי הנזירות! כמה בריאות יש בהם! הלוואי והייתי מגלח את שער ראשי וזקני, עוטה גלימות כתומות, ועוזב את חיי הבית לטובת חיי חסר-בית, ונעשה לנזיר.׳

והוא אכן מסוגל לוותר על כל אוצרותיו, על כל תבואתו, על שדותיו הרבים, על חפציו הרבים, על נשותיו הרבות, על משרתיו הרבים, על שפחותיו הרבות — לגלח את שער ראשו וזקנו, לעטות גלימות כתומות, ולעבור מחיי הבית לחיי חסר-בית.

אם מישהו היה אומר: ׳האדם הזה, שהיה כבול בכבלים, הצליח לוותר על כל זהבו וכספו, על תבואתו, על שדותיו וחפציו, על נשותיו ומשרתיו — אם כך, הרי שאלה היו כבלים חזקים, קשרים איתנים, מחסומים מוצקים, גסים ובלתי ניתנים לפירוק.׳ האם תהיה זו אמירה נכונה, אוּדָּאיִי?”

“בהחלט לא, אדוני,” השיב אוּדָּאיִי.

“אם הוא הצליח לוותר על כל אלה ולצאת לחיי חסר-בית, הרי שאלה אינם כבלים חזקים. הם חלשים, רפויים, רקובים, חסרי מהות.”

“כך גם, אוּדָּאיִי, ישנם בני משפחות טובות שכאשר אני אומר להם: ׳זנחו את הדבר הזה׳, הם משיבים: ׳מה כבר החשיבות של הדבר הפעוט והשולי הזה, שיש לנטוש אותו – עד כדי כך שהפרוש הזה מורה לנו לוותר עליו?׳ אך הם אכן נוטשים אותו, ואינם מביעים חוסר כבוד כלפי או כלפי הנזירים אשר שואפים ללימוד ולמשמעת. לאחר שנטשו אותו, הם חיים בנחת, בשלווה, ובתודעה כשל צבי חופשי, ומסתפקים במה שניתן להם. עבורם, אוּדָּאיִי, זהו כבל חלש, רפוי, רקוב וחסר מהות.

13.  ישנם ארבעה סוגים של בני אדם, אוּדָּאיִי, הנמצאים בעולם. מהם הארבעה?

14.  הנה מקרה, אוּדָּאיִי, בו אדם מסויים פועל כדי לזנוח את האחיזה (upadhipahāna), כדי לשחרר את האחיזה (upadhipaṭinissagga). אך בה בעת — הרהורים חושניים הקשורים לאותה אחיזה עולים בו. והוא, אף על פי כן, מקבלם (adhivāseti), אינו נוטש אותם (nappajahati), אינו מפיג אותם (na vinodeti), אינו נפטר מהם (na byantīkaroti), ואינו מכלה אותם (na anabhāvaṃ gameti). לגבי אדם כזה, אוּדָּאיִי, אני אומר שהוא כבול (saṃyutto), לא חופשי (visaṃyutto). מדוע זה כך? משום שאני רואה בו חוסר איזון של היכולות הרוחניות[2] (vemattatā-indriya).

15.  במקרה נוסף, אוּדָּאיִי, אדם כלשהו פועל כדי לזנוח את האחיזה, כדי לשחרר את האחיזה. וגם אצלו, הרהורים חושניים הקשורים לאותה אחיזה עולים בו — אך הוא אינו מקבל אותם, הוא נוטש אותם, מפיג אותם, נפטר מהם ומכלה אותם. גם על אותו אדם, אוּדָּאיִי, אני אומר שהוא כבול, לא חופשי. מדוע זה כך? משום שאני רואה בו חוסר איזון של היכולות הרוחניות.

16.  במקרה נוסף, אוּדָּאיִי, אדם כלשהו פועל כדי לזנוח את האחיזה, כדי לשחרר את האחיזה. אך לעיתים, בשל רגעים של חוסר קשב, עולים בו הרהורים חושניים הקשורים לאותה אחיזה. ואף שהקשב שלו איטי, הוא מצליח במהרה לנטוש אותם, להפיג אותם, להפטר מהם ולכלות אותם. זה דומה, אוּדָּאיִי, לאדם המטפטף טיפות מים לתוך קדרה מברזל שהתחממה כל היום באש — גם אם טיפות המים נוחתות באיטיות, הן מתאדות מיד. כך גם, אוּדָּאיִי, אדם זה, אף על פי שהרהורים מזיקים מתעוררים בו לפרקים בשל חולשת הקשב, מצליח במהרה לנטוש אותם ולסלקם. גם לגביו, אוּדָּאיִי, אני אומר שהוא כבול, לא חופשי. ומדוע זה כך? משום שאני רואה בו חוסר איזון של היכולות הרוחניות.

17.  במקרה נוסף, אוּדָּאיִי, שבו אדם רואה בבירור: ׳האחיזה היא שורש הסבל׳ — וכך הוא נעשה חסר-אחיזה, משוחרר דרך השמדת כל האחיזות. לגביו, אוּדָּאיִי, אני אומר שהוא חופשי, לא כבול. ומדוע זה כך? משום שאני רואה בו איזון של היכולות הרוחניות.

אלה, אוּדָּאיִי, הם ארבעת סוגי האנשים הנמצאים בעולם.

18.  אוּדָּאיִי, אלה חמשת מרכיבי ההנאה החושית (kāmaguṇā). מהם החמישה?

מראות הנתפסים בעין – נעימים (iṭṭhā), מושכים (kantā), ערבים (manāpā), אהובים (piyarūpā), מעוררי תאווה (kāmūpasaṃhitā), מסעירים (rajanīyā);

צלילים הנתפסים באוזן – נעימים, מושכים, ערבים, אהובים, מעוררי תאווה, מסעירים;

ריחות הנתפסים באף – נעימים, מושכים, ערבים, אהובים, מעוררי תאווה, מסעירים;

טעמים הנתפסים בלשון – נעימים, מושכים, ערבים, אהובים, מעוררי תאווה, מסעירים;

מגעים הנתפסים בגוף – נעימים, מושכים, ערבים, אהובים, מעוררי תאווה, מסעירים.

אלה הם, אוּדָּאיִי, חמשת מרכיבי ההנאה החושית.

19.  השמחה והעליצות הנובעות מחמשת מרכיבי ההנאה החושית האלו – נקראים ׳אושר הנובע מהחושים׳ (kāmasukhaṃ), ׳עונג מלוכלך׳ (miḷhasukhaṃ), ׳אושרו של ההדיוט׳, ׳אושר נחות׳ – אין לעסוק בו, אין לטפחו, אין להרבות בו; ואני אומר: יש לחשוש מאושר כזה.

20.  אך הנה, אוּדָּאיִי, בהיותו מבודד מהנאות חושים, בהינתקות ממצבים מזיקים – הנזיר נכנס ושוהה בג׳האנה (jhāna) הראשונה, המלווה בחשיבה (vitakka) והרהור (vicāra), עם תחושת התעלות (pīti) והרגשת אושר (sukha) הנובעים מהתבודדות.

21.  ונוסף על כך, אוּדָּאיִי, עם השקטת (vūpasamā) החשיבה וההרהור – הנזיר נכנס ושוהה בג׳האנה השנייה, הכוללת תחושת התעלות והרגשת אושר (pītisukha) הנובעים מריכוז (samādhijaṃ), ללא חשיבה והרהור (avitakkaṃ avicāraṃ), ועם שלווה פנימית עמוקה (ajjhattaṃ sampasādanaṃ) באיחוד התודעה (cetaso ekodibhāva).

ונוסף על כך, אוּדָּאיִי, עם התפוגגות תחושת ההתעלות (pītiyā ca virāgā) – הנזיר נכנס ושוהה בג׳האנה השלישית, בשוויון נפש (upekkhako), קשב (sato) ומודעות מלאה (sampajāno), והוא חווה בגופו את האושר (sukhañca kāyena paṭisaṃvedeti) שעליו מצהירים האציליים (ariyā): ׳הוא שוהה בשוויון נפש, קשוב, וחווה תחושת אושר׳ (upekkhako satimā sukhavihārī).

ונוסף על כך, אוּדָּאיִי, עם זניחתם של העונג (sukha) והכאב (dukkha) הקודמים והתפוגגותם של השמחה והעצב (somanassa–domanassa) – הנזיר נכנס ושוהה בג׳האנה הרביעית נטולת כאב ועונג (adukkhamasukha) כתוצאה מטיהור הקשב ושוויון-הנפש (upekkhā–sati–pārisuddhiṃ).

22.  זה נקרא ׳אושר הפרישות׳ (nekkhammasukhaṃ), ׳אושר ההתבודדות׳ (pavivekasukhaṃ), ׳אושר ההשקטה׳ (upasamasukhaṃ), ׳אושר ההתעוררות׳ (sambodhasukhaṃ) – יש לעסוק בו, יש לטפחו, יש להרבות בו; ואני אומר: אין לחשוש מאושר כזה.

23.  הנה, אוּדָּאיִי, נזיר – בהיותו מבודד מהנאות חושים, בהינתקות ממצבים מזיקים – הנזיר נכנס ושוהה בג׳האנה הראשונה... זאת, אוּדָּאיִי, אני אומר – עדיין יש בה תנועה (iñjitaṃ). ומהי אותה תנועה? כל עוד המחשבות היזומות והמתמשכות עדיין לא חדלו – הרי שזו תנועה.

24.  עם השקטת החשיבה וההרהור – הנזיר נכנס ושוהה בג׳האנה השנייה... גם זאת, אוּדָּאיִי, אני אומר: עדיין יש בה תנועה. ומהי התנועה שם? כל עוד תחושת ההתעלות והרגשת האושר עדיין לא חדלו – הרי שזו תנועה.

25.  כאשר הוא ממשיך, עם התפוגגות תחושת ההתעלות – הנזיר נכנס ושוהה בג׳האנה השלישית... גם כאן, אוּדָּאיִי, אני אומר: יש תנועה. ומהי התנועה שם? כל עוד הרגשת האושר שבשוויון הנפש (upekkhāsukha) לא חדלה – הרי שזו תנועה.

26.  אך כאשר נזיר, עם זניחתם של העונג והכאב הקודמים והתפוגגותם של השמחה והעצב – הנזיר נכנס ושוהה בג׳האנה הרביעית... זאת, אוּדָּאיִי, אני אומר: היא חסרת תנועה (aniñjitaṃ).

27.  אוּדָּאיִי, לנזיר אשר מתנתק כליל מהנאות החושים… נכנס לג׳האנה הראשונה ושוהה בה — לו, אוּדָּאיִי, אני אומר: ׳עזוב את זה׳, ׳זנח את זה׳, ׳התעלה מעל זה׳. ומה ההתעלות מעבר לכך?

28.  אוּדָּאיִי, כאשר הנזיר, בעקבות השקטת החשיבה וההרהור, נכנס לג׳האנה השנייה ושוהה בה — זוהי התעלות מעבר לג׳האנה הראשונה. גם על כך, אוּדָּאיִי, אני אומר: ׳עזוב את זה׳, ׳זנח את זה׳, ׳התעלה מעל זה׳. ומהי אותה התעלות?

29.  כאשר הנזיר, מפיג את תחושת ההתעלות, נכנס לג׳האנה השלישית ושוהה בה — זוהי התעלות. גם על כך, אוּדָּאיִי, אני אומר: ׳עזוב את זה׳, ׳זנח את זה׳, ׳התעלה מעל זה׳. ומה ההתעלות מעבר לכך?

30.  כאשר הנזיר, עם זניחתם של העונג והכאב הקודמים והתפוגגותם של השמחה והעצב, נכנס לג׳האנה הרביעית ושוהה בה — זוהי התעלות. גם על כך, אוּדָּאיִי, אני אומר: ׳עזוב את זה׳, ׳זנח את זה׳, ׳התעלה מעל זה׳. ומה ההתעלות מעבר לכך?

31.  אוּדָּאיִי, כאשר הנזיר מתעלה מעבר לכל התפיסות החומריות (rūpasaññā), בהעלמות תפיסת המגע (paṭighasaññā), ואי-התמקדות (amanasikāra) בריבוי התפיסות (nānattasaññā), ובתפיסה: ׳המרחב אינסופי׳ — הוא נכנס למימד האינסופיות של המרחב (ākāsānañcāyatana) ושוהה בו — זוהי התעלות. גם על כך, אוּדָּאיִי, אני אומר: ׳עזוב את זה׳, ׳זנח את זה׳, ׳התעלה מעל זה׳. ומה ההתעלות מעבר לכך?

32.  כאשר הנזיר מתעלה מעבר למימד האינסופיות של המרחב, ובתפיסה: ׳התודעה אינסופית׳, הוא נכנס למימד האינסופיות של התודעה (viññāṇañcāyatana) ושוהה בו — זוהי התעלות. גם על כך, אוּדָּאיִי, אני אומר: ׳עזוב את זה׳, ׳זנח את זה׳, ׳התעלה מעל זה׳. ומה ההתעלות מעבר לכך?

33.  כאשר הנזיר מתעלה מעבר למימד אינסופיות התודעה, ובתפיסה: ׳אין דבר׳ נכנס למימד האין (ākiñcaññāyatana) ושוהה בו — זוהי התעלות. גם על כך, אוּדָּאיִי, אני אומר: ׳עזוב את זה׳, ׳זנח את זה׳, ׳התעלה מעל זה׳. ומהי התעלות זו?

34.  כאשר הנזיר מתעלה מעבר למימד האין, ונכנס למימד לא-תפיסה ולא-אי-תפיסה (nevasaññānāsaññāyatana) ושוהה בו — זוהי התעלות. גם על כך, אוּדָּאיִי, אני אומר: ׳עזוב את זה׳, ׳זנח את זה׳, ׳התעלה מעל זה׳. ומה ההתעלות מעבר לכך?

35.  כאשר הנזיר מתעלה מעבר למימד לא-תפיסה ולא-אי-תפיסה, ונכנס למצב הפסקת ההרגשה והתפיסה (saññāvedayitanirodha) ושוהה בו — זוהי התעלות. לכן, אוּדָּאיִי, אף לגבי מימד לא-תפיסה ולא-אי-תפיסה אני אומר שיש לנטוש אותו. האם אתה רואה, אוּדָּאיִי, איזשהו כבל, ולו אף הזעיר ביותר או הגס ביותר, שלגביו אני לא מלמד את נטישתו?”

“לא, אדוני,” השיב אוּדָּאיִי.

כך אמר הבודהה, והמכובד אוּדָּאיִי היה מרוצה ושמח מדבריו של המכובד.

[1]   בושה מוסרית או יראת מצפון פנימית (hiri) היא תחושת רתיעה פנימית מלעשות רע; נובעת מהבנה שדבר מסוים אינו הולם את הדרך הנכונה. הגורם השני הוא פחד מוסרי או רתיעה מהשלכות (ottappa) מוסריות, חברתיות או קרמתיות של מעשים רעים. ביחד הם מכונים שני ׳שומרי העולם׳ (lokapālā) ונחשבים לכוחות המגנים על העולם מהתדרדרות מוסרית.

[2]   אדם זה עדיין לא בשל לגמרי; היכולות הרוחניות שלו לא מפותחות לגמרי או לא מפותחות באופן שווה, כלומר לא מאוזנות.