השיחה עם מָאגַנְדִייַה

1.  כך שמעתי: פעם התגורר המכובד (bhagavā) בארץ הקוּרוּ (Kurū), ביישוב של אנשי הקוּרוּ בשם קַמַּאסַדְהַמַּה (Kammāsadhamma). באותה העת, שכן המכובד בבית האש (aggāgāra) של הבראהמין ממשפחת בְּהָארַדְוָאגַ׳ה (Bhāradvāja), על גבי מחצלת קש (tiṇasanthāraka).

2.  אז, בבוקר המוקדם, לבש המכובד את גלימתו, לקח את קערת הנדבות (patta) ואת הגלימה (cīvara), ונכנס אל קַמַּאסַדְהַמַּה לצורך איסוף נדבות מזון (piṇḍāya). לאחר שסיים את סבב איסוף המזון בעיר (piṇḍapāta) ושב מארוחת הצהריים (pacchābhattaṃ), פנה לעבר חורשת יער (vanasaṇḍa) סמוכה לצורך שהיית היום (divāvihāra). הוא נכנס לתוך החורשה, וישב למרגלות עץ (rukkhamūla) למדיטציה.

3.  באותה העת, הפרוש מָאגַנְדִיָּה (Māgaṇḍiya), שהיה עסוק בהליכה (jaṅghāvihāra) ושיטוטים, הגיע אל בית האש של הבראהמין מבית בְּהָארַדְוָאגַ׳ה.

כשהבחין במחצלת הקש שהונחה שם, אמר: “של מי, אדון בְּהָארַדְוָאגַה, היא מחצלת הקש הזו בבית האש? דומה שהיא הולמת לשכיבה של פרוש (samaṇaseyyārūpaṃ)”.

4.  השיב לו הבראהמין בְּהָארַדְוָאגַ׳ה: “ישנו הפרוש גוֹטַמַה (gotama), בן שבט הסַקְיָה (sakyaputta), שוויתר על חיי בית ויצא לחיי נזירות (pabbajito). על המכובד גוטמה הזה נפוצה שמועה טובה: ׳זהו המכובד (bhagavā), הארהנט (arahaṃ), הבודהה הער בשלמות (sammāsambuddho), מושלם בידיעה ובהתנהגות מוסרית (vijjācaraṇasampanno), טוב הליכות (sugato), יודע העולם (lokavidū), מדריך שאין כמוהו לבני האדם (purisadammasārathi), מורה היצורים השמימיים והאנושיים (satthā devamanussānaṃ), הבודהה, המכובד׳. אותה מחצלת קש נועדה לשכיבתו של המכובד גוטמה”.

5.  אמר מָאגַנְדִיָּה: “באמת, אדון בְּהָארַדְוָאגַ׳ה, ראינו דבר נורא. ראינו דבר מגונה באמת! איך ייתכן שאנחנו רואים את מקום משכבו של הפרוש גוטמה — אותו פגום[1] (bhūnahu)?”

ובְּהָארַדְוָאגַ׳ה השיב: “שמור את לשונך, מאגנדיה! שמור את לשונך. רבים הם המלומדים מבני הלוחמים (khattiyapaṇḍita), הבראהמינים (brāhmaṇapaṇḍita), בעלי-הבתים (gahapatipaṇḍita), והפרושים (samaṇapaṇḍita) שמביעים אמון במכובד גוטמה, שהתחנכו לאור דרך האציליים (ariyo ñāyo), ומומחים בדהמה (dhamme kusale).”

ומָאגַנְדִיָּה השיב: “גם אם נראה אותו, אדון בְּהָארַדְוָאגַ׳ה, פנים אל פנים — נאמר לו באותו אופן: ׳הפרוש גוטמה הוא פגום (bhūnahu samaṇo gotamo)׳. ומדוע? כי כך בדיוק נאמר בדברי [המסורת שלנו].”

ובְּהָארַדְוָאגַ׳ה אמר: “אם אינך רואה בזה בעיה, אדווח זאת למכובד גוטמה בעצמו.”

ומאגנדיה השיב: “עשה כרצונך, אדון בְּהָארַדְוָאגַ׳ה — אמור לו בדיוק כך.”

6.  אז, באמצעות אוזנו השמימית (dibbāsotadhātu), המטוהרה (visuddhāya) והעולה על זו האנושית (atikkantamānusikāya), שמע המכובד את חילופי הדברים (kathāsallāpa) שנערכו בין הבראהמין בְּהָארַדְוָאגַ׳ה־גוֹטַּה לבין הפרוש מאגנדיה.

לקראת ערב, לאחר שיצא מהתבודדותו (paṭisallānā vuṭṭhito), פנה המכובד לעבר אותו בית האש (agyāgāra) של הבראהמין בְּהָארַדְוָאגַ׳ה־גוֹטַּה. ומשהגיע, ישב המכובד על מחצלת העשב שהוכנה עבורו (paññatte tiṇasanthārake).

אז, פנה הבראהמין בְּהָארַדְוָאגַ׳ה־גוֹטַּה אל המכובד, החליף עמו דברי נימוס (sammodi), ערך שיחה נעימה ומכובדת (sammodanīyaṃ kathaṃsāraṇīyaṃ), ולאחר מכן התיישב לצידו.

כשהבראהמין ישב כך בצד, אמר לו המכובד: “האם התקיימו, בְּהָארַדְוָאגַ׳ה, דברי שיח כלשהם בינך ובין הפרוש מאגנדיה, בנוגע למחצלת העשב הזו?”

כשנאמר כך, התעוררה בליבו של הבראהמין בהלה (saṃviggo), שערותיו סמרו (lomahaṭṭha-jāto), והוא אמר למכובד: “בדיוק התכוונו לדווח על כך למכובד גוטמה! והנה, המכובד עצמו גילה זאת, מבלי שאמרנו לו דבר.”

7.  אך אז נקטעה שיחתו של המכובד עם הבראהמין בְּהָארַדְוָאגַ׳ה־גוֹטַּה באמצע. באותה העת, שוטט הפרוש מאגנדיה, מהלך אנה ואנה. הוא פנה לעבר בית האש של הבראהמין, שבו שהה המכובד, וניגש אליו.

משנפגשו, החליף עמו דברי נימוס, ערך שיחה נעימה ומכובדת, ולאחר מכן התיישב לצידו. כשהפרוש מאגנדיה ישב כך, פנה אליו המכובד ואמר:

8.  “העין (cakkhu), מאגנדיה, נמשכת לצורות (rūpārāma), חפצה בצורות (rūparata), מתענגת בצורות (rūpasammudita). אך אצל הטַטְהָאגַטַה (tathāgata), היא מאולפת (danta), שמורה (gutta), מוגנת (rakkhita), ומרוסנת[2] (saṃvuta). והוא מלמד את הדהמה לשם ריסונה[3] (saṃvarāya). האם זו, מאגנדיה, הייתה כוונתך כאשר אמרת: ׳הפרוש גוטמה פגום[4] (bhūnahu)׳?”

“אכן, אדון גוטמה, בדיוק על כך דיברתי כשאמרתי: ׳הפרוש גוטמה פגום.׳ ומהי הסיבה לכך? משום שכך נמסר לנו במסורת (evañhi no sutte ocarati).”

“האוזן (sotaṃ), מאגנדיה, נמשכת לקולות (saddārāma)…

האף (ghānaṃ), מאגנדיה, נמשך לריחות (gandhārāma)…

הלשון (jivhā), מאגנדיה, נמשכת לטעמים (rasārāmā…

הגוף (kāyo), מאגנדיה, נמשך למגעים (phoṭṭhabbārāmo)…

התודעה (mano), מאגנדיה, נמשכת לתכנים מנטליים (dhammārāmo), חפצה בהם (dhammarato), מתענגת עליהם (dhammasammudito). אך אצל הטטהאגטה – היא מאולפת, שמורה, מוגנת ומרוסנת. והוא מלמד את הדהמה לשם ריסונה. האם על כך רמזת, מאגנדיה, כשאמרת: ׳הפרוש גוטמה פגום׳?”

“כן, בהחלט, אדון גוטמה, זו הייתה כוונתי כשאמרתי: ׳הפרוש גוטמה פגום ׳. ומהי הסיבה לכך? כי כך נמסר לנו במסורת.”

9.  “מה דעתך, מאגנדיה,” אמר המכובד, “אם היה כאן אדם שנחשף בעבר לצורות הנתפסות בעין (cakkhuviññeyyehi rūpehi) – רצויות, נעימות, מושכות, אהובות, שופעות תאווה (kāmūpasaṃhitehi), מעוררות חשק (rajanīyehi) – ולאחר מכן, באיזשהו שלב, היה מבין כיאות, בהתאם למציאות (yathābhūtaṃ), את היווצרותן (samudaya), את חדלונן (atthaṅgama), את המושך[5] בהן (assāda), את הסכנה בהן (ādīnava), ואת המפלט מהן (nissaraṇa); וכך, תוך כדי שהוא נוטש את התשוקה לצורות (rūpataṇhaṃ pahāya), משקיט את הלהט לצורות (rūpapariḷāhaṃ paṭivinodetvā), שוהה חופשי מצמא[6] (vigatapipāso), בתודעתו שלו (vūpasantacitto) – מה היית אומר עליו, מאגנדיה?”

“שום דבר, אדון גוטמה.”[7]

“ומה דעתך, מאגנדיה,” המשיך המכובד, “אם היה כאן אדם שנחשף בעבר לקולות הנתפסים באוזן (sotaviññeyyehi saddehi)…

לריחות הנתפסים באף…

לטעמים הנתפסים בלשון…

למגעים הנתפסים בגוף…

כולם רצויים, נעימים, מושכים, אהובים, שופעי תאווה, מעוררי חשק – ולאחר מכן, באיזשהו שלב, היה מבין כיאות את היווצרותם, חדלונם, המושך בהם, הסכנה בהם והמפלט מהם; וכך, תוך כדי שהוא נוטש את התשוקה למגעים (phoṭṭhabbataṇhaṃ), משקיט את הלהט לגירויים הגופניים (phoṭṭhabbapariḷāhaṃ), שוהה חופשי מצמא פנימי, בתודעתו שלו – מה היית אומר עליו, מאגנדיה?”

“שום דבר, אדון גוטמה.”

“ובכן, מאגנדיה, בעבר, כאשר עוד הייתי בן בית, נהניתי באופן מלא מחמשת מושאי ההנאה החושית[8] (pañca kāmaguṇā), שהיו זמינים לי בשפע (samaṅgībhūto), ובהם התענגתי: מראות הנקלטים דרך העין (cakkhuviññeyyehi rūpehi), רצויים, נעימים, מושכים, אהובים, כרוכים בתשוקה, מעוררי חשק;

קולות הנתפסים דרך האוזן (sotaviññeyyehi saddehi)…

ריחות הנתפסים דרך האף (ghānaviññeyyehi gandhehi)…

טעמים הנתפסים דרך הלשון (jivhāviññeyyehi rasehi)…

ומגעים הנתפסים דרך הגוף (kāyaviññeyyehi phoṭṭhabbehi), רצויים, נעימים, מושכים, אהובים, כרוכים בתשוקה, מעוררי חשק.

מאגנדיה, היו לי שלושה ארמונות (pāsāda): אחד לעונת הגשמים (vassiko), אחד לעונת החורף (hemantiko), ואחד לעונת הקיץ (gimhiko). וכך, מאגנדיה, בארמון הקיץ, במשך ארבעת חודשי עונת הגשמים, שירתו אותי נגניות, ואף לא גבר אחד, בתופים ובכלי פריטה, ולא ירדתי כלל מהארמון העליון.[9]

אך לאחר מכן, הכרותי עם מושאי ההנאה חשפה לי את אופיים האמיתי: את היווצרותם, את חדלונם, את המשיכה אליהם, את הסכנה שבהם, ואת המפלט מהם[10] – וכך, זנחתי את התשוקה להנאות, התגברתי על הלהט אחריהן, ואני שוהה חופשי מצמא, בתודעה שקטה ורגועה פנימית.

אני רואה יצורים אחרים, שלא השתחררה השתוקקותם להנאות החושים, כשהם נשרפים בלהט ההשתוקקות, נשחקים מהשתוקקות להנאות חושים, רודפים אחר ההנאות. אך איני חומד את דרכם, איני מוצא בה עונג.

ומהי הסיבה לכך, מאגנדיה? משום שיש עונג שהוא מעבר להנאות החושים, מעבר למצבים מנטליים לא־מיטיבים – עונג נעלה, שמגיע אף לדרגת עונג שמימי (dibbaṃ sukhaṃ), המבוסס על ריכוז עמוק[11] (samādhi). וכאשר אני מוצא הנאה בעונג זה – איני חומד את הנחות, איני מוצא בו עונג.”

10.  “כפי, מאגנדיה, שאדם בעל בית (gahapati) או בנו של בעל בית (gahapatiputta), עשיר, רב-אמצעים, רב-נכסים, יהיה שקוע ומעורב (samappito samaṅgībhūto) כולו בהנאות של חמשת מושאי הנאות החושים, כגון מראות הנתפסים בעין — רצויים, נעימים, מושכים, אהובים, כרוכים בתשוקה, מעוררי חשק; וכך גם לגבי קולות, ריחות, טעמים, ומגעים… רצויים, נעימים, מושכים, אהובים, כרוכים בתשוקה, מעוררי חשק.

ואותו אדם, לאחר שפעל כיאות במעשה (kāyena sucaritaṃ), בדיבור (vācāya sucaritaṃ), ובמחשבה (manasā sucaritaṃ), עם התפרקות גופו, לאחר המוות, הוא נולד מחדש בעולם טוב — בעולם השמימי של השלושים ושלושה (devānaṃ tāvatiṃsānaṃ sahabyataṃ), ושם, ביער נַנְדַנַה (nandane vane), מוקף בהמוני נימפות שמימיות (accharāsaṅghaparivuto), הוא נהנה שוב מחמשת מושאי הנאות החושים השמימיים (dibbehi pañcahi kāmaguṇehi). ואז הוא רואה אדם בעל בית או בנו של בעל בית, הנהנה מחמשת הנאות החושים האנושיים.

מה דעתך, מאגנדיה: האם אותו יצור שמימי, השוכן ביער נַנְדַנַה, מוקף נימפות, נהנה מחמשת הנאות החושים השמימיים — האם הוא יקנא באותו בעל בית או בנו? האם יתגעגע להנאות החושים האנושיים?”

“לא, אדון גוטמה. ומדוע זה כך? משום שההנאות השמימיות (dibbakāmā) עולות כאין ערוך (abhikkantatarā) ומעודנות בהרבה (paṇītatarā) מההנאות האנושיות.”

11.  “וכך, מאגנדיה, גם אני, בעוד הייתי בן בית, נהניתי באופן מלא מחמשת הנאות החושים — מראות, קולות, ריחות, טעמים ומגעים — כל מה שמוערך נעים, מושך, אהוב, קשור בהנאות חושיות ומעורר חשק.

אך לאחר מכן, כאשר ראיתי בבהירות את היווצרותם, חדלונם, את המושך בהם, את הסכנה בהם, ואת המפלט מהם, זנחתי את התשוקה להנאות, התגברתי על הלהט אחריהן, ואני שוהה חופשי מצמא, בתודעה שקטה ורגועה פנימית.

אני רואה יצורים אחרים, שלא נפסקה תשוקתם להנאות החושים, כשהם נשרפים בלהט ההשתוקקות, נשחקים מהשתוקקות להנאות חושים, רודפים אחר ההנאות, אך איני חומד את דרכם, איני מוצא בה עונג.

ובהם איני מקנא, איני נהנה מהם. ומדוע? משום, מאגנדיה, שההנאה הזו שאני נהנה ממנה כעת אינה בתחום ההנאות החושיות (aññatreva kāmehi), אינה בתחום הדהמות הלא-מיטיבות (aññatra akusalehi dhammehi), ואף על פי כן היא מבוססת על תענוג שמימי (dibbaṃ sukhaṃ), הנובע מריכוז עמוק (samādhi). בשל הנאה זו, איני חומד את מה שנחות, איני מוצא בה עונג.”[12]

12.  “כפי, מאגנדיה, שאדם מצורע (kuṭṭhī puriso), אשר גופו מלא פצעים מוגלתיים (arugatto pakkagatto), ננשך על ידי רימות (kimīhi khajjamāno), ומגרד את פצעיו בציפורניו כך שפתחי הפצעים נקרעים (nakhehi vaṇamukhāni vippatacchamāno), ומחמם את גופו בגחלים לוהטות (aṅgārakāsuyā kāyaṃ paritāpeyya) [כדי להשקיט את הכאב]. אז, קרוביו וחבריו, בני משפחתו הקרובים ומכריו, יזעיקו רופא או מנתח (bhisakkaṃsallakattaṃ upaṭṭhāpeyyuṃ), והרופא יכין עבורו תרופה (bhesajjaṃ kareyya). בעזרת התרופה הזו הוא יירפא מהצרעת (kuṭṭhehi parimucceyya), ויהיה בריא, מאושר, עצמאי וריבון לעצמו ויוכל ללכת לאן שיחפוץ.

אותו אדם יראה מישהו אחר מצורע, פצוע, ננשך על ידי רימות, מגרד את פצעיו בציפורניו ומחמם את גופו בגחלים לוהטות.

מה דעתך, מאגנדיה, האם אותו אדם יקנא באותו מצורע, ירצה לחזור ולקפוץ על הגחלים הלוהטות, או לצרוך שוב את התרופה?”

“בשום אופן לא, המכובד גוטמה. מדוע זה כך? כשיש מחלה, יש צורך בתרופה; אך כאשר אין מחלה, אין כל צורך בתרופה.”

13.  “וכך, מאגנדיה, גם אני, בעוד הייתי בן בית, נהניתי באופן מלא מחמש הנאות החושים — מראות, קולות, ריחות, טעמים, ומגעים — כל מה שמוערך נעים, מושך, אהוב, קשור בהנאות חושיות ומעורר חשק.

אך לאחר מכן, כאשר ראיתי בבהירות את היווצרותם, חדלונם, את המושך בהם, את הסכנה בהם, ואת המפלט מהם, זנחתי את התשוקה להנאות, התגברתי על הלהט אחריהן, ואני שוהה חופשי מצמא, בתודעה שקטה ורגועה פנימית.

ואני רואה יצורים אחרים, שלא הפסיקה השתוקקותם להנאות החושים, כשהם נשרפים בלהט ההשתוקקות, נשחקים מהשתוקקות להנאות חושים, רודפים אחר ההנאות. אך איני חומד את דרכם, איני מוצא בה עונג.

ובהם איני מקנא, איני נהנה מהם. ומדוע? משום, מאגנדיה, שההנאה הזו שאני נהנה ממנה כעת — אינה בתחום ההנאות החושיות, אינה בתחום הדהמות הלא-מיטיבות, ואף על פי כן היא מבוססת על תענוג שמימי, הנובע מריכוז עמוק. בשל הנאה זו, איני חומד את הנחות, איני מוצא בו עונג.”

14.  כפי, מאגנדיה, שאדם מצורע, נגוע בפצעים, אכול ברימות, מגרד את פצעיו בציפורניו וחשוף לשלהבת הגחלים, ישרוף את גופו באש; ואז, ידידיו, קרוביו ובני משפחתו יביאו רופא או מנתח, והרופא יתן לו תרופה, ובעזרת התרופה הוא ירפא ממחלת הצרעת, יהיה בריא, מאושר, עצמאי וריבון לעצמו, ויוכל ללכת לאן שיחפוץ – אם אז, שני אנשים חזקים יאחזו בו בזרועותיו ויגררו אותו לעבר כירה מלאה גחלים לוהטות – מה דעתך, מאגנדיה – האם האיש הזה יטה את גופו אל האש בלב שלם?”

“לא כך, אדון גוטמה. ומדוע? משום, אדון גוטמה, שהאש מלווה במגע כואב, בסבל רב, בבעירה עזה.”

“מה דעתך, מאגנדיה – האם האש עכשיו היא זו שגורמת למגע כואב, לסבל רב ולבעירה עזה, או שמא הייתה כך גם קודם לכן?”

“ובכן, אדון גוטמה, האש מלווה במגע כואב, בסבל רב ובבעירה עזה, וכך גם הייתה בעבר. אך אותו איש מצורע, נגוע ופצוע, אכול ברימות, שגירד את פצעיו בציפורניו – היה בעל חושים לקויים (upahatindriya), ולכן, אף שהרגיש מגע כואב, חשב בטעות שהמגע באש הוא עונג – תפיסה הפוכה (viparīta-saññā) אחזה בו.”

15.  “כך גם, מאגנדיה, התשוקות – בעבר, בעתיד, ובהווה – מלוּות במגע כואב, בבערה עזה, בסבל רב. וכך גם היצורים, שאינם משוחררים מתשוקה, נשרפים על ידי להט התשוקה, נעקצים על ידי צמא התשוקה, ובשל חושים מעורערים – תופסים בטעות את המגע עם התשוקות כעונג.”

16.  “כשם, מאגנדיה, שאדם מצורע (kuṭṭhī puriso), בעל פצעים (arugatto), בשרו מתקלף (pakkagatto), גופו פצוע ואכול ברימות (kimīhi khajjamāno), משסף את פתחי פצעיו בציפורניו (nakhehi vaṇamukhāni vippatacchamāno) ושורף את גופו על כירת גחלים לוהטת (aṅgārakāsuyā kāyaṃ paritāpeti) — ככל שמאגנדיה, אותו אדם מצורע, פצוע, אכול, משסף ושורף את גופו — כך (tathā tathā) הופכים פתחי פצעיו מזוהמים עוד יותר (asucitarāni), מסריחים עוד יותר (duggandhatarāni), ורקובים עוד יותר (pūtikatarāni). ובכל זאת, יש בכך מידה מסוימת של נועם (sātamattā) ועונג (assādamattā) — והיא נובעת אך ורק מגירוד פצעיו (vaṇamukhānaṃ kaṇḍūvanahetu).

כך בדיוק, מאגנדיה, ישנם יצורים אשר טרם התפוגגה בהם ההיקשרות (avītarāgā), והם מתגרדים (khajjamānā) בשל תשוקתם, ומתלקחים בבערת התשוקה, ובשל כך הם ממשיכים לעסוק במושאי התשוקה (kāme paṭisevanti). וככל שיצורים אלה מתמסרים לתשוקותיהם, כך גוברת בהם ההשתוקקות להנאות החושים, וכך הם נשרפים עוד יותר באש התשוקה (pariḍayhanti), ואף על פי כן — ישנה בכך מידה מסוימת של נועם ועונג, שמבוססת על חמשת מושאי התשוקה (pañcakāmaguṇe paṭicca).

17.  מה דעתך, מאגנדיה — האם ראית או שמעת אי פעם על מלך (rājā) או על שר בכיר בממלכה (rājamahāmatto), אשר בעודו שרוי לחלוטין בחמשת מושאי התשוקה, השיג שחרור מצמא, ומצא נחת פנימית בנפשו, מבלי שוויתר על תשוקתו (kāmataṇhāṃ appahāya), ומבלי שהשקיט את בערת תאוותו (kāmapariḷāhaṃ appaṭivinodetvā)?”

“לא, אדוני גוטמה.”

“טוב אמרת, מאגנדיה! גם אני, מאגנדיה, לא ראיתי ולא שמעתי על אף מלך או שר כזה. אולם, כל אותם פרושים ובראהמינים, בעבר, בהווה או בעתיד —אשר באמת השיגו שחרור מצמא ונחת פנימית — כולם עשו זאת לאחר שראו כמות שהן את: היווצרותן של התשוקות, חדלונן, המשיכה אליהן, הסכנה בהן, והמפלט מהן — ורק אז, לאחר שוויתרו על השתוקקות התשוקה וביערו את בערת התאווה, השיגו את השקט הפנימי הזה.”

18.  אז, ברגע ההוא, נשא המכובד את ההצהרה הזו:

“בריאות (ārogya) היא הרווח העליון (paramā lābhā),

ניבאנה (nibbānaṃ) היא האושר העליון (paramaṃ sukhaṃ).

הדרך המתומנת (aṭṭhaṅgiko) היא הטובה שבדרכים (maggānaṃ),

המובילה (gāminan) אל הביטחון (khemaṃ), אל קץ-המוות (amata).” [13]

כאשר נאמר כך, אמר הפרוש מאגנדיה אל המכובד כך: “נפלא הוא, אדון גוטמה! נפלא הדבר, אדון גוטמה! עד כמה ראויים הדברים שנאמרו מפיך: ׳בריאות היא הרווח הנעלה ביותר, ניבּאנה היא האושר העליון.׳ ואף אני, אדון גוטמה, שמעתי את הדברים הללו מפי פרושים קדמונים, מורים ומוריהם, כשהיו אומרים: ׳בריאות היא הרווח הנעלה ביותר, ניבּאנה היא האושר העליון.׳ ודבריך, אדון גוטמה, תואמים את אותם דברים.”

והמכובד אמר: “אולם, מאגנדיה, מהי אותה ׳בריאות׳ עליה שמעת מפי הפרושים הקדמונים, מורים ומוריהם? ומהי אותה ׳ניבּאנה׳ שעליה דיברו?”

כשנאמר הדבר, החל מאגנדיה לעסות את אבריו, ואמר: “הנה, אדון גוטמה, זוהי הבריאות; והנה זוהי הניבּאנה. הרי כעת אני בריא ומאושר – אין בי כל מחלה.”

19.  “כפי שייתכן, מאגנדיה, יהיה אדם עיוור מלידה (jaccandho) אשר לא יוכל לראות צורות כהות ובהירות, לא יוכל לראות צורות בצבע כחול, לא צהוב, לא אדום, לא ארגמן; לא יוכל לראות מה ישר ומה לא־ישר, לא את צורתם של כוכבים, ולא את הירח והשמש. אך הוא ישמע מפי אדם בעל עיניים, האומר: ׳מה מרהיב, ידידי! הוא בד נאה, לבן, טהור ונקי!׳ — אז, יצא לחפש אחר בגד לבן. ויפגוש אדם אחר שירמה אותו וייתן לו פיסת סחבה מרוחה בשמן וזוהמה (telamalikatena sāhuḷicīrena), באומרו: ׳הרי לך אדון יקר, בגד לבן, נאה, טהור ונקי!׳ — והוא יקבל זאת, ילבש אותו, ולאחר שילבש אותו יהיה מרוצה וישמיע קריאות של סיפוק: ׳מה מרהיב, ידידי! בגד לבן, נאה, טהור ונקי!׳”

“מה דעתך, מאגנדיה: האם האיש העיוור מלידה, אילו היה יודע ורואה, היה מקבל את אותו בגד מוכתם בשמן, מחוספס ומלוכלך, לובש אותו, ולאחר שלבשו, היה מביע שמחה ופולט מילים שמחות כגון: ׳מה נהדר, אדוני, הבגד הזה לבן, נאה, טהור ונקי!׳ — או שמא היה עושה זאת מתוך אמונה בדבריו של הרואה?”

“כיוון שאינו יודע ואינו רואה, אדוני גוטמה, העיוור מלידה הזה היה אכן מקבל את הבגד המוכתם בשמן והמחוספס, לובש אותו, ולאחר שלבשו היה שמח ופולט מילים שמחות כגון: ׳מה נהדר, אדוני, הבגד הזה לבן, נאה, טהור ונקי!׳ — אך כל זאת מתוך אמונה בדבריו של הרואה.”

“כך בדיוק, מאגנדיה, גם הפרושים ממסורות אחרות — הם עיוורים, חסרי ראייה, אינם יודעים ואינם רואים את הבריאות ואת הניבָּאנַה, ובכל זאת מדקלמים את האמירה הבא: ׳בריאות היא הרווח העליון; ניבָּאנַה היא האושר העליון.׳

אך אמירה זו, מאגנדיה, הושמעה קודם לכן על ידי הארהנטים (arahant), הבודהות הערים לחלוטין (sammāsambuddhā) של העבר:

׳בריאות היא הרווח העליון;

ניבָּאנַה היא האושר העליון.

הדרך המתומנת היא הטובה שבדרכים,

המובילה אל הביטחון, אל קץ-המוות.׳

אך עתה, שורות אלו הפכו בהדרגה לאמירתם של אנשים פשוטים (puthujjanagāthā) — חסרי ראייה נעלה.

והרי, מאגנדיה, הגוף הזה הוא מקור לחולי (rogabhūto), למורסות (gaṇḍabhūto), לחיצים (sallabhūto), לצער (aghabhūto), ולמחלה (ābādhabhūto). ובכל זאת אתה מכנה את הגוף הזה — שהוא מקור לחולי, למורסות, לחיצים, לצער ולמחלה — ׳הנה זו הבריאות, הנה זוהי הנִיבָּאנַה׳!

אך אין לך, מאגנדיה, את העין האצילית (ariyaṃ cakkhuṃ), שבעזרתה היית יכול לדעת מהי בריאות [אמיתית], ולראות מהי הנִיבָּאנַה.”

20.  “יש בי אמון,[14] אדון גוטמה! אנא שהמכובד גוטמה ילמד את הדְהַמַּה כך, שאזכה לדעת מהי בריאות, ואוכל לראות מהי נִיבָּאנַה!”

“כפי, מאגנדיה, שאדם עיוור מלידה אינו מסוגל לראות צורות שחורות ולבנות, אינו רואה צורות כחולות, אינו רואה צורות צהובות, אינו רואה צורות אדומות, אינו רואה צורות בצבע האדמה (mañjiṭṭha), אינו רואה את הישר והעקום, אינו רואה מראה של כוכבים, אינו רואה את הירח והשמש — אז קרוביו, ידידיו ומכריו (mittāmacca-ñātisālohitā) היו מזמנים לו רופא מנתח (bhisakkaṃ sallakattaṃ). הרופא הזה היה רוקח תרופה (bhesajjaṃkareyya), ואף על פי שהאיש היה לוקח את התרופה הזו, לא הייתה התרופה גורמת לכך שעיניו יווצרו (na cakkhūni uppādeyya), או יתבהרו (na cakkhūni visodheyya).[15]

מה דעתך, מאגנדיה – האם לא היה הרופא הזה ראוי שייאמר עליו שהוא רק מחמיר את ייסוריו ומצוקתו של אותו איש?”

“כך הדבר, אדון גוטמה.”

“ובדומה לכך, מאגנדיה, אם הייתי מלמד אותך את הדְהַמַּה ואומר: ׳הנה זו בריאות, הנה זו נִיבָּאנַה׳, אך אתה לא היית מסוגל לדעת מהי בריאות, ולא היית מסוגל לראות מהי נִיבָּאנַה – הרי שזה היה מאמץ לריק עבורי (so mamassa kilamatho), זו הייתה התשה מיותרת (sā mamassa vihesā).”[16]

21.  “יש בי אמון, אדון גוטמה! אנא שהמכובד גוטמה ילמד את הדְהַמַּה כך, שאזכה לדעת מהי בריאות, ואוכל לראות מהי נִיבָּאנַה!”

“כפי, מאגנדיה, שאדם עיוור מלידה אינו מסוגל לראות צורות שחורות ולבנות, אינו רואה צורות כחולות, אינו רואה צורות צהובות, אינו רואה צורות אדומות, אינו רואה צורות בצבע האדמה, אינו רואה את הישר והעקום, אינו רואה את צורתם של כוכבים, ואינו רואה את הירח והשמש. והוא שומע אדם בעל עיניים מדבר כך: “מה רב יופיו של הבד הלבן! הוא נאה, טהור, ללא פגם, נקי!” אז אותו עיוור יוצא לחפש אחר בד לבן.

אז היה מישהו מרמה אותו באמצעות סחבה מרוחה בשמן ובבוץ, ואומר לו: “הא לך, אדון נכבד, זהו הבד הלבן – נאה, טהור, ללא פגם, נקי.” והוא מקבל את זה, עוטף עצמו בזה, ולאחר מכן שמח ומדבר דברי שבח על כך: “מה רב יופיו של הבד הלבן! נאה, טהור, ללא פגם, נקי!”

אז, קרוביו, ידידיו ומכריו מזמנים לו רופא מנתח. הרופא הזה רוקח עבורו תרופות: סמי הקאה למעלה (uddhaṃvirecanaṃ), סמי ניקוז מטה (adhovirecanaṃ), טיפות עיניים (añjanaṃ), משחות מקומיות (paccañjanaṃ), וניתוח להסרת כיסוי העין (natthukammaṃ).

בהשפעת התרופות האלה, מתפתחות אצלו העיניים (cakkhūni uppādeyya), והן מתבהרות (cakkhūni visodheyya). וכאשר מתפתחת ראייתו, אותו חשק (chandarāga) לבגד המרוח בשמן ובבוץ מתפוגג.

ואז, אפילו אויבו (amittato) או שונאו (paccatthikato) לא היה מזיק לו כפי שהוא היה רוצה להזיק לאותו אדם שנתן לו את הסחבה הזו ואמר: “הא לך, אדון נכבד, זהו הבד הלבן – נאה, טהור, ללא פגם, נקי.”

22.  בדומה לכך, מאגנדיה, אם הייתי מלמד אותך את הדְהַמַּה ואומר: “הנה זו בריאות, הנה זו נִיבָּאנַה”, ואתה היית יודע מהי בריאות, והיית רואה מהי הנִיבָּאנַה – אז, עם התהוות העין (saha cakkhuppādā), החשק לחמשת מצרפי ההיאחזות (pañc׳upādānakkhandhā) היה נמוג.

ואז היית חושב לעצמך כך: “זה זמן רב, אדון נכבד, שבו הוטעיתי, הולכתי שולל ונלכדתי על ידי תודעתי שלי! הרי כאשר אחזתי בצורת הגוף (rūpa), זה היה בהיאחזות, כאשר אחזתי בהרגשה (vedanā), זה היה בהיאחזות, כאשר אחזתי בתפיסה (saññā), זה היה בהיאחזות, כאשר אחזתי בתהליכים המנטליים (saṅkhārā), זה היה בהיאחזות, כאשר אחזתי בהכרה (viññāṇa), זה היה בהיאחזות. וכיוון שהייתה היאחזות (upādāna), הייתה התהוות (bhava), כיוון שהייתה התהוות, הייתה לידה (jāti), וכיוון שהייתה לידה – הזדקנות, מוות, צער, קינה, סבל, יגון ומצוקה התהוו. כך נוצר כל מכלול הסבל הזה (dukkhakkhandhassa samudayo).”

23.  “יש בי אמון, אדון גוטמה! אנא שהמכובד גוטמה ילמד את הדְהַמַּה כך, שאזכה לקום ממקום מושבי הזה כאדם שאינו עוד עיוור (anandho vuṭṭhaheyyan)!”

“אז, מאגנדיה, עליך להתחבר עם אנשי אמת (sappurisa). וכיוון שתתחבר עם אנשי אמת, אז, מאגנדיה, תשמע את הדְהַמַּה הנכונה (saddhamma). וכיוון שתשמע את הדְהַמַּה הנכונה, אז, מאגנדיה, תנהג בהתאם לדְהַמַּה (dhammānudhammaṃ paṭipajjissasi). וכיוון שתנהג בהתאם לדְהַמַּה, אז, מאגנדיה, תדע בעצמך, תראה בעצמך: ׳הנה מחלות (rogā), הנה פצעים (gaṇḍā), הנה חיצים (sallā) – וכאן, מחלות, פצעים וחיצים אלו חדלים לחלוטין (aparisesānirujjhanti).׳ וכך, עם חדלון ההיאחזות (upādāna-nirodhā), מגיע חדלון של הקיום (bhava-nirodho); מחדלון של הקיום – חדלון של הלידה (jāti-nirodho); ומחדלון של הלידה – חדלים הזקנה והמוות, הצער, הקינה, הסבל, הדיכאון והמצוקה. כך מתרחש חדלונו של כל מכלול הסבל הזה.”

24.  כאשר כך נאמר, אמר הפרוש מאגנדיה אל המכובד: “נפלא, אדון גוטמה! נפלא, אדון גוטמה! כשם, אדון גוטמה, שאדם הופך דבר שהונח הפוך, או חושף את מה שמכוסה, או מראה את הדרך למי שהלך לאיבוד, או מדליק מנורת שמן באפלה, כדי שמי שיש לו עיניים יוכל לראות צורות — כך בדיוק הבהיר המכובד גוטמה את הדְהַמָּה בדרכים רבות. על כן אני שם את מבטחי בבודהה, בדהמה ובסנגהה. מי ייתן ואזכה לצאת לפרישות ולהתקבל לנזירות (pabbajjā) בקהילתו של אדון גוטמה, מי ייתן ואזכה להסמכה מלאה (upasampadā) תחת המכובד.”

25.  והמכובד אמר: “אולם, מאגנדיה, כל מי שבא ממסורת של מורה אחר (aññatitthiyapubbo) ומבקש להצטרף ללימוד ולמשמעת האימון הזו (dhammavinaye), ומבקש קבלת נזירות והסמכה מלאה, עליו לעבור תקופת ניסיון במשך ארבעה חודשים. עם תום ארבעת החודשים, הנזירים מקבלים אותו, אם רצונם בכך, לנזירות ולקבלה מלאה כנזיר בדהמה. אך עם זאת, ידוע לי שיש אנשים שונים (puggalavemattatā) בעניין הזה.”

ומאגנדיה אמר: “אדון נכבד, אם כך הוא הנוהג — שאדם שמגיע ממסורת אחרת ומבקש להצטרף, עליו לעבור תקופת ניסיון של ארבעה חודשים בטרם יקבל נזירות בהסמכה מלאה — הרי שאני, אדון נכבד, מוכן לעבור תקופת ניסיון של ארבע שנים (vassāni). עם תום ארבע השנים, אם רצונם של הנזירים בכך, יקבלו אותי לנזירות ולהסמכה מלאה.”

26.  כך קיבל הפרוש מאגנדיה את הנזירות וההסמכה המלאה בקהילתו של המכובד. אז, בעודו שוהה לבדו (eko), מבודד (vūpakaṭṭho), נחוש (appamatto), נמרץ (ātāpī), וממוקד (pahitatto) בתוך זמן קצר הנזיר הנכבד מאגנדיה, השיג את היעד הנשגב של החיים הרוחניים — למענו עוזב בן-טובים את חיי הבית לחיי חסר-בית — אותו מימש בעצמו (sacchikatvā) בידיעה ישירה (sayaṃ abhiññā), חווה ושהה בו (upasampajja vihāsi) כאן ועכשיו.

והוא ידע: “תמה הלידה (khīṇā jāti), החיים הרוחניים הושלמו (vusitaṃ brahmacariyaṃ), מה שהיה לעשות נעשה (kataṃ karaṇīyaṃ), לא תהיה עוד התהוות (nāparaṃ itthattāyā)”.

וכך הפך הנזיר הנכבד מאגנדיה לאחד מהארהנטים.

[1]   מאגנדיה רואה את הבודהה שוכב על מחצלת פשוטה (tiṇasanthāraka) ונזכר באידיאלים הברהמיניים: אדם ראוי, לפי השקפתו, ראוי לישון על מצעים מהודרים, להיות מכובד על-ידי מעמדו, לא על-ידי תובנה או פרישות. הביטוי bhūnahu יכול להתפרש כפגום, מקולקל ואף נחות, זהו ביטוי גנאי חריף כלפי הבודהה המבטא את סלידתו ממראה של הפרוש גוטמה המקבל יחס וכבוד שלדעתו לא מגיעים לו.

[2]   הכוונה היא לכך שהתעוררותו של הבודהה מביאה לכך שהחושים אינם נגררים עוד אחר תאווה, והוא חי עם ריסון פנימי מושלם – מתוך תובנה ישירה של ארעיותם של האובייקטים החושיים.

[3]   ריסון או איבטוח (saṃvara): זהו מונח מרכזי שמופיע כאן כחזות האימון. הריסון אינו רק הימנעות, אלא שמירה פעילה ומכוונת מתוך חכמה, של ששת שערי החושים: עין, אוזן, אף, לשון, גוף, תודעה (cakkhu, sota, ghāna, jivhā, kāya, mano).

[4]   מקולקל (bhūnahu) – הפרשנות מסבירה שכוונת מאגנדיה היא כי גוטמה “איבד” את חדוות החושים – ולכן הוא נחשב בעיניו כפגום או חסר. אך הבודהה מבהיר שההתנהלות החושית שלו אינה נובעת מחולשה, אלא מעוצמה של תובנה וסדר פנימי.

[5]   הופעה או התהוות; העלמות או כלייה, הפסקה; משיכה או נעימות.

[6]   חופש מצמא או רוויה, כלומר הפסקה מוחלטת של ההשתוקקות.

[7]   שתיקתו של מאגנדיה (“na kiñci, bho gotama” – “שום דבר, אדון גוטמה”) מבטאת חוסר יכולת להכחיש או לערער את דברי הבודהה, כי הם מבוססים על חוויה ישירה ובלתי ניתנת להפרכה.

[8]   הכוונה לאובייקטים החושיים הנעימים: מראות, קולות, ריחות, טעמים ומגעים. בפרשנות מצוינים כשדה הפעולה של התאווה (taṇhā). ההתענגות עליהם היא המקור לסבל.

[9]   האמירה שהבודהיסטה לא יצא מהארמון במשך ארבעה חודשים מדגישה עד כמה היה שקוע ומוקף בתענוגות. לפי הפרשנים, זה מראה שהוא חווה את שיא תענוגות החושים, ולכן אין לומר שהוא מוותר עליהם מתוך חוסר ניסיון — אלא מתוך הבנה וראייה נכונה של טבעם.

[10] המשיכה היא ההנאה שיש בדבר או המשיכה שיש לדבר. לדוגמה, המתיקות שבחושים. הסכנה שכרוכה בזה היא ההתמכרות, התלות, ההחזקה. המפלט, או הדרך להשתחרר היא זניחה, ויתור, ואי-היאחזות. שלושת אלו הם כלי ההוראה של הבודהה לפיתוח אי-היקשרות כדי להתעורר.

[11] מדובר בעונג שמקורו במדיטציה עמוקה המכונה גְ׳הָאנַה (jhāna).

[12] הפרשנות מדגישה שהבודהה אינו מגנה את התענוג מתוך מוסרנות, אלא מתוך הבנה חודרת — כאדם שהבריא ממחלה ורואה את הסבל במצב הקודם.

[13] המשפט המלא בפאלית: ārogyaparamā lābhā, nibbānaṃ paramaṃ sukhaṃ. aṭṭhaṅgiko ca maggānaṃ, khemaṃ amatagāminan

[14] זהו רגע של התמסרות, פתיחות ללימוד אמיתי — שלב חשוב בדרך לשחרור, כשמאגנדיה עובר ממחלוקת להבנה שהוא חסר את הכלים לראות, אך מבקש לקבל.

[15] כאשר אין לעיוור עין, גם הרופא המיומן לא יוכל להעניק לו ראייה. כך גם מי שאין לו עין, ראייה, או הבנה (ariya cakkhu), לא יוכל להבין את הניבאנה, גם אם יישמע להוראה.

[16] ביטויים חזקים לפעולה שגוזלת אנרגיה ללא תועלת או שגורמת סבל וטרחה מיותרת למורה.