השיחה עם אַנְגוּלִימָאלַה

1.  כך שמעתי: פעם התגורר המכובד (bhagavā) בסָאבַטְּהִי (Sāvatthi), בחורשת גֶ׳טַה (Jeta), בפארק של אַנָאטְהַפִּינְדִיקַה (Anāthapiṇḍika).

2.  באותו זמן היה בממלכתו של המלך פָּסֶנַדי מקוֹסַלַה (Pasenadi Kosala) פושע בשם אַנְגוּלִימָאלַה[1] (Aṅgulimāla) – אכזר (luddo), בעל ידיים מגואלות בדם (lohitapāṇi), מסור לאלימות והרג (hatapahate niviṭṭho), חסר חמלה (adayāpanno) כלפי יצורים חיים. בגללו כפרים הפכו לשוממים, עיירות איבדו את יושביהן, ומחוזות התרוקנו. הוא היה הורג עוד ועוד אנשים, ואז נוהג לענוד מחרוזת מאצבעותיהם.

3.  אז, מוקדם בוקר, לאחר שלבש את גלימתו ונטל את קערתו, נכנס המכובד לסָאבַטְּהִי לסבב נדבות מזון. בסָאבַטְּהִי, לאחר שסיים את סבב נדבות המזון, הוא סידר את מושבו, לקח את גלימתו וקערתו, ויצא אל הדרך בה הלך הפושע אנגולימאלה.

רועים, שומרי בקר, חקלאים ועוברי־דרכים ראו את המכובד הולך באותה דרך שבה הלך הפושע אנגולימאלה, וכשראו אותו אמרו כך: “פרוש, אל תלך באותה דרך! בדרך הזו נמצא הפושע אנגולימאלה, אכזר, בעל ידיים מגואלות בדם, מסור לאלימות והרג, חסר חמלה כלפי יצורים חיים. בגללו כפרים הפכו לשוממים, עיירות איבדו את יושביהן, ומחוזות התרוקנו. הוא הורג עוד ועוד אנשים, ואז נוהג לענוד מחרוזת מאצבעותיהם.

פרוש, גם אם מתאספים עשרה, עשרים, שלושים, ארבעים או חמישים אנשים, בדרך הזו והולכים יחדיו, הם נופלים לידיו של הפושע אנגולימאלה.”

וכאשר הדבר נאמר, המכובד שמר על שתיקה והמשיך בדרכו.

ושוב בפעם השנייה אמרו הרועים, שומרי הבקר, החקלאים ועוברי־הדרכים את אותו הדבר אל המכובד: “אל תלך, פרוש, באותה דרך! בדרך הזו נמצא הפושע אנגולימאלה…”

אך גם בפעם השנייה שמר המכובד על שתיקה והמשיך בדרכו.

ושוב בפעם השלישית אמרו אותם הרועים, שומרי הבקר, החקלאים ועוברי־הדרכים את אותו הדבר אל המכובד. אך גם בפעם השלישית שמר המכובד על שתיקה והמשיך בדרכו.

וכך הלך לו המכובד בדממה.

4.  והנה ראה הפושע אַנְגוּלִימָאלַה את המכובד מתקרב אליו מרחוק. כשראהו עלה במחשבתו כך: “מופלא הדבר, אכן פלא! בדרך הזו, אפילו כאשר עשרה, עשרים, שלושים, ארבעים או חמישים איש מתאגדים יחד והולכים – הם נופלים לידי. ועתה, הנזיר הזה בא לבדו, ללא מלווה, כאילו מתוך אילוץ[2](pasayha). מה אם אקח את חייו של הנזיר הזה?”

אז אחז הפושע אַנְגוּלִימָאלַה בחרב ובמגן, קשר את אשפת החצים שלו, ורדף אחרי המכובד מאחור.

5.  ואילו המכובד הפעיל כוח פלאי (iddhābhisaṅkhāra) כזה, שבזמן שהלך בקצב רגיל, לא יכול היה הפושע אַנְגוּלִימָאלַה – גם כשרץ בכל כוחו – להשיגו.

אז עלה במחשבתו של הפושע אַנְגוּלִימָאלַה כך: “מופלא הדבר, אכן פלא! בעבר, אפילו כאשר פיל רץ – אני יכול לרדוף אחריו ולהשיגו. גם כאשר סוס רץ – אני יכול לרדוף אחריו ולהשיגו. גם כאשר רכב רץ – אני יכול לרדוף אחריו ולהשיגו. גם כאשר צבי רץ – אני יכול לרדוף אחריו ולהשיגו. אך הנה עתה אינני מצליח להשיג את הנזיר הזה ההולך בקצב רגיל, גם כשאני מתאמץ בכל כוחי!”

אז עמד הפושע אַנְגוּלִימָאלַה במקום ואמר למכובד: “עמוד, עמוד, נזיר!”

והמכובד אמר: “אני כבר עמדתי, אנגולימאלה, ואתה – עצור גם אתה.”

אז עלה במחשבתו של הפושע אַנְגוּלִימָאלַה: “הנזירים בני שבט הסַקְיַה (Sakya) ידועים כאומרי אמת ונאמנים לדבריהם. אך הנה הנזיר הזה, אף שהוא הולך, הוא אומר: ׳אני כבר עמדתי, אנגולימאלה, ואתה – עצור גם אתה.׳ מה אם אשאל אותו על כך?”

6.  אז אמר הפושע אַנְגוּלִימָאלַה למכובד את דברי הפיוט (gāthā) הבאים:

“נזיר, אתה אומר: ׳אני עומד׳ בשעה שאתה הולך,

ועליי אתה אומר: ׳אתה אינך עומד׳.

אני שואל אותך, נזיר, על משמעות הדבר:

כיצד אתה עומד, בעוד שאני איני עומד?”

והמכובד השיב:

“אני עומד לעד (sabbadā), אנגולימאלה,

מאחר שזנחתי את האלימות (daṇḍaṃ) כלפי כל היצורים החיים.

ואילו אתה אינך מרוסן כלפי יצורים חיים,

ולכן אני עומד, בעוד שאתה אינך עומד.”

אז אמר הפושע אַנְגוּלִימָאלַה את הפסוק:

“באמת, לאחר זמן רב, פגשתי במורה רם ונשגב,

ביער הגדול, דובר אמת.

ואני – אפסיק את מעשיי הרעים,

ואלך בדרכי לאחר ששמעתי את דברי הפיוט ההולמים את הדְהַמַּה.”

כך השליך הפושע את חרבו ואת כלי נשקו,

והטילם אל תוך תהום עמוקה, כאל גיהנום.

הוא קד ארצה בפני רגלי טוב-ההליכות (sugata),

ובו במקום ביקש להצטרף לחיי הנזירות.

והבודהה, מלא חמלה, המורה הנשגב,

מדריך העולם עם הישויות והיצורים החיים כולם,

אמר לו בו בעת: “בוא, נזיר!” (ehi bhikkhu).

וכך הוא הצטרף לחיי הנזירות.

7.  אז יצא המכובד עם הנזיר אנגולימאלה, שהלך בעקבותיו, אל עבר סָאבַטְּהִי. בהדרגה, כשהם נדדו בשלבים, הגיעו לבסוף לסָאבַטְּהִי. שם התגורר המכובד בחורשת גֶ׳טַה, בפארק של אַנָאטְהפִּינְדִיקַה.

8.  ובאותו זמן, בשער הארמון הפנימי של המלך פַּסַנַדִי מקוֹסַלַה, התאסף המון רב של אנשים והרימו קול רעש גדול: “אדוננו, בממלכתך נמצא הפושע אנגולימאלה – אכזר, בעל ידיים מגואלות בדם, מסור לאלימות והרג, חסר חמלה כלפי יצורים חיים. בגללו כפרים נעשו לשוממים, עיירות התרוקנו, ומחוזות ננטשו. הוא הורג שוב ושוב בני־אדם ונוהג לענוד מחרוזת מאצבעותיהם. אדוננו המלך חייב לעצור אותו!”

9.  אז, בשעת אמצע היום יצא המלך פסנדי מקוסלה מסָאבַטְּהִי, מלוּוה בחמש מאות לוחמים רכובים על סוסים. הוא נסע עד שהגיע למנזר, נכנס פנימה, וכאשר המרכבה לא יכלה עוד להמשיך, ירד ממנה והמשיך רגלית אל מקום מושבו של המכובד. כשהתקרב, קד בפניו, ישב לצידו. והמכובד אמר אל המלך פסנדי מקוסלה: “אמור לי, מלך נכבד, האם המלך בִּימְבִּיסָארַה (bimbisāra) ממַגַדְה (māgadha) מאיים עליך, או שמא הלִיצְּ׳הַבִים (licchavī) מוֵסָאלִי (vesāli), או אולי מלכים אחרים – יריבים שלך?”

10.  והמלך השיב: “לא, אדוני המכובד. המלך בימביסארה ממַגַדְה לא מאיים עליי, וגם לא הלִיצְּ׳הַבִים מוֵסאלִי, ולא אף יריב אחר. אלא, בממלכתי נמצא הפושע אנגולימאלה – אכזר, בעל ידיים מגואלות בדם, מסור לאלימות והרג, חסר חמלה כלפי יצורים חיים. בגללו כפרים נעשו לשוממים, עיירות התרוקנו, ומחוזות ננטשו. הוא הורג שוב ושוב בני־אדם ונוהג לענוד מחרוזת מאצבעותיהם. אותו, אדוני המכובד, אני מתכוון לעצור.”

11.  אמר לו המכובד: “ומה אם תראה את אנגולימאלה – כשהוא מגולח בשיער ראשו וזקנו, לבוש בגלימת נזירים צנועה, לאחר שפרש מחיי הבית והצטרף לחיי הנזירות, והוא נמנע מהרג יצורים חיים, נמנע מלקחת מה שלא ניתן, נמנע משקר, אוכל ארוחה אחת ביום, חי בפרישות, בעל מוסריות, בעל תכונות אציליות – מה היית עושה לו אז?”

והמלך ענה: “כבודו, אם כך היה הדבר, היינו חולקים לו כבוד, היינו קמים מפניו, היינו מזמינים אותו לשבת. היינו מכבדים אותו בגלימה (cīvara), מזון (piṇḍapāta), מקום לינה (senāsana) ובתרופות הדרושות לחולה (gilānappaccaya-bhesajja-parikkhāra)[3]. היינו נותנים לו הגנה הולמת ומכובדת. אבל כיצד ייתכן, אדוני המכובד, שאדם מושחת וחסר־מוסר שכזה יוכל להגיע לריסון מוסרי שכזה?”

12.  ובאותה העת ישב הנזיר אנגולימאלה לא הרחק מהמכובד. אז הרים המכובד את זרועו הימנית והצביע בפני המלך פסנדי מקוסלה: “מלך נכבד, זהו אנגולימאלה.”

מיד אחז פחד בליבו של המלך פסנדי מקוסלה, רעד עבר בו, ושערותיו סמרו. אך המכובד, שידע במחשבתו את פחדו, רעדו ופליאתו, פנה אליו ואמר: “אל תפחד, מלך נכבד. אין לך ממה לחשוש כאן.” והמלך פסנדי מקוסלה נרגע, ופחדו, רעדו ופליאתו שככו.

אז ניגש המלך פסנדי מקוסלה אל הנזיר אנגולימאלה, ואמר לו: “נזיר נכבד, האם אתה הוא אנגולימאלה?”

“כן, מלך נכבד.”

והמלך שאל אותו: “מה שמו של אביך, ומה שמה של אמך?”

“גַגּוֹ (gaggo) הוא שמו של אבי, ומַנְטָאנִי (mantāṇī) הוא שמה של אמי, מלך נכבד.”

אז אמר המלך פסנדי מקוסלה: “יברך אותנו הנזיר גַגּוֹ־מַנְטָאנִי־פּוּטַּה! אני אדאג לנזיר גַגּוֹ־מַנְטָאנִי־פּוּטַּה בכל צרכיו – גלימות, מזון, מקום לינה ותרופות הדרושות לחולה.”

13.  באותה העת, חי הנזיר אנגולימאלה כנזיר יער (āraññiko), המתקיים על נדבות מזון (piṇḍapātiko), לובש גלימות שנאספו מערימות סחבות (paṃsukūliko), ובעל שלוש גלימות בלבד (tecīvariko). והנזיר אנגולימאלה אמר למלך פסנדי מקוסלה: “אין צורך, מלך נכבד – גלימותיי שלמות עבורי.”

אז הלך המלך פסנדי מקוסלה אל המכובד. כשהתקרב קד לו, ישב לצידו, ואמר: “מופלא הדבר, אדוני המכובד, מדהים הדבר! עד כמה גדול כוחו של המכובד לאלף את מי שאינם ניתנים לאילוף, להרגיע את מי שאינם רגועים, להביא לכיבוי את מי שעדיין לא נכבו. אותו שאנו לא הצלחנו לאלף אפילו באמצעות מקלות או חרבות – אותו אילף המכובד ללא מקלות וללא חרבות. כעת, אדוני המכובד, עלינו ללכת – אנו עסוקים מאוד ויש לנו מטלות רבות.”

והמכובד אמר לו: “עשה מה שאתה מוצא לנכון, מלך נכבד.”

אז קם המלך פסנדי מקוסלה ממקומו, קד בפני המכובד, הקיף אותו מצד ימין, ויצא לדרכו.

14.  אז, מוקדם בבוקר, לאחר שלבש את גלימתו ונטל את קערת הנדבות, נכנס הנזיר אנגולימאלה לסָאבַטְּהִי לסבב נדבות מזון. כשהלך כך, בית אחר בית, ראה אישה אחת מתקשה בלידה – אובדת, כואבת וסובלת. כשראה זאת, עלה בליבו: “אוי, כמה סובלים היצורים החיים! כמה סובלים היצורים החיים!”

לאחר שסיים את סבב הנדבות בעיר סָאבַטְּהִי ושב מארוחת היום, הלך הנזיר אנגולימאלה אל המכובד. לאחר שהתקרב אליו, קד בפניו, ישב לצידו, ואמר: “אדוני המכובד, מוקדם בבוקר, לאחר שלבשתי את גלימתי ונטלתי את קערת הנדבות, נכנסתי לסָאבַטְּהִי לסבב נדבות מזון. כשעברתי כך, בית אחר בית, ראיתי אישה אחת מתקשה בלידה. כשראיתי אותה, עלתה בי המחשבה: ׳אוי, כמה סובלים היצורים החיים! כמה סובלים היצורים החיים!׳”

15.  והמכובד אמר לו: “אם כך, אנגולימאלה, לך אל אותה אישה, וכשתגיע אליה אמור לה כך: ׳מאז שנולדתי, אחות נכבדה, אינני זוכר כי לקחתי בכוונה תחילה חיי יצור כלשהו. בזכות אמת זו – יהיה לך שלום, ושלום יהיה לעוברך.׳”

“אך אדוני המכובד, אם אדבר כך – הרי זו תהיה עבורי אמירה שקרית ביודעין, שכן אני, אדוני המכובד, אכן שללתי חייהם של רבים בכוונה תחילה.”

אמר לו המכובד: “אם כך, אנגולימאלה, לך אל אותה אישה. כשתתקרב אליה אמור לה כך: ׳מאז שנולדתי מחדש בלידה האצילית [כנזיר], אינני זוכר כי לקחתי ביודעין חיי יצור כלשהו. בזכות אמת זו – יהיה לך שלום, ושלום יהיה לעוברך.׳”

“כן, אדוני המכובד,” השיב הנזיר אנגולימאלה למכובד. הוא הלך אל אותה אישה, וכשהתקרב אליה אמר לה: “מאז שנולדתי מחדש בלידה האצילית [כנזיר], אינני זוכר כי לקחתי ביודעין חיי יצור כלשהו. בזכות אמת זו – יהיה לך שלום, ושלום יהיה לעוברך.” אז מצאה האישה שלווה, והעובר שבבטנה היה בשלום.

16.  לאחר מכן חי הנזיר אנגולימאלה לבדו, שקוע במדיטציה, בלתי־נרפה, נמרץ ונחוש. לא חלף זמן רב, עד שזכה בעצמו בידיעה ישירה במטרה שלשמה בני טובים עוזבים את חיי הבית ויוצאים לחיי חסרי־בית – השלמת החיים הרוחניים שאין נעלה מהם. הוא ראה וידע זאת בעצמו: “תמה הלידה (khīṇā jāti), החיים הרוחניים הושלמו (vusitaṃ brahmacariyaṃ), מה שהיה לעשות נעשה (kataṃ karaṇīyaṃ), לא תהיה עוד התהוות (nāparaṃ itthattāyā)”. וכך היה הנזיר אנגולימאלה לאחד מן הארהנטים.

17.  מוקדם בבוקר, לאחר שלבש את גלימתו ולקח את קערת הנדבות, נכנס הנזיר אנגולימאלה לעיר סָאבַטְּהִי לסבב נדבות מזון. באותו זמן, מישהו זרק עליו אבן שפגעה בגופו; אחר זרק עליו מקל שפגע בגופו; ואחרים זרקו עליו חרסים שפגעו בגופו.

אז הנזיר אנגולימאלה, בראש שבור, שותת דם, עם קערה מנופצת וגלימה קרועה, הלך במצב הזה אל המכובד.

המכובד ראה את הנזיר אנגולימאלה מתקרב אליו מרחוק, וכשראה אותו אמר לו: “החזק מעמד (adhivāsehi), בראהמין (brāhmaṇa), החזק מעמד, בראהמין. בזכות הבשלת הקרמה (kammassa vipākena) הזו, בראהמין, שאילו תוצאותיה היו באים לידי ביטוי במלואם – היית נאלץ לשהות שנים רבות, מאות שנים, אלפי שנים בגיהנום (niraye) – בזכותה אתה חווה את פירות הקרמה כבר בעולם הזה.”

18.  לאחר מכן, הנזיר אנגולימאלה הלך אל מקום מבודד (rahogato), וכשהוא כך לבדו (paṭisallīno) בהתכנסות מדיטטיבית, הוא חווה (paṭisaṃvedi) את האושר שבשחרור (vimuttisukhaṃ). ובשעה ההיא הכריז את האמירה הנעלה (udāna) הבאה:

“מי שבעבר חי בקלות ראש[4] (pamajjitvā),

אך לימים כבר לא מזלזל –

הוא מאיר את העולם הזה

כירח נטול (muttova) עננים.

מי שעשה מעשים רעים,

אך מכסה (pidhīyati) אותם במעשים טובים –

הוא מאיר את העולם הזה

כירח נטול עננים.

הנזיר הצעיר (daharo),

המתמסר להוראת הבודהה (buddhasāsane) –

מאיר את העולם הזה

כמו ירח נטול עננים.

הלוואי ששונאיי (disā) ישמעו את דברי־הדהמה שלי,

הלוואי שיתמסרו להוראת הבודהה,

הלוואי שיתחברו לאנשים הקרובים אלי,

אלו הטובים המובילים אחרים בדרך הדְהַמַּה.

הלוואי ששונאיי יאזינו מפעם לפעם,

וישמעו את הדְהַמַּה של אוהבי הסבלנות (khanti),

המשבחים את אי־האלימות וההסכמה,

ויתאימו עצמם במעשים טובים.

הם לעולם לא יפגעו בי,

ואף לא יפגעו באחרים.

הם ישמרו על חלשים וחזקים גם יחד,

ויגיעו אל השלווה הנעלה (paramaṃ santiṃ).

כמו שחופרי תעלות מנתבים מים,

עושי חיצים מיישרים חיצים,

נגרים מעצבים עץ,

כך החכמים שולטים בעצמם.

יש המרסנים באלות,

יש במקלות ובמלקות.

אך אני רוסנתי בידי זה,

שאין לו אלה או חרב.

“׳בלתי-מזיק׳ (ahiṃsakoti) – זהו שמי עתה,

אף שבעבר הייתי פוגע.

היום נושא אני שם־אמת (saccanāmomhi):

שכן אינני פוגע עוד באיש.

פושע הייתי בעבר,

הידוע בשם ׳מחרוזת-אצבעות׳.

נסחף בשטף הגדול,

פניתי לבודהה כמבטח (saraṇamāgamaṃ).

בעל־ידיים־מגואלות הייתי בעבר,

מפורסם בשם אנגולימאלה.

ראו את כניסתי אל המבטח –

שורש ההתהוות נעקר.

אחרי שביצעתי כאלה מעשים,

שהובילו לרוע רב,

כעת אני חווה את פרי הקרמה (kammavipākena),

אך נטול חובות (aṇaṇo) אוכל את מזוני.

הם טיפשים (bālā) חסרי־תבונה (dummedhino)

המסורים לקלות-דעת.

אך החכם, מגן בנחישות –

וכך שומר על האוצר היקר מכל.

אל תתמסרו לקלות-דעת,

אל תתורו אחר הנאות תענוגות החושים.

מי שמתרגל מדיטציה (jhāyanto) ללא־לאות (appamatto) –

משיג אושר עצום (vipulaṃ).

קיבלתי בברכה את שהגיע,

לא שגיתי בהערכה.

מכל הדהמות שפגשתי,

הגעתי אל הטובה ביותר.

קיבלתי בברכה את שהגיע,

לא שגיתי בהערכה.

שלוש הידיעות הושגו,

ונשלמה הוראת הבודהה.”

[1] השם אנגולימאלה (Aṅgulimāla) מורכב משתי מילים בפאלי: אצבע (aṅguli) ומחרוזת, שרשרת, או עדי (mālā). כלומר: “מחרוזת אצבעות” או “ענק מאצבעות”. הוא נקרא כך משום שנהג להרוג אנשים, לגדוע את אצבעותיהם, ולשזור מהן מחרוזת אותה ענד על צווארו.

[2] בפרשנות מוסבר שכוונתו של אנגולימאלה הייתה שהמכובד בא כמי שנכפה עליו – לא בלוויית אנשים רבים, לא בזהירות, אלא “מתוך אומץ לב או חוסר פחד, כאילו הוא מאלץ את עצמו ללכת כך לבדו”.

[3] אלו בעצם “ארבעת צרכי הנזיר” (cattāro nissayā)

[4] עצלות, רפיון, הזנחה, רישול, חוסר ערנות, חוסר נחישות, זלזול, בלבול.