השיחה עם גְהוֹטַמוּקְהַה

1.  כך שמעתי: פעם התגורר הנזיר הנכבד אוּדֵנַה (Udena) בעיר בָּארָאנַסִי (Bārāṇasī), בחורשת המנגו של קְהֵמִיַה (Khemiya).

2.  באותה העת הגיע לעיר בראהמין בשם גְהוֹטַמוּקְהַה (Ghoṭamukha) לרגל איזשהו עיסוק. ובעת שהלך לאיטו לטיול רגלי מחוץ לעיר, כשהוא מהרהר תוך כדי הליכה, הגיע גם הוא אל חורשת קְהֵמִיַה.

בדיוק באותו זמן הנזיר אוּדֵנַה הלך באוויר הפתוח הלוך ושוב. כשראה אותו גְהוֹטַמוּקְהַה הבראהמין, הוא ניגש אליו, ברך אותו לשלום וערך עמו שיחת נימוסין נעימה. ולאחר חילופי דברים קצרים, ליווה הבראהמין את הנזיר הצועד ואמר לו כך: “פרוש נכבד, נראה לי שאין בעולם פרוש אמיתי (natthi dhammiko paribbājako), כך אני סבור — אולי משום שמעולם לא פגשתי אחד באמת ראוי, או משום שלא נחשפתי עדיין לתורתו.”

3.  כאשר שמע זאת הנזיר אוּדֵנַה, הוא ירד מהשביל, נכנס אל מגוריו, והתיישב על מושב שהוכן מראש. גם גְהוֹטַמוּקְהַה ירד מהשביל, נכנס אחריו אל הבקתה ונעמד שם לצידו.

הנזיר אוּדֵנַה פנה אליו ואמר: “בראהמין, יש כאן מושבים פנויים. אם רצונך — שב.”

והבראהמין ענה: “אדוני הנזיר, דווקא משום כך לא אשב. כיצד יכול אדם כמותי לשבת על מושב מבלי שהוזמן לכך תחילה? לא ראוי הוא שישב כך מעצמו.”אך לאחר מכן, בחר הבראהמין מושב נמוך בצד, והתיישב בענווה.

4.  לאחר שהבראהמין גְהוֹטַמוּקְהַה התיישב, הוא אמר: “פרוש נכבד, נראה לי שאין בעולם פרוש אמיתי, כך אני סבור — אולי משום שמעולם לא פגשתי אחד באמת ראוי, או משום שלא נחשפתי עדיין לתורתו.”

ענה לו הנזיר אוּדֵנַה: “אם כן, בראהמין, ננהל בינינו שיחה כך: אתה תביע את הסכמתך למה שראוי, ותדחה מה שתראה כבלתי ראוי. ואם יהיה דבר מדברי שלא תבין את משמעותו, שאל אותי שוב: ׳מה פירוש הדבר, אדון אוּדֵנַה? מה מטרתו?׳ כך תתנהל בינינו שיחה כראוי.”

והבראהמין גְהוֹטַמוּקְהַה אמר: “כן, פרוש נכבד, כך יהיה. אקבל את הראוי ואדחה את הבלתי ראוי; ואם לא אבין את משמעות דבריך, אשאל אותך, אדון אוּדֵנַה: ׳מה כוונתך, מה משמעות הדבר?׳ כך תוכל שיחתנו להתנהל כראוי.”

5.  אז אמר הנזיר אוּדֵנַה: “ישנם, בראהמין, ארבעה סוגי אנשים המצויים בעולם. מי הם? יש אדם אחד שמענה את עצמו — ושקוע בהתמדה בעינוי־עצמי (attantapo hoti attaparitāpanānuyogamanuyutto). יש אדם שני שמענה את הזולת — שקוע בהתמדה בעינוי־אחרים (parantapo hoti paraparitāpanānuyogamanuyutto). יש אדם שלישי שגם מענה גם את עצמו וגם מענה את הזולת (attantapo ca hoti parantapo ca). ויש אדם רביעי שאינו מענה את עצמו ואינו מענה את הזולת (nevattantapo hoti … na parantapo …); הוא חופשי מעינוי־עצמי ומעינוי־אחרים, ובמהלך חייו האלה ממש (diṭṭheva dhamme) הוא שלֵו, כבוי, קר, חווה אושר, ושוכן בתודעה כשל־ברהמא[1] (brahmabhūtena) — שלווה, מאוזנת, וחומלת. מבין ארבעת סוגי האנשים האלה, בראהמין, מי מהם נוגע ללבך, ומעורר בך הערכה?”

והבראהמין גְהוֹטַמוּקְהַה השיב: “אותו אדם, אדון אוּדֵנַה, הנוהג בעינוי־עצמי ומייסר את עצמו — אין הוא נוגע ללבי. וכן זה שמענה את הזולת — אף הוא אינו מעורר בי הערכה. וגם זה שמענה את עצמו וגם את הזולת — אין הוא מעורר בי הערכה. אבל אותו אדם שאיננו מענה לא את עצמו ולא את הזולת, שהוא חופשי מעינוי עצמי ומעינוי אחרים, שחי בעולם הזה שלֵו, כבוי, קר, חווה אושר, ושוכן בתודעה כשל־ברהמא — הוא זה שמעורר בי הערכה אמיתית.”

6.  אז אוּדֵנַה שאל: “ומדוע, בראהמין, שלושת הסוגים הראשונים של אנשים אינם נוגעים בלבך?”

וגְהוֹטַמוּקְהַה השיב: “אותו אדם, אדון אוּדֵנַה, שמענה את עצמו, המתאווה לאושר אך שונא סבל, ובכל זאת מצער ומייסר את עצמו — אין הוא מעורר בי הערכה. וכן זה שמענה את הזולת, אף הוא מתאווה לאושר אך שונא סבל, ובכל זאת מייסר את הזולת — גם הוא אינו מעורר בי הערכה. וכך גם זה שמענה הן את עצמו והן את הזולת, שהוא מתאווה לאושר אך מביא סבל על עצמו ועל זולתו — אף הוא איננו מעורר בי הערכה. אך אותו אדם שאינו מענה לא את עצמו ולא את הזולת, שחופשי מעינוי עצמי ומעינוי אחרים, שחי בעולם הזה שלֵו, כבוי, קר, חווה אושר, ושוכן בתודעה כשל־ברהמא, שאינו גורם סבל לא לעצמו ולא לאחרים — הוא, אדון אוּדֵנַה, שמעורר בי הערכה אמיתית.”

7.  אז אמר הנזיר אוּדֵנַה: “ישנן, בראהמין, שתי קהילות (parisā). אילו שתיים? יש קהילה אחת השקועה עד צוואר בתאוותיה (sārattarattā), התרה אחר עגילים ותכשיטים (maṇikuṇḍalesu), ילדים ונשים (puttabhariyaṃ), משרתים ושפחות (dāsidāsaṃ), שדות ונכסים (khettavatthuṃ), זהב וכסף (jātarūparajataṃ).

ואילו יש קהילה אחרת שאינה שקועה בתאווה, אשר זנחה עגילים ותכשיטים, זנחה ילדים ונשים, משרתים ושפחות, שדות ונכסים, זהב וכסף, ויצאה מחיי־הבית אל חיי פרישות (agārasmā anagāriyaṃ pabbajitā). אדם זה, בראהמין, אינו מענה את עצמו ואיננו מענה את הזולת; הוא חופשי מעינוי עצמי ומעינוי אחרים, ובמהלך חייו אלה ממש הוא שליו, כבוי, קר, חווה אושר, ושוכן בתודעה כשל־ברהמא.

ובכן, בראהמין, איזה מהאנשים אתה רואה כרוב בקהילה שלו — זה השייך לקהילה השקועה בתאוות תכשיטים, נשים, עבדים, אדמות וזהב; או זה המשתייך לקהילה שנפרדה מכל אלה, עזבה את הבית והלכה בדרך חיי פרישות?”

והבראהמין גְהוֹטַמוּקְהַה השיב: “אותו אדם, אדון אוּדֵנַה, שאיננו מענה את עצמו ואיננו מענה את הזולת, שחופשי מעינוי עצמי ומעינוי אחרים, שחי בעולם הזה שלֵיו, כבוי, קר, חווה אושר, ושוכן בתודעה כשל־ברהמא — אני רואה את האדם הזה בקרב הקהילה השנייה, זו שנפרדה מתאוות התכשיטים, הנשים, העבדים, הנכסים, הזהב והכסף, ונטשה את חיי הבית לטובת חיי הנוודות; בקהילה זו אני רואה את הרוב.”

8.  אמר לו אז הנזיר אוּדֵנַה: “אך כרגע אמרת בעצמך: “פרוש נכבד, נראה לי שאין בעולם פרוש אמיתי, כך אני סבור — אולי משום שמעולם לא פגשתי אחד באמת ראוי, או משום שלא נחשפתי עדיין לתורתו.׳”

השיב לו גְהוֹטַמוּקְהַה: “אמנם, הפרוש אוּדֵנַה, דבריך נאמרו ברוח נדיבה. כעת דעתי השתנתה: יש בעולם פרוש אמיתי! (atthi dhammiko paribbājako) — כך אני סבור עתה. ואנא מהפרוש אוּדֵנַה שיזכור אותי כך. ואשר לארבעת סוגי האנשים שהוזכרו על־ידך קודם — אשר דיברת עליהם בקיצור בלבד ולא בפירוט — אנא, אדון אוּדֵנַה, פרט על אודותיהם כעת באריכות, מתוך חמלה כלפי.”

9.  אמר לו הנזיר אוּדֵנַה: “ובכן, בראהמין, האזן היטב, שים לב למה שאומר — כעת אדבר.”

והבראהמין גְהוֹטַמוּקְהַה השיב: “כן, אדוני, אני מאזין.”

10.  אז אמר לו הנזיר אוּדֵנַה כך: “ומיהו אותו אדם המענה את עצמו ושקוע בהתמדה בעינוי עצמי?

זהו אדם ההולך עירום (acelako), מתנהג לפי גחמותיו בלבד (muttācāro), מנגב את ידיו בעצמן (hatthāpalekhano), ואיננו אומר ׳בוא, כבודו׳ (naehibhaddantiko), ואף לא ׳עמוד, כבודו׳ (natiṭṭhabhaddantiko).

הוא אינו מקבל מזון שהובא במיוחד בשבילו (nābhihaṭaṃ), איננו מקבל דבר שהוכן מראש עבורו (na uddissakataṃ), ואיננו מקבל הזמנה אישית [לארוחה] (na nimantanaṃ sādiyati).

הוא אינו מקבל מזון מאדם המגיש מקערה (na kumbhimukhā paṭiggaṇhāti), או מצלחת (na kaḷopimukhā paṭiggaṇhāti);

הוא לא מקבל מזון שהוגש דרך מרווח של עז (na eḷakamantaraṃ), או דרך מקל, או דרך עלי כתישה, או בין שני אוכלים יחד (na daṇḍamantaraṃ …na dvinnaṃ bhuñjamānānaṃ).

הוא לא מקבל מזון מאישה הרה או מניקה, או השוכבת עם גבר (na gabbhiniyā, na pāyamānāya, na purisantaragatāya).

הוא לא מקבל מזון במקומות שבהם מתקיימות התקהלויות (na saṅkittīsu), או במקומות שבהם יש זבובים רבים (na yattha makkhikāsaṇḍasaṇḍacārinī).

הוא לא אוכל דגים (macchaṃ), לא בשר (maṃsaṃ), לא שותה יין (suraṃ), מי־שעורה (merayaṃ) או שאר משקאות משכרים (thusodakaṃ).

הוא מקבל מזון ממספר קבוע של בתים: מבית אחד בלבד (ekāgāriko), או משניים, שלושה… ועד שבעה (sattāgāriko).

וכן הוא ניזון ממספר קבוע של מנות מזון: מנה אחת, שתיים, שלוש… ועד שבע (sattālopiko).

הוא מסתפק בנתינה אחת (ekissāpi dattiyā yāpeti), שתיים… ועד שבע (sattahipi dattīhi yāpeti).

הוא אוכל פעם אחת ביום, או פעם ביומיים, או פעם בשבוע — חי בהקפדה כזאת של צום ממושך או לסירוגין.

הוא ניזון ממזונות גסים בלבד: עלים, עשבים, זרעי דוחן, גרעיני מים, עפר תבואה, קליפות, נסורת, שאריות, צואה של פרות (gomayabhakkho), או פירות ושורשים שמצא ביער (vanamūlaphalāhāro).

הוא לובש בגדים שעשויים משיער־קנבוס (sāṇa), או משיער גס (masāṇa), או מבדים שנקרעו מבגדי גופות (chavadussa), או מסמרטוטים שנמצאו באשפה (paṃsukūla), או מעלי דקל, מעורות חיות, מעורות איילים, מקש, מקליפת עץ, מקנים של ינשופים (ulūkapakkha) וכדומה.

הוא תולש את שערותיו בידיו (kesamassulocako), מתמיד בכך בקפדנות;

הוא עומד תמיד (ubbhaṭṭhako), מסרב לשבת; או יושב תמיד ברגליים כפופות (ukkuṭikappadhānamanuyutto);

הוא ישן על מצע קוצים (kaṇṭakāpassaye);

או טובל במים שלוש פעמים ביום ושלוש פעמים בלילה (sāyatatiyakampi).

כך הוא חי כשהוא שקוע בעינוי הגוף באופנים רבים ושונים.

זה, בראהמין, מכונה אדם “המענה את עצמו”.

11.  “ומיהו אותו אדם המענה את הזולת ושקוע בהתמדה בעינוי אחרים? זה אדם השוחט כבשים (orabbhiko), או שוחט חזירים (sūkariko), או צייד עופות (sākuṇiko), או צייד חיות בר (māgaviko), או צייד אלים וצמא דם (luddo), או דייג ההורג דגים (macchaghātako), או שודד (coro), או רוצח־שודדים (coraghātako), או הורג בקר (goghātako), או סוהר אכזר המענה אסירים (bandhanāgāriko) — או כל אדם אחר העוסק במעשי־אכזריות דומים.

זה אדם הנקרא ׳המענה את הזולת׳.”

12.  “ומיהו אותו אדם שמענה גם את עצמו (attantapo) וגם את הזולת (parantapo)?”

בראהמין, יש אדם שהוא מלך או שליט, או בראהמין עשיר ובעל השפעה. האדם הזה בונה בית־מועצה חדש במזרח העיר, מגלח את שיערו ואת זקנו, לובש עור צבי גס, מושח את גופו בשמן עם חמאה מזוקקת, ומגרד את גבו בקרן של אנטילופה.

כך, כאשר הוא נכנס לאולם החדש, הוא עושה זאת עם המלכה הראשית ועם הבראהמין היועץ שלו.

שם, על רצפה חדשה שצופתה בעשב ירוק, הוא מכין לעצמו משטח שכיבה.

יש פרה אחת, בעלת עגל הדומה לה בצורתו, וממנה חלב נשאב לארבעה יעדים: מהחלק הראשון ניזון המלך, מהשני ניזונה המלכה, מהשלישי ניזון הבראהמין־היועץ, ומהרביעי מקריבים חלב לאש הקודש; השאר נשאר לעגל.

ואז מכריז המלך: “יש לשחוט כך וכך פרים לטקס הקורבן, כך וכך עגלים זכרים, כך וכך עגלות נקבות, כך וכך עזים, כך וכך כבשים, כך וכך סוסים; כך וכך עצים ייכרתו לצורך עמודי הקורבן (yūpa), וכך וכך עשבים ייקצרו לצורך מחצלת הקורבן (barhis)”.

ובינתיים, אותם עבדים, משרתים ופועלים, מוכים ומאוימים, בוכים בדמעות כשהם נאלצים לבצע את העבודות — לבנות, לשחוט, ולשאת את כובד ההכנות לטקס.

זה, בראהמין, האדם שמענה גם את עצמו וגם את הזולת — העוסק בעינוי הגוף ובעינוי האחרים בדרכים רבות ושונות.[2]

13.  ומהו, בראהמין, האדם שאינו מענה את עצמו ואינו מענה את הזולת, שאיננו שקוע בעינוי עצמי ואיננו שקוע בעינוי אחרים? הוא חופשי מעינוי עצמי וחופשי מעינוי אחרים, ובתוך חייו אלה עצמם, שלֵו, כבוי, קר, חווה אושר, ושוכן בתודעה כשל ברהמא.

כיצד הדבר, בראהמין?

14.  הנה מופיע בעולם טַטְהָאגַטַה (tathāgato), מכובד (bhagavā), ארהנט (arahaṃ), בודהה ער בשלמות (sammāsambuddho), מושלם בידיעה ובהתנהגות מוסרית (vijjācaraṇasampanno), טוב הליכות (sugato), יודע העולם (lokavidū), מדריך שאין כמוהו לבני האדם (purisadammasārathi), מורה היצורים השמימיים והאנושיים (satthā devamanussānaṃ), הבודהה, המכובד. הוא מגלה את העולם הזה לידיעת אחרים עם כלל הדֶווֹת, המָארוֹת, והברהמוֹת שבו, את הדור הזה עם הפרושים והבראהמינים, השליטים והאנשים, לאחר שהבין אותו בידיעה ישירה. הוא מלמד את הדְהַמַּה הנפלאה בתחילתה, נפלאה באמצעה ונפלאה בסופה, ברוחה ובלשונה. והוא מציג את החיים הרוחניים המושלמים והטהורים לחלוטין.

15.  ואז, בראהמין, בעל־בית, או בנו של בעל־בית, או בן משפחה, שומע את הדהמה הזאת. ולאחר ששמע את הדהמה, הוא רוכש אמון בטַטְהָאגַטַה.

בהיותו חדור אמון, הוא מהרהר כך: “חיי הבית מוגבלים ומאובקים, חיי הפרישות פתוחים כמרחבים. לא קל לאדם החי בבית לקיים את החיים הרוחניים במלואם ובטהרתם המלאה. מדוע שלא אגלח את שערי וזקני, אלבש גלימות צהובות, ואצא מחיי בית אל חיי חסרי־בית.”

16.  לאחר זמן מה, בין שיוותר על מעט רכוש ובין שיוותר על רכוש רב, על מעט קרובים או על קרובים רבים, הוא מגלח את שיערו ואת זקנו, לובש את הגלימות הצהובות, ויוצא מחיי בית אל חיי חסרי־בית.

בהיותו נזיר, הוא לוקח על עצמו את משמעת הנזירים ומקיים את כללי ההתנהגות (bhikkhūnaṃ sikkhāsājīvasamāpanno).

17.  לאחר שזנח נטילת חיים, הוא נמנע מהריגת יצורים חיים, מניח את מקלו ואת נשקו, צנוע, מלא חמלה, חי עם חמלה כלפי כל היצורים החיים.

הוא נמנע מלקיחת דבר שלא ניתן לו, חי בכנות, לוקח רק מה שניתן לו, ומתקיים כאדם טהור וישר.

הוא נמנע מחיים לא־טהורים, חי בפרישות, מרוחק מהתנהגות מינית.

הוא נמנע מדיבור שקרי, אומר אמת, נאמן, יציב, מהימן, אינו מטעה את העולם.

הוא נמנע מדיבור משמיץ, אינו מעביר דברים מפה לשם כדי ליצור פילוג, אלא מחבר בין המפולגים, שמח באחדות, מתענג על האחדות ומדבר מילים היוצרות אחדות.

הוא נמנע מדיבור גס, מדבר דיבור רך, נעים לאוזן, חביב ללב, נוגע ללב, יפה, אהוב ומקובל על רבים.

הוא נמנע מאמירת דברי הבל, מדבר בזמן הנכון, דברי אמת, דברים בעלי משמעות, דברי דהמה, דברי משמעת, דברים בעלי ערך, דברים שראוי לזכור, הנאמרים במועד הנכון, ענייניים ובעלי תועלת.

18.  הוא נמנע מהשמדת זרעים וצמחים.

הוא אוכל ארוחה אחת ביום, נמנע מאכילה בזמן שאינו הולם.

הוא נמנע מריקוד, שירה, נגינה וצפייה במופעים.

הוא נמנע משימוש בזרי פרחים, בבשמים, במשחות, בקישוטים ובתכשיטים.

הוא נמנע משימוש במיטות ובמושבים גבוהים ומפוארים.

הוא נמנע מקבלת זהב וכסף, תבואה חיה, בשר נא, נשים ונערות, עבדים ושפחות, עזים וכבשים, תרנגולים וחזירים, פילים, בקר, סוסים ופרדות.

הוא נמנע מקבלת שדות ואחוזות, נמנע משליחויות עסקיות, ממסחר, ממידות ומשקלות שקריות, מרמאות, הונאה ותחבולה, וממעשים של פגיעה, הרג, גניבה או כפייה.

הוא מסתפק בגלימה אחת לשמירה על הגוף ובקערת נדבות אחת לשמירה על התזונה.

19.  בכל מקום שאליו הוא הולך, הוא נושא עמו את מעט חפציו, כשם שציפור נושאת עמה את כנפיה בלבד.

כך נזיר זה חי, שבע רצון ממה שיש ומסתפק במועט.

20.  וכשהוא ניחן במקבץ ההתנהגות האצילית הזו (iminā ariyena sīlakkhandhena samannāgato), הוא חש את האושר נטול־הפגם בעצמו (ajjhattaṃanavajjasukhaṃ paṭisaṃvedeti).

21.  לאחר שראה מראה בעין, הוא אינו נאחז בסימן [של הצורה] ואינו נאחז בפרטים הנלווים. הוא נוהג כך כדי לאבטח את עינו, כדי שגורמים רעים ומזיקים כמו תשוקה ועצב לא ישיגו אותו כאשר הוא שוהה בעין בלתי מרוסנת; לכן הוא נוהג לאבטח, שומר על עינו, מכונן ריסון בעין.

לאחר ששמע צליל באוזן … לאחר שהריח ריח באף … לאחר שטעם טעם בלשון … לאחר שנגע במושא־מגע בגוף … ולאחר שידע גורם מנטלי בתודעה — הוא אינו נאחז בסימן ואינו נאחז בפרטים הנלווים. הוא נוהג כך כדי לאבטח את תודעתו, כדי שגורמים רעים ומזיקים כמו תשוקה ועצב לא ישיגו אותו כאשר הוא שוהה בתודעה בלתי מרוסנת; לכן הוא נוהג לאבטח, שומר על תודעתו, ומכונן ריסון בתודעה. בהיותו בעל איבטוח אצילי של החושים (imināariyena indriyasaṃvarena samannāgato), הוא חש בתוכו (ajjhattaṃ) אושר חסר תלות (abyāsekasukhaṃ).

22.  הוא מכונן קשב ומודעות מלאה בעת שהוא הולך קדימה ואחורה, וכשהוא מביט לצדדים, מכופף ומותח את ידיו ורגליו, בעת לבישת גלימתו ונשיאת קערתו, בעת אכילה, שתייה, לעיסה טעימה, עשיית צרכים, הליכה, עמידה, ישיבה, שכיבה, בעת ערות, דיבור ושתיקה — בכל אלה הוא פועל במודעות מלאה (sampajānakārī hoti).

23.  בהיותו בעל המקבץ האצילי הזה של מוסריות, שביעות הרצון האצילית הזו, אבטוח החושים האצילי הזה, קשב ומודעות־מלאה האצילית הזו — הוא פונה אל מקום מבודד למגורים: יער, מרגלות עץ, הר, גומחה בסלע, מערה, בית־קברות, שטח־יער, מרחב פתוח או ערימת קש.

24.  לאחר שסיים את ארוחת־היום וחזר מסבב הנדבות, הוא יושב, בשיכול רגליו, שומר את גבו זקוף, ומכונן קשב לפניו (parimukhaṃ satiṃupaṭṭhapetvā).

לאחר שזנח חמדנות[3] (abhijjhā) לעולם, הוא שוהה בתודעה חופשית מחמדנות, ומטהר את תודעתו מתשוקה.

לאחר שזנח עוינות וזדון (byāpāda-padosaṃ), הוא שוהה בתודעה נטולת־עוינות וזדון, מלאת חמלה לכל היצורים, ומטהר את תודעתו מעוינות וזדון.

לאחר שזנח עייפות ועצלות (thīna-middha), הוא שוהה חופשי מעייפות ועצלות, תודעתו צלולה ומודעת, ומטהר את תודעתו מכבדות ועצלות.

לאחר שזנח חוסר־שקט וחרטה (uddhacca-kukkucca), הוא שוהה רגוע פנימית, תודעתו שלווה, ומטהר את תודעתו מחוסר־שקט וחרטה.

לאחר שזנח ספק (vicikicchā), הוא חופשי מספק, אינו מתחבט באשר לדהמות המיטיבות, ומטהר את תודעתו מן הספק.

25.  לאחר שזנח את חמשת המכשולים — זיהומי התודעה, המחלישים את החוכמה — בהיותו מבודד מהנאות חושים, בהינתקות ממצבים מזיקים — הוא נכנס ושוהה בג׳האנה (jhāna) הראשונה, המלווה בחשיבה (vitakka) והרהור (vicāra), עם תחושת התעלות (pīti) והרגשת אושר (sukha) הנובעים מהתבודדות.

עם הדממת (vūpasamā) החשיבה וההרהור, הוא נכנס ושוהה בג׳האנה השנייה, הכוללת תחושת התעלות והרגשת אושר (pītisukha) הנובעים מריכוז (samādhijaṃ), ללא חשיבה והרהור (avitakkaṃ avicāraṃ), ועם שלווה פנימית עמוקה (ajjhattaṃ sampasādanaṃ) באיחוד התודעה (cetaso ekodibhāva).

עם התפוגגות תחושת ההתעלות (pītiyā ca virāgā) – הוא נכנס ושוהה בג׳האנה השלישית, בשוויון נפש (upekkhako), קשב (sato) ומודעות מלאה (sampajāno), והוא חווה בגופו את האושר (sukhañca kāyena paṭisaṃvedeti) שעליו מצהירים האציליים (ariyā): ׳הוא שוהה בשוויון נפש, קשוב, וחווה תחושת אושר׳ (upekkhako satimā sukhavihārī).

עם זניחתם של העונג (sukha) והכאב (dukkha) הקודמים והתפוגגותם של השמחה והעצב (somanassa–domanassa) – הנזיר נכנס ושוהה בג׳האנה הרביעית נטולת כאב ועונג (adukkhamasukha) כתוצאה מטיהור הקשב ושוויון-הנפש (upekkhā–sati–pārisuddhiṃ).

26.  כאשר תודעתו כך מרוכזת (samāhita), מטוהרת (parisuddha), בהירה (pariyodāta), חפה מפגמים (anaṅgaṇa), נקייה מזיהומים (vigatūpakkilesa), גמישה (mudubhūta), ניתנת לעיצוב (kammaniya), יציבה (ṭhita) ובלתי ניתנת להטיה (āneñjappatta) — הוא מכוון אותה לידיעה של זכירת חיים קודמים (pubbenivāsānussatiñāṇa).

הוא נזכר במספר רב של חיים קודמים באופנים שונים: לידה אחת, שתי לידות, שלוש לידות, ארבע לידות, חמש לידות, עשר לידות, עשרים לידות, שלושים לידות, ארבעים לידות, חמישים לידות, מאה לידות, אלף לידות, מאה אלף לידות; בתקופות קוסמיות רבות של התכווצות היקום (saṃvaṭṭakappa), תקופות של התפשטות היקום (vivaṭṭakappa), ותקופות של גם התכווצות וגם התפשטות היקום (saṃvaṭṭa-vivaṭṭakappa): “במקום ההוא הייתי, בשם כזה (nāmo), בן למשפחה כזו (gotto), בצבע עור כזה (vaṇṇo), עם מזון כזה (āhāro), חוויתי אושר וסבל כאלה (sukhadukkhappaṭisaṃvedī), אורך חיי היה כזה (āyupariyanto); משם מתתי ונולדתי כאן. ושוב, כאן הייתי, בשם כזה, בן למשפחה כזו, בצבע עור כזה, ניזונתי כך, חוויתי עונג וסבל כך, אורך חיי היה כזה; משם מתתי ונולדתי שוב כאן.” כך הוא נזכר בלידות רבות ומגוונות של קיום קודם בפרטי פרטיהם ובמאפייניהם.

27.  נוסף על כך, כאשר תודעתו כך מרוכזת, מטוהרת, בהירה, חפה מפגמים, נקייה מזיהומים, גמישה, ניתנת לעיצוב, יציבה, ובלתי ניתנת להטיה – הוא מכוון אותה לידיעת המוות והלידה מחדש של יצורים חיים (cutūpapātañāṇa).

באמצעות העין השמימית (dibbena cakkhu), המטוהרת, אשר מעבר לזו האנושית, הוא רואה יצורים מתים ונולדים מחדש — נחותים ונעלים, יפי־תואר ומכוערים, שנולדו בעולמות טובים או בעולמות רעים — והוא יודע (pajānāti) כיצד היצורים האלו, בהתאם לפעולותיהם, נולדים: “אכן, רבותי, היצורים הללו פעלו בהתנהגות לא מיטיבה בגוף (kāyaduccarita), בדיבור (vacīduccarita), ובמחשבה (manoduccarita); השמיצו את האציליים (ariyānaṃupavādakā), החזיקו בהשקפות שגויות (micchādiṭṭhi), קיבלו על עצמם התנהגות הנובעת מהשקפות שגויות. כך הם, עם התפרקות הגוף לאחר המוות, הופיעו במצב של אבדון, בעולם רע, בגיהנום (niraya).

אך הנה, רבותי, ישנם יצורים שפעלו בהתנהגות מיטיבה בגוף (kāyasucarita), בדיבור (vacīsucarita) ובמחשבה (manosucarita); אשר לא השמיצו את האציליים (anupavādakā), החזיקו בהשקפות נכונות (sammādiṭṭhi), וקיבלו על עצמם התנהגות הנובעת מהשקפות נכונות. כך הם, עם התפרקות הגוף לאחר המוות, הופיעו בעולם טוב, בעולם שמימי (saggaṃ lokaṃ).”

כך, בעין השמימית, המטוהרת, אשר מעבר לזו האנושית, הוא רואה יצורים שמתו ונולדו, נחותים או נעלים, יפי־תואר או מכוערים, בעולמות טובים או רעים — ומבין כיצד כל אחד מהם נולד על פי פעולותיו (yathākammūpage satte pajānāti).

28.  נוסף על כך, כאשר תודעתו כך מרוכזת, מטוהרת, בהירה, חפה מפגמים, נקייה מזיהומים, גמישה, ניתנת לעיצוב, יציבה, ובלתי ניתנת להטיה – הוא מכוון אותה לידיעת הכחדת התחלואים (āsavānaṃ khayañāṇa).

הוא יודע בבהירות: ׳זהו סבל (dukkha)׳ כפי שהדבר באמת (yathābhūtaṃ); ׳זוהי הסיבה לסבל (dukkhasamudayo)׳ כפי שהדבר באמת; ׳זהו חידלון הסבל (dukkhanirodho)׳ כפי שהדבר באמת; ׳זוהי הדרך המובילה לחידלון הסבל (dukkhanirodhagāminī)׳ כפי שהדבר באמת.

הוא יודע בבהירות: ׳אלו התחלואים (āsava)׳ כפי שהדבר באמת; ׳זוהי הסיבה לתחלואים׳ כפי שהדבר באמת; ׳זהו חידלון התחלואים׳ כפי שהדבר באמת; ׳זוהי הדרך המובילה לחידלון התחלואים׳ כפי שהדבר באמת.

29.  כאשר הוא יודע ורואה זאת, תודעתו משתחררת אף מהתחלואים של התשוקה (kāmāsava), מהתחלואים של ההתהוות (bhavāsava) ומהתחלואים של הבורות (avijjāsava).

לאחר שהשתחרר, עולה בו הידיעה: ׳אני משוחרר׳. והוא יודע: ׳תמה הלידה (khīṇā jāti), החיים הרוחניים הושלמו (vusitaṃ brahmacariyaṃ), מה שהיה לעשות נעשה (kataṃ karaṇīyaṃ), לא תהיה עוד התהוות (nāparaṃ itthattāyā)׳.

30.  זה, בראהמין, האדם שאינו מענה את עצמו ואינו מענה את הזולת, חופשי מעינוי עצמי ומעינוי אחרים, אשר בעולם הזה עצמו הוא שליו, כבוי, קר, חווה אושר ושוכן בתודעה כשל ברהמא.

31.  כאשר נאמרו הדברים הללו, פנה הבראהמין גְהוֹטַמוּקְהַה אל הנזיר אוּדֵנַה ואמר לו: “נפלא, אדון אוּדֵנַה! נפלא, אדון אוּדֵנַה! כשם, אדון אוּדֵנַה, שאדם הופך דבר שהונח הפוך, או חושף את מה שמכוסה, או מראה את הדרך למי שהלך לאיבוד, או מדליק מנורת שמן באפלה, כדי שמי שיש לו עיניים יוכל לראות צורות — כך בדיוק הבהיר האדון אוּדֵנַה את הדְהַמָּה בדרכים רבות. על כן אני שם את מבטחי באדון אוּדֵנַה, בדְהַמָּה ובקהילת הנזירים. אנא שיכיר בי אדון אוּדֵנַה כעוקב בעל-בית, אשר שם את מבטחו בו מעתה ועד סוף חייו.”

32.  ענה לו אוּדֵנַה: “אל תשים בי את מבטחך, בראהמין; שים את מבטחך במכובד (bhagavā), בגוטמה עצמו, אשר בו אני שם את מבטחי.”

שאל הבראהמין: “והיכן, אדון אוּדֵנַה, שוהה עתה אותו מכובד גוטמה, הארהנט, הבודהה הער בשלמות בזכות עצמו?”

ענה אוּדֵנַה: “הוא הגיע לכיבוי סופי[4] (parinibbuto), בראהמין; עתה המכובד, הארהנט, הבודהה הער בשלמות.”

והבראהמין אמר: “אף אם היינו שומעים, אדון אוּדֵנַה, שאותו גוטמה מכובד נמצא במרחק של עשר יוֹגַ׳נַה (yojana), היינו הולכים עשר יוֹגַ׳נוֹת לראותו, את הארהנט, הבודהה הער בשלמות.

ואף אם היינו שומעים שהוא נמצא במרחק של עשרים יוֹגַ׳נַה … שלושים יוֹגַ׳נַה … ארבעים יוֹגַ׳נַה … חמישים יוֹגַ׳נַה — גם אז היינו הולכים חמישים יוֹגַ׳נוֹת לראות את גוטמה, הארהנט, הבודהה הער בשלמות.

ואף אם היינו שומעים שהוא במרחק של מאה יוֹגַ׳נַות, גם מאה יוֹגַ׳נַות היינו הולכים לראות את גוטמה, הארהנט, הבודהה הער בשלמות.”

“אך מאחר, אדון אוּדֵנַה, שאותו גוטמה כבר הגיע לכיבוי מוחלט, אף־על־פי כן אנו שמים בו את מבטחנו — בגוטמה המכובד, בדְהַמַה ובקהילת הנזירים.

הלוואי ואדון אוּדֵנַה יקבל אותי כעוקב בעל־בית, אשר שם בו את מבטחו מעתה ועד יומו האחרון.

33.  ובכן, אדון אודנה, המלך אַנגַה (Aṅgarājā) מעניק לי מדי יום נדבת־קבע[5] (niccabhikkhā). אשמח להעניק לאדון אוּדֵנַה אחת מתוך אותן נדבות־קבע.”

שאל אוּדֵנַה: “ומה גובה הנדבה היומית שמעניק לך מלך אַנגַה?”

והבראהמין השיב: “חמש מאות קְהָאפַּנַה (kahāpaṇa), אדון אוּדֵנַה.”

אמר אוּדֵנַה: “לא מותר לנו לקבל זהב או כסף.”

והבראהמין השיב: “אם כך, אדון אוּדֵנַה, אם אין זה הולם שתקבל זאת בעצמך — אקים עבורך מנזר.”

אמר אוּדֵנַה: “אם אתה חפץ להקים מנזר, הקם אולם־שירות לקהילה[6] (upaṭṭhānasālā) בעיר פָּאטַלִיפּוּטַה (Pāṭaliputta).”

והבראהמין השיב: “עכשיו אני שבע רצון ושמח עוד יותר, אדון אוּדֵנַה, על שכיוונת אותי להעניק את נדבתי לקהילה.

אדון אוּדֵנַה, אני אפעל להקים שתי נדבות־קבע — את זו שברשותי ואחת נוספת — ולבנות בעיר פָּאטַלִיפּוּטַה אולם־שירות לקהילה.”

ואכן גְהוֹטַמוּקְהַה הבראהמין בנה באמצעות הנדבה היומית הזו והנדבה הנוספת אולם־שירות לקהילה בעיר פָּאטַלִיפּוּטַה. ועד היום ההוא, המקום ההוא נקרא בשם ׳גְהוֹטַמוּקְהִי׳ (Ghoṭamukhī).

[1] הביטוי ׳כשל-ברהמא׳ (brahmabhūta) אינו מציין היפתחות לאלוהות חיצונית אלא התהוות של מצב תודעה דמוי הישויות השמיימיות המכונות ברהמא — מצב טהור, שליו ונטול־עוינות, המזוהה במסורת עם המשכנים הנשגבים (brahmavihārā) הכוללים אהבה, חמלה, פרגון ושוויון נפש.

[2] הוא מתייסר בעינוייו הדתיים והפולחניים, ומענה גם אחרים בסבל ובמוות לשם קורבן.

[3] פירושה המילולי של המילה ׳חמדנות׳ (abhijjhā) הוא “חמדנות-יתר”, “תאוות-רכושנות”, או “השתוקקות עזה לדבר שאינו שלך”. כלומר, הרהור עז כלפי משהו במובן השלילי, היצמדות חמדנית כלפי מה שאחרים מחזיקים. המילה מורכבת מהתחילית abhi המציינת הדגשה או כיוון חזק, בעוצמה, במכוּון אל והחלק השני jhā משמעו ׳לחשוב על׳, ׳להרהר ב-׳, ׳לשקוע במחשבה׳. כך שהכוונה ב׳לוותר על חמדנות כלפי העולם׳ היא להניח לעניין האובססיבי כלפי העולם – בנוגע לתפיסות, לקלט החושי, ולתאוות אליהם.

[4] באותה העת הבודהה כבר מת. מותו הסופי של בודהה או משוחרר מכונה פַּריניבָּאנַה (parinibbāna), כיבוי סופי.

[5] נדבה קבועה או תרומת־קבע יומית שניתנת לנזיר או לקהילה. בימי הבודהה, תומכים חילוניים (upāsakā/upāsikā) נהגו להעניק לקהילה מזון, ביגוד או תרופות באופן יומיומי או תקופתי, לעיתים באמצעות מלכים או בעלי־בתים עשירים. המונח מציין נדבה חוזרת ונשנית — לא מתנה חד־פעמית — שנחשבה ביטוי גבוה של dāna (נדיבות) ודרך לביסוס מערכת היחסים ההדדית בין החברה לבין הסנגהה (קהילת הנזירים).

[6] “אולם שירות” או “אולם תמיכה” שהוקם כחלק ממבני המנזר (vihāra), לרוב בכניסה למתחם. שימש מקום לפגישות בין נזירים לתומכים חילוניים, לחלוקת נדבות מזון, ולהעברת הוראות או דרשות. היה זה מבנה מינהלי ופונקציונלי חשוב שסימל את הקשר בין קהילת המנזר (saṅgha) לבין הציבור הרחב.