השיחה עם וֶקְהַנַסַה

1.  כך שמעתי: פעם התגורר המכובד (Bhagavā) סמוך לסָאבַטְּהִי (Sāvatthī) בחורשת גֵ'טַה (Jeta), גנו של אַנָאטְהַפִּינְדִיקַה (Anāthapiṇḍika).

2.  אז, הפרוש וֶקְהַנַסַה (Vekhanasa) ניגש אל המכובד, וכשהגיע, החליף עם המכובד דברי נימוס ונועם. לאחר שיחה ידידותית, הוא נעמד לצידו. בעודו עומד שם, יצא הפרוש וֶקְהַנַסַה, בנוכחות המכובד, בהצהרה נלהבת: “זהו היופי העליון (paramo vaṇṇo), זהו היופי העליון.”

“ומהו, קַצָ׳אנַה (Kaccāna), אותו ׳יופי עליון׳ שעליו מדובר במסורת של מוריך?”

“אדון נכבד, אותו יופי שממנו אין יופי אחר שהוא נעלה יותר או מעודן יותר — זהו היופי העליון.”

“ומה הוא, קַצָ׳אנַה, אותו יופי שממנו אין יופי אחר נעלה או מעודן יותר?”

“אדון נכבד, הוא זה שממנו אין יופי אחר נעלה יותר או מעודן יותר — זהו היופי העליון.”

3.  “דבריך, קַצָ׳אנַה, יכולים להמשך זמן רב – אך אתה רק חוזר על עצמך: ׳היופי אשר ממנו אין יופי אחר נעלה או מעודן יותר — זהו היופי העליון׳, אך לא ציינת מהו אותו יופי.

כמו, קַצָ׳אנַה, שאדם יאמר: ׳את היפה שבנשות הארץ (janapadakalyāṇī) אני רוצה, בה אני חושק׳, ויאמרו לו: ׳האם אתה מכיר את אותה יפת הארץ שאתה חפץ בה? האם היא בת מעמד לוחמים (khattiyī), בראהמינים (brāhmaṇī), סוחרים (vessī) או פועלים (suddī)?׳ — והוא ישיב: ׳לא׳.

ואז ישאלו אותו: ׳האם אתה יודע את שמה, את שושלתה? האם היא גבוהה, נמוכה, או בגובה בינוני? שחומת עור, כהת-עור, או בגוון שקד? האם היא מהכפר הזה, העיירה הזאת, העיר הזאת?׳ — וגם לכך ישיב: ׳לא׳.

ואז יאמרו לו: ׳איש יקר, אתה חושק במישהי שאינך מכיר ואינך רואה׳. ואם ישאלו אותו: ׳האם אתה אכן חפץ במי שאינך מכיר ואינך רואה?׳ והוא ישיב: ׳כן׳.

מה דעתך, קַצָ׳אנַה — האם לא ניתן לומר על אדם כזה שדבריו לא מהימנים (appāṭihīrakataṃ)?”

“בהחלט, אדון נכבד —דבריו אכן ייחשבו לא מהימנים.”

“כך גם אתה, קַצָ׳אנַה — אומר: ׳היופי אשר ממנו אין יופי אחר נעלה או מעודן יותר — זהו היופי העליון׳, אך אינך מבהיר כלל מהו אותו יופי.”

4.  “אדון נכבד, כמו אבן-חן בהירה מסוג בריל (veḷuriya), יפה, טהורה מטבעה, מלוטשת לשמונה פאות, מעובדת היטב, המונחת על בד צהבהב — הזוהרת, קורנת, ובוהקת — כך הוא היופי עצמו: העצמי (attā), חופשי ממחלות (arogo), אשר מתקיים לאחר המוות (paraṃ maraṇā).”

5.  “מה דעתך, קַצָ׳אנַה? מי מבין השניים הוא בעל הזוהר המרהיב יותר, הנשגב והנעלה יותר: אותה אבן חן מסוג בריל – יפה, טהורה מטבעה, מלוטשת לשמונה פאות, מעובדת היטב, המונחת על בד צהבהב – הזוהרת, קורנת ובוהקת? או אותו זחל זוהר [של גחלילית] (kimi khajjopanako) הניזון מזוהמה, השרוי באפלה ובחושך עמוק?”

“אדון נכבד, אותו זחל זוהר השרוי באפלה – הוא זה שזוהרו נשגב ונעלה יותר.”

6.  “ומה דעתך, קַצָ׳אנַה? מי מהם נעלה יותר בזוהרו: אותו זחל זוהר באפלה, או מנורת שמן דולקת בלילה אפל וחשוך?”

“המנורה, אדון נכבד, היא זו שזוהרה נשגב ונעלה יותר.”

7.  “ומה דעתך, קַצָ׳אנַה? מה נעלה בזוהרו: אותה מנורת שמן בלילה, או מדורת אש גדולה בלילה אפל?”

“מדורת האש, אדוני, היא זו שזוהרה נשגב ונעלה יותר.”

8.  “ומה דעתך, קַצָ׳אנַה? מה נעלה יותר: מדורת האש בלילה אפל, או כוכב המרפא המופיע בשעת השחר כאשר השמיים בהירים ונטולי עננים?”

“כוכב המרפא, אדון נכבד, הוא נעלה יותר בזוהרו.”

9.  “ומה דעתך, קַצָ׳אנַה? מה נעלה יותר: אותו כוכב בשעת שחר בשמיים צלולים, או הירח המלא – בליל החמישה־עשר לחודש ביום ההתכנסות (uposatha), כאשר השמים צלולים ונקיים מעננים, והוא מופיע באמצע הלילה?”

“הירח המלא, אדון נכבד, הוא נעלה יותר בזוהרו.”

10.  “ומה דעתך, קַצָ׳אנַה? מה נעלה יותר: אותו ירח מלא בליל החמישה־עשר לחודש, או השמש הזורחת בשעת הצהריים, בסוף עונת הגשמים, בעונת הסתיו, כאשר השמים בהירים ונטולי עננים?”

“השמש, אדון נכבד, היא זו שנשגבת ונעלה בזוהרה מבין השניים.”

11.  “ובכן, קַצָ׳אנַה, ישנם המונים רבים של ישויות שמימיות, אשר אורם של הירח והשמש אינו משתווה לאורן – ואני מכירם. ואף על פי כן אינני אומר: ׳שום אור אחר אינו עולה על זוהר זה ואינו נעלה ממנו.׳ ואילו אתה, אוּדָאיִי, מהלל זוהר הנחות אף מזה של זחל זוהר השרוי באפלה, ועם זאת את הזוהר הזה עדיין לא תיארת.

12.  קיימים, קצ׳אנה, חמישה גורמי הנאות חושים[1] (pañca kāmaguṇā). מה חמשת אלה?

מראות הנתפסים בעין (cakkhuviññeyyā rūpā) — אהובים (iṭṭhā), מושכים (kantā), נעימים (manāpā), מרהיבים (piyarūpā), גורמי־תשוקה (kāmūpasaṃhitā) ומעוררים (rajanīyā);[2]

צלילים הנתפסים באוזן (sotaviññeyyā saddā) …

ריחות הנתפסים באף (ghānaviññeyyā gandhā) …

טעמים הנתפסים בלשון (jivhāviññeyyā rasā) …

ותחושות מגע הנתפסות בגוף (kāyaviññeyyā phoṭṭhabbā) — אהובות, מושכות, נעימות, מרהיבות, גורמות-תשוקה ומעוררות.

אלו, קצ׳אנה, הם חמשת גורמי הנאות החושים.

13.  וכאשר, קצ׳אנה, בהסתמך על חמשת גורמי הנאות החושים האלה, נוצרים עונג (sukha) ושמחה (somanassa) — זוהי ההנאה הנקראת ׳הנאה חושית׳[3](kāmasukha). כך, התשוקות (kāmā) הן המקור להנאה החושית, ומהנאה חושית זו נובעת ׳הנאה חושית נשגבת׳[4] (kāmaggasukha); וזו, נאמר, היא העליונה שבהן.”

14.  לאחר שנאמרו הדברים הללו, אמר הפרוש וֶקְהַנַסַה למכובד: “נפלא, אדון גוטמה! מדהים, אדון גוטמה! כמה היטב נאמר הדבר על־ידך: ׳תשוקות הן המקור להנאה החושית, ומהנאה חושית נובעת הנאת חושים נשגבת; וזו נחשבת כעליונה׳.”

“קשה להבין זאת, קצ׳אנה, לאדם המחזיק בהשקפות אחרות (aññadiṭṭhikena), באמונות אחרות (aññakhantikena), בנטיות לב אחרות (aññarucikena), באימון רוחני שונה (aññatrayogena) או במסורת מורים אחרת (aññatrācariyakena) — את התשוקות, את ההנאה החושית, או את הנאת החושים הנשגבת. אבל אותם נזירים, קצ׳אנה, שהם הארהנטים — אשר השמידו את התחלואים (khīṇāsavā), השלימו את הדרך (vusitavanto), עשו את שיש לעשות (katakaraṇīyā), הניחו את העול (ohitabhārā), הגשימו את התכלית הנעלה (anuppattasadatthā), גדעו את כבלי ההתהוות (parikkhīṇabhavasaṃyojanā), והשתחררו (vimuttā) דרך ידיעה נכונה (sammadaññā) — הם ודאי ידעו זאת: מה הן התשוקות, מה היא ההנאה החושית, ומה היא הנאת החושים הנשגבת.”

15.  כאשר הדבר נאמר, הפרוש וֶקְהַנַסַה כעס (kupito) ונהיה לא־מרוצה (anattamano), והוא השפיל (khuṃsento) והעליב (vambhento) באופן ישיר את המכובד בקריאתו: “הפרוש גוטמה נתפס בעשיית רע (pāpito)!” ואז אמר למכובד: “בדיוק כך, אותם פרושים ובראהמינים, אשר מבלי לדעת (ajānantā) את העבר (pubbantaṃ), ומבלי לראות (apassantā) את העתיד (aparantaṃ), טוענים: ׳תמה הלידה (khīṇā jāti), החיים הרוחניים הושלמו (vusitaṃ brahmacariyaṃ), מה שהיה לעשות נעשה (kataṃ karaṇīyaṃ), לא תהיה עוד התהוות (nāparaṃ itthattāyā). כך אנו יודעים (paṭijānanti)׳. דבריהם ממש מגוחכים (hassakaṃyeva), מילים בלבד (nāmakaṃyeva), ריקים (rittakaṃyeva), וחסרי ערך (tucchakaṃyeva).”

16.  “לגבי אותם פרושים ובראהמינים, קצ׳אנה, אשר מבלי לדעת את העבר, ומבלי לראות את העתיד, טוענים כך — הרי שזו תהיה ביקורת מוצדקת כנגדם בהתאם לדהמה.

אולם, קצ׳אנה, הנח לעבר, והנח לעתיד. אם יגש אלי אדם נבון, הגון (asaṭho), כנה[5] (amāyāvī) וישר (ujujātiko), ואני אנחה ואלמד אותו את הדְהַמָּה. אם ינהג על פי הנחייתי, בתוך זמן קצר הוא יבין בפשטות (sāmaññeva) ויראה בעצמו: ׳אכן, זוהי ההשתחררות הנכונה מהכבלים – כלומר, ההשתחררות מכבלי הבּוּרוּת (avijjā).׳

בדיוק, קצ׳אנה, כפי שילד קטן היה שוכב על גבו, קשור בחבלים סביב צווארו, ידיו ורגליו, בקשרים של חוט. עם גדילתו, יכולותיו היו מבשילות, אותם קשרים היו משתחררים – והוא היה יודע: ׳השתחררתי׳, גם אם אינו מכיר את החבל עצמו.

17.  כך קצ׳אנה, במקרה שיגש אלי אדם נבון, הגון, כנה וישר, ואני אנחה ואלמד אותו את הדְהַמָּה. אם ינהג על פי הנחייתי, בתוך זמן קצר הוא יבין בפשטות ויראה בעצמו: ׳אכן, זוהי ההשתחררות הנכונה מהכבלים – כלומר, ההשתחררות מכבלי הבּוּרוּת.׳

כאשר הדבר נאמר, הפרוש וֶקְהַנַסַה אמר למכובד: “נפלא, אדון גוטמה! נפלא, אדון גוטמה! כשם, אדון גוטמה, שאדם הופך דבר שהונח הפוך, או חושף את מה שמכוסה, או מראה את הדרך למי שהלך לאיבוד, או מדליק מנורת שמן באפלה, כדי שמי שיש לו עיניים יוכל לראות צורות — כך בדיוק הבהיר המכובד גוטמה את הדְהַמָּה בדרכים רבות. על כן אני שם את מבטחי בבודהה, בדהמה ובסנגהה. מי ייתן ואזכה לצאת לפרישות להתקבל לנזירות (pabbajjā) בקהילתו של אדון גוטמה, מי ייתן ואזכה להסמכה מלאה (upasampadā) תחת המכובד.”

[1] הנאות החושים כאן הן kāmaguṇā ומדובר בגירויים עצמם ולא בתשוקה אליהם, שהיא קאמה (kāma). המילה guṇā משמעה מיתר, חוט או כבל, ולעיתים גם מרכיב או תכונה. בויסודהימגה (Visuddhimagga) ה־kāmaguṇā מתוארים כ”מלכודות החושים” שהעולם מציע, אך אין בהם הנאה מולדת. ההנאה נוצרת רק כשהתודעה נתפסת בהם, ועל כן הם עצמם אינם סיבת ההנאה — אלא זרעי ההיאחזות.

[2] המאפיינים של גורמי הנאות החושים מוסברים כך: iṭṭhā – מה שהתודעה שופטת כרצוי. kantā – מה שמעורר חיבה ספונטנית. manāpā – מה שנעים במגע או בהתרשמות. piyarūpā – מה שמתקשר ליופי או לחן. kāmūpasaṃhitā – מה שיש לו פוטנציאל לעורר תאווה. rajanīyā – מה שמעורר “צביעה” של התודעה — כלומר, מעורר הסתבכות רגשית.

[3] הנאת החושים (kāmasukha) היא ההנאה הנפשית והגופנית שנובעת מהמפגש עם מושאי החושים, כלומר, ההנאה לא נובעת מהתשוקה עצמה אלא מהקשר עם מושאי התשוקה.

[4] הנאה חושית נשגבת (kāmaggasukha) היא האיכות הגבוהה ביותר של עונג חושי, סיפוק חושי מושלם.

[5] שני המונחים הללו מיוצגים במונחים של ניגוד: הגון – שאינו רמאי (asaṭho), כנה – שאינו נכלולי (amāyāvī).