השיחה עם סוּבְּהַה

1.  כך שמעתי: פעם שהה המכובד (bhagavā) בסָאבַטְּהִי (Sāvatthī), בחורשת גֵ׳טַה (Jeta), בגנו של אַנָאטְהַפִּינְדִיקַה (Anāthapiṇḍika).

2.  ובאותה העת התגורר בסָאבַטְּהִי בראהמין צעיר בשם סוּבְּהַה (Subha), בנו של טוֹדֶיָּה (Todeyya), בביתו של אחד מבעלי הבתים לרגל עניין כלשהו.

אז אמר סוּבְּהַה בן־טוֹדֶייָה לאותו בעל־בית שבביתו התגורר: “שמעתי, אדוני בעל־הבית (gahapati) שאומרים שהעיר סָאבַטְּהִי אינה ריקה מהארהנטים (arahantehi)׳. את מי מהפרושים (samaṇa) או הבראהמינים (brāhmaṇa) כדאי לי ללכת ולבקר היום?”

ובעל־הבית השיב לו: “הרי המכובד (bhagavā) שוהה עתה בסָאבַטְּהִי, בחורשת גֵ׳טַה, בגנו של אַנָאטְהַפִּינְדִיקַה. אדוני, אנא לך אל המכובד הזה”.

3.  ואז, לאחר שקיבל את דבריו של בעל־הבית, הלך סוּבְּהַה בן־טוֹדֶייָה אל המכובד; וכשניגש אליו, ברך אותו וערך עמו שיחה (kathaṃ) ידידותית נעימה (sammodanīyaṃ). לאחר מכן התיישב לצידו (ekamantaṃ nisīdi). כאשר ישב כך, פנה סוּבְּהַה בן־טוֹדֶייָה אל המכובד ואמר:

4.  “אדון גוטמה (bho Gotama), בראהמינים אומרים כך: ׳בעל־הבית (gahaṭṭho) הוא זה שמגשים את הדרך הנכונה (ñāyaṃ), את הדְהַמַּה (dhammaṃ), את הטוב (kusalaṃ); לא מי שיצא לפרישות (na pabbajito) מגשים את הדרך הנכונה, את הדְהַמַּה, את הטוב.׳ מה אומר על כך אדון גוטמה?”

והמכובד אמר: “במקרה זה, נער צעיר (māṇava), דרכי היא דרך ההבחנה[1] (vibhajjavādo); אינני נוקט כאן בעמדה מוחלטת אחת (ekaṃsavādo). אינני משבח[2] (vaṇṇemi) לא את בעל־הבית (gihissa) ולא את הנזיר (pabbajitassa) כאשר דרכו שגויה (micchā-paṭipattiṃ). כי בין שהוא בעל־בית ובין שהוא פרוש — אם דרכו שגויה, בשל עילה זו (dhikaraṇa-hetu) הוא לא מגשים את הדרך הנכונה, את הדהמה ואת הטוב.

אך אני משבח, נער צעיר, גם את בעל־הבית וגם את הנזיר כאשר דרכם נכונה (sammā-paṭipattiṃ). שהרי בין שהוא בעל־בית ובין שהוא פרוש — אם דרכו נכונה, בשל עילה זו הוא מגשים את הדרך הנכונה, את הדהמה ואת הטוב.”

5.  אז אמר סוּבְּהַה בן־טוֹדֶיָּה: “הבראהמינים, אדון גוטמה, אומרים כך: ׳חיי הבית (gharāvāsa-kammaṭṭhānaṃ) הם רבי־מעלה (mahaṭṭhaṃ), רבי-מעשים[3] (mahākiccaṃ), רבי־חשיבות (mahā-adhikaraṇaṃ), רבי־מאמץ (mahā-samārambhaṃ), ובעלי פירות רבים (mahapphalaṃ); ואילו חיי הפרישות (pabbajjā kammaṭṭhānaṃ) הם דבר קטן-מעלה (appaṭṭhaṃ), מועט-מעשים (appakiccaṃ), קטן-חשיבות (appādhikaraṇaṃ), נטול־מאמץ (appasamārambhaṃ), ובעל פירות מעטים (appaphalaṃ)׳ מה אומר על כך אדון גוטמה?”[4]

ענה המכובד: “גם כאן, נער צעיר, דרכי היא דרך ההבחנה; איני נוקט כאן בעמדה אחת מוחלטת. יש דרך־עיסוק (kammaṭṭhānaṃ) שהיא רבת־מעלה, רבת-מעשים, רבת־חשיבות, רבת־מאמץ — אך היא נכשלת (vipajjamānaṃ) ולכן פירותיה מעטים (appaphalaṃ).

ויש דרך־עיסוק שהיא רבת־מעלה, רבת-מעשים, רבת־חשיבות, רבת־מאמץ — והיא מצליחה (sampajjamānaṃ) ולכן יש לה פירות רבים (mahapphalaṃ).

וכן יש דרך־עיסוק שהיא קטנת־מעלה, קטנת-מעשים, קטנת־חשיבות, קטנת־מאמץ — והיא נכשלת ולכן פירותיה מועטים;

ויש דרך־עיסוק שהיא קטנת־מעלה, קטנת-מעשים, קטנת־חשיבות, קטנת־מאמץ — והיא מוצלחת ולכן פירותיה רבים.

6.  ומהי דרך־עיסוק רבת־מעלה, רבת-מעשים, רבת־חשיבות, רבת־מאמץ — שכאשר היא נכשלת, פירותיה מועטים?

החריש (kasi) הוא דרך־עיסוק רבת־מעלה, רבת-מעשים, רבת־חשיבות, רבת־מאמץ — אך אם היא נכשלת, פירותיה מועטים.

ומהי דרך־עיסוק רבת־מעלה, רבת-מעשים, רבת־חשיבות, רבת־מאמץ — שהצליחה ופירותיה רבים? אותו חריש עצמו, כאשר הוא מצליח (sampajjamānaṃ), פירותיו רבים.

ומהי דרך־עיסוק קטנת־מעלה, קטנת-מעשים, קטנת־חשיבות, קטנת־מאמץ — שכאשר היא נכשלת, פירותיה מועטים?

מסחר (vaṇijjā), הוא דרך־עיסוק קטנת־מעלה, קטנת-מעשים, קטנת־חשיבות, קטנת־מאמץ — אך אם הוא נכשל, פירותיו מועטים.[5]

ומהי דרך־עיסוק קטנת־מעלה, קטנת-מעשים, קטנת־חשיבות, קטנת־מאמץ — שהצליחה ופירותיה רבים? אותו מסחר עצמו כאשר הוא מצליח, פירותיו רבים.”

7.  “כשם שעבודת החריש — שהיא רבת־מעלה, רבת-מעשים, רבת־חשיבות, רבת־מאמץ — כאשר היא נכשלת, פריה מועט; כך גם חיי הבית — כאשר הם נכשלים, פירותיהם מועטים.

כשם שעבודת החריש — אותה עבודה רבת־מעלה, רבת-מעשים, רבת־חשיבות, רבת־מאמץ — כאשר היא מצליחה, פירותיה מרובים; כך גם חיי הבית — כאשר הם מצליחים, פירותיהם מרובים.

כשם שעבודת המסחר, היא קטנת־מעלה, קטנת-מעשים, קטנת־חשיבות, קטנת־מאמץ, וכאשר היא נכשלת, פירותיה מועטים; כך גם חיי הפרישות — כאשר הם נכשלים, פירותיהם מועטים.

כשם שעבודת המסחר, על אף שהיא קטנת־מעלה, קטנת-מעשים, קטנת־חשיבות, קטנת־מאמץ, וכאשר היא מצליחה, פירותיה מרובים — כך גם חיי הפרישות, על אף פשטותם, כאשר הם מצליחים, פירותיהם מרובים.”

8.  “הבראהמינים, אדון גוטמה, מציינים חמש דְהַמַּות (pañca dhamme) כדרכים לעשיית זכות (puññassa kiriyāya) ולהשגת הטוב (kusalassaārādhanāya).”

“נער צעיר, לגבי אותם בראהמינים שמציינים את חמש הדְהַמַּות הללו לשם עשיית זכות והשגת הטוב — אם זה לא טורח גדול מידי עבורך, אמור נא כאן, בפני הקהל הזה, מהם חמש הדְהַמַּות הללו.”

“אין זה טורח גדול עבורי, אדון גוטמה, לדבר במקום שבו אתה או מי שכמותך נמצא”.

“ובכן, נער, דבר.”

9.  “ובכן, אדון גוטמה — כך מלמדים הבראהמינים: ׳אמת׳ (saccaṃ) היא הדְהַמַּה הראשונה לעשיית זכות והשגת הטוב; ׳סגפנות׳ (tapaṃ) היא הדְהַמַּה השנייה; ׳חיי פרישות׳ (brahmacariyaṃ) היא הדְהַמַּה השלישית; ׳לימוד׳ (ajjhenaṃ) היא הדְהַמַּה הרביעית; ׳ונדיבות׳ (cāgaṃ) היא הדְהַמַּה החמישית.

אלו הן חמש הדְהַמַּות שהבראהמינים מציינים לשם עשיית זכות והשגת הטוב. מה אומר על כך אדון גוטמה?”

אז אמר המכובד: “ובכן, נער צעיר, האם יש ולו בראהמין אחד מבין כל הבראהמינים, שאומר כך: ׳אני עצמי, מתוך ידיעה ישירה (sayaṃ abhiññā), חוויתי והגשמתי (sacchikatvā) את פירותיהם (vipākaṃ) של חמש הדְהַמַּות הללו (pañcannaṃ dhammānaṃ), ואני מעיד על כך׳?”

וסובהה השיב: “לא, אדון גוטמה, אין.”

“ובכן, נער צעיר, האם יש מורה אחד (ācariya) מבין מוריהם של הבראהמינים — או מורו של אותו מורה, וכן הלאה, עד הדור השביעי של שרשרת המורים — שאומר כך: ׳אני עצמי, מתוך ידיעה ישירה, מימשתי את פירות חמש הדְהַמַּות הללו, ואני מעיד על כך׳?”

וסובהה השיב: “לא, אדון גוטמה.”

“ובכן, נער צעיר, ומה בדבר אותם החכמים הקדמונים (pubbakā isayo) של הבראהמינים — מחברי המנְטָרוֹת (mantānaṃ kattāro), מעבירי המסורת (mantānaṃ pavattāro), אלה שעל שירתם העתיקה (porāṇaṃ mantapadaṃ) מתבססים כיום הבראהמינים, כשהם מזמרים, משננים ומצטטים את דבריהם — כגון אַטְטַהַקַה (Aṭṭhaka), וָאמַקַה (Vāmaka), וָאמַדֵּבַה (Vāmadeva), וֵסַּמִיטַה (Vessāmitta), יַמַטַאגִּי (Yamataggi), אַנְגִירַסַה (Aṅgīrasa), בְּהַארַדְוָאגַ׳ה (Bhāradvāja), וָאסֵטְּהַה (Vāseṭṭha), קַסַּפּה (Kassapa) ובְּהַאגוּ (Bhagu) — האם גם הם אמרו: ׳אנו עצמנו, מתוך ידיעה ישירה, חווינו והגשמנו את פירותיהם של חמש הדְהַמַּות הללו, ואנו מעידים על כך׳?”

וסובהה השיב: “לא, אדון גוטמה.”

אז אמר המכובד: “ובכן, נער — כך הוא הדבר: אין ולוּ בראהמין אחד שאומר ׳אני עצמי, מתוך ידיעה ישירה, מימשתי את פירות חמש הדְהַמַּות הללו׳; אין ולוּ מורה אחד, או מורו של מורה, ואף לא מורה מן הדור השביעי לשושלת המורים, שאומר כך; ואף אותם חכמים קדמונים — מחברי ומעבירי המנטרות, אשר את דבריהם שרים כיום הבראהמינים ושוב מצטטים ומשננים — כגון אַטְטַהַקַה, וָאמַקַה, וָאמַדֵּבַה, וֵסַּמִיטַה, יַמַטַאגִּי, אַנְגִירַסַה, בְּהַארַדְוָאגַ׳ה, וָאסֵטְּהַה, קַסַּפּה, ובְּהַאגוּ — אף הם לא אמרו כך: ׳אנו עצמנו מימשנו בידיעה ישירה את פירות חמש הדְהַמַּות הללו׳.

כשם, נער צעיר, שחבורה של עיוורים (andhaveṇī) ההולכים זה אחר זה, אחד אוחז בבגדו של השני — הראשון אינו רואה, האמצעי אינו רואה, והאחרון אינו רואה — כך גם דברי הבראהמינים דומים לשרשרת עיוורים: הראשונים אינם רואים, האמצעיים אינם רואים, והאחרונים אינם רואים.”

10.  וכך לאחר שהמכובד הוכיח אותו באמצעות המשל על שרשרת העיוורים (andhaveṇūpama), סובהה בן טוֹדֶייָה, היה כעוס (kupito) ומאוכזב (anattamano). והוא, בהתרגזותו, החל לזלזל במכובד עצמו, וללעוג לו (vambhento), וחשב: ׳נגרום לכך שהפרוש גוטמה יצא נבוך (pāpito)!׳ ואז אמר למכובד: “הבראהמין פּוֹקְּהַרַסַאטִי (Pokkharasāti), בן אופַּמַנְיַה (Opamañña), בעל האחוזה בְּסוּבְּהַגַבַנִיקַה (Subhagavanika), אמר כך: ׳ישנם, כך נאמר, כמה פרושים ובראהמינים הטוענים שהם משיגים מצבי תודעה על אנושיים (uttarimanussadhammā) ושיש להם ראייה וידיעה מובחנת של האצילים (alam-ariya-ñāṇa-dassana-visesa). אך דבריהם מתגלים כדברי-הבל בלבד (hassakaṃ), ריקים ממשמעות (rittakaṃ), סתמיים וחסרי-תוכן (tucchakaṃ). שהרי כיצד ייתכן שאדם, בהיותו אדם, יכיר או יחזה או יחווה ישירות מצבי תודעה שמעבר למצב האנושי? — אין זה אפשרי!׳”

11.  אז שאל המכובד: “ובכן, נער צעיר, לגבי הבראהמין פּוֹקְּהַרַסַאטִי, בן אופַּמַנְיַה, בעל האחוזה בְּסוּבְּהַגַבַנִיקַה — האם הוא מסוגל לדעת (pajānāti) את מחשבתם של כל הפרושים והבראהמינים באמצעות חדירה לתודעתם (cetasā ceto-paricca)?”

וסובהה השיב: “לא, אדון גוטמה! אפילו את מחשבותיה של שיפחת הבית שלו פּוּנִּיקָא (Puṇṇikā), אין לבראהמין פּוֹקְּהַרַסַאטִי ידיעה חודרת לתודעתה; קל וחומר שאינו יודע את תודעתם של כל הפרושים והבראהמינים כולם!”

12.  אז אמר המכובד: “כשם, נער, שאדם עיוור מלידה (jaccandho) אינו רואה עצמים בצבעים כהים ובהירים (kaṇha-sukkāni), אינו רואה צבעים כחולים (nīlakāni), צהובים (pītakāni), אדומים (lohitakāni), או ארגמניים (mañjiṭṭhakāni); אינו רואה את הצורות החלקות והמחוספסות (samavisamaṃ), אינו רואה את צורות הכוכבים (tārakarūpāni), ואינו רואה את הירח והשמש (candima-sūriye); ואם היה אומר: ׳אין צבעים כהים ובהירים ואין מי שרואה אותם; אין צבעים כחולים, צהובים, אדומים, או ארגמניים ואין מי שרואה אותם; אין צורות חלקות ומחוספסות, אין כוכבים, אין ירח ואין שמש. כיוון שאני איני יודע זאת ואיני רואה זאת — לכן הדבר איננו קיים!׳ — האם הוא היה אומר זאת בצדק?”

וסובהה אמר: “לא, אדון גוטמה. קיימים צבעים כהים ובהירים, וקיימים אלה שרואים אותם; קיימים צבעים כחולים, צהובים, אדומים וארגמניים, וקיימים אלה שרואים אותם; קיימות צורות חלקות ומחוספסות, קיימים כוכבים, קיימים הירח והשמש, וקיימים הרואים אותם. לומר ׳אני איני יודע ואיני רואה, לכן אין זה קיים׳ — לא יהיה זה, אדון גוטמה, דיבור נכון.”

13.  אז אמר המכובד: “כך גם אותו בראהמין פּוֹקְּהַרַסַאטִי, בן אופַּמַנְיַה, בעל האחוזה בְּסוּבְּהַגַבַנִיקַה — הוא עיוור. כיצד יוכל הוא לדעת, לראות או לממש במישרין את מצב-התודעה שמעבר למצב האנושי, את הראייה והידיעה המובחנת של האצילים? — אפשרות זו אינה קיימת כלל (netaṃ ṭhānaṃ vijjati).

מה דעתך, נער צעיר? — אותם בראהמינים רמי-המעלה מארץ הקוֹסַלים (kosalakā brāhmaṇa-mahāsālā) — כגון צַ׳נְקִי (Caṅkī), טָארוּקְהַה (Tārukkha), פּוֹקְּהַרַסָאטִי (Pokkharasāti), גַ׳אנוּסוֹנִי (Jāṇussoṇi), ואביך טוֹדֶייָה (Todeyya) — מי מהם, לדעתך, טוב יותר (seyyo)? האם זה שמדבר באופן מחושב, שקול ובהיר (sammuccā), או זה שמדבר באופן לא מחושב וללא שיקול דעת (asammuccā)?”

וסוּבְּהַה השיב: “המדבר באופן מסודר, אדון גוטמה.”

“ומי עדיף — זה שמדבר מתוך לימוד וידע של המנטרות (mantā vācaṃ), או זה שמדבר לא מתוך לימוד (amantā)?”

“המלומד, אדון גוטמה.”

“ומי עדיף — זה שמדבר לאחר ששקל והרהר (paṭisaṅkhāya), או זה שמדבר ללא שיקול והרהור (appaṭisaṅkhāya)?”

“מי שמהרהר תחילה, אדון גוטמה.”

“ומי עדיף — זה שמדבר דברים שיש בהם תועלת (atthasaṃhitaṃ), או זה שמדבר דברים חסרי תועלת (anatthasaṃhitaṃ)?”

“מי שמדבר דברים בעלי התועלת, אדון גוטמה.”

14.  אז אמר המכובד: “אם כך הדבר, מה דעתך: האם דבריו של הבראהמין פּוֹקְּהַרַסָאטִי, בן אוֹפַּמַנְיה, בעל האחוזה בְּסוּבְּהַגַבַנִיקַה — היו דיבור מחושב ושקול או דיבור לא מחושב?”

“לא מחושב, אדון גוטמה.”

“האם דבריו היו דיבור הנובע מלימוד אמיתי או מדיבור לא-מלומד?”

“לא מלומד, אדון גוטמה.”

“האם דיבר לאחר ששקל את דבריו, או בלא הרהור?”

“ללא הרהור, אדון גוטמה.”

“האם דבריו היו מועילים, או חסרי תועלת (anatthasaṃhitā)?”

“חסרי תועלת, אדון גוטמה.”

15.  אז אמר המכובד: “ישנם, נער, חמישה מכשולים (pañca nīvaraṇā), ומה הם חמשת אלה? מכשול התשוקה החושית (kāmacchanda), מכשול הזעם (byāpāda), מכשול העצלות והעייפות[6] (thīna-middha), מכשול חוסר-המנוחה והחרטה (uddhacca-kukkucca), מכשול הספק (vicikicchā) — אלה הם חמשת המכשולים.

והנה, הבראהמין פּוֹקְקְהַרַסָאטִי, בן אוֹפַּמַנְיַה, בעל האחוזה בְּסוּבְּהַגַבַנִיקַה — נתון כולו תחת השפעתם של חמשת המכשולים הללו — מוקף, מכוסה וכלוא בהם מכל עבר.

וכי כיצד ייתכן שאדם כזה יוכל לדעת, לראות, או לחוות במישרין את מצבי-התודעה העל-אנושיים, את הראייה והידיעה המובחנת של האצילים? — אפשרות זו כלל אינה קיימת.”

16.  אז אמר המכובד: “נער צעיר, ישנם חמישה מושאי־תשוקה (kāmaguṇā). ומה הם חמשת אלה?

צורות הנקלטות בעין (cakkhu-viññeyyā rūpā) — נעימות, מושכות, חביבות, אהובות, מעוררות תשוקה ומעצימות השתוקקות (kāmūpasaṃhitārajanīyā).

קולות הנקלטים באוזן (sota-viññeyyā saddā) — נעימות, מושכות, חביבות, אהובות, מעוררות תשוקה ומעצימות השתוקקות.

ריחות הנקלטים באף (ghāna-viññeyyā gandhā) —נעימות, מושכות, חביבות, אהובות, מעוררות תשוקה ומעצימות השתוקקות.

טעמים הנקלטים בלשון (jivhā-viññeyyā rasā) — נעימים, מושכים, חביבים, אהובים, מעוררים תשוקה ומעצימים השתוקקות.

תחושות מגע הנקלטות בגוף (kāya-viññeyyā phoṭṭhabbā) — נעימות, מושכות, חביבות, אהובות, מעוררות תשוקה ומעצימות השתוקקות.

אלה הם חמשת מושאי התשוקה.

והנה, נער, הבראהמין פּוֹקְּהַרַסַאטִי, בן אוֹפַּמַנְיה, בעל האחוזה בְּסוּבְּהַגַבַנִיקַה — שקוע (gathito), מוקסם (mucchito), דבוק (ajjhopanno) בחמשת מושאֵי התשוקה הללו; אינו רואה את סכנתם (anādīnavadassāvī) ואינו מבין את דרך ההיחלצות מהם (anissaraṇa-pañño); ולפיכך הוא מתענג עליהם (paribhuñjati).

האם יוכל אדם כזה לדעת, לראות, או לממש במישרין את מצבי התודעה העל-אנושיים — את הראייה והידיעה המובחנת של האצילים? — אפשרות זו כלל אינה קיימת.”

17.  והמכובד המשיך לשאול: “מה דעתך, נער צעיר — איזו אש, לדעתך, תהיה בעלת להבה גבוהה, בעלת צבע נאה וזוהר גדול — האש שתודלק (aggiṃjāleyya) מתוך אסופת עשב וענפים יבשים (tiṇa-kaṭṭhu-pādānaṃ), או ללא כל עשב וענפים יבשים (nissaṭṭha-tiṇa-kaṭṭhu-pādānaṃ)?”

וסובהה השיב: “אם אכן אפשר, אדון גוטמה, להדליק אש ללא עשב וענפים יבשים — אזי היא תהיה בעלת להבה גבוהה, צבע נאה וזוהר גדול.”

והמכובד אמר: “אך אין זה אפשרי בדרך טבעית, שאדם ידליק אש מעשב וענפים יבשים אלא אם יש לו כוחות-על (iddhimatā).

כשם שאש דולקת כשהיא נסמכת על עשב וענפים — כך, אני אומר לך, הדימוי מתאים ל׳תחושת התעלות׳ (pīti) הנובעת מהישענות על חמשת מושאי התשוקה (pañca kāmaguṇe paṭicca).

ואולם, כשם שאש שאינה נסמכת על עשב וענפים אך בכל זאת בוערת, כך, אני אומר לך, ישנה גם תחושת התעלות שאינה תלויה במושאֵי התשוקה (kāmehi) ואינה תלויה במצבים בלתי־מיטיבים (akusalehi dhammehi).

ומהי, נער, אותה שמחה שאינה תלויה במושאֵי התשוקה ואינה תלויה במצבים לא־מיטיבים?

הנה, נער צעיר, בהיותו מבודד מהנאות חושים, בהינתקות ממצבים מזיקים — הנזיר נכנס ושוהה בג׳האנה (jhāna) הראשונה, המלווה בחשיבה (vitakka) והרהור (vicāra), עם תחושת התעלות (pīti) והרגשת אושר (sukha) הנובעים מהתבודדות.

ונוסף על כך, נער צעיר, עם השקטת (vūpasamā) החשיבה והרהור, הנזיר נכנס ושוהה בג׳האנה השנייה, הכוללת תחושת התעלות והרגשת אושר (pītisukha) הנובעים מריכוז (samādhijaṃ), ללא חשיבה והרהור (avitakkaṃ avicāraṃ), ועם שלווה פנימית עמוקה (ajjhattaṃ sampasādanaṃ) באיחוד התודעה (cetaso ekodibhāva).

גם זו תחושת התעלות שאינה תלויה במושאֵי התשוקה ואינה תלויה במצבים לא־מיטיבים.”

18.  אז שאל המכובד: “ובכן, נער צעיר, כשהבראהמינים מציגים את חמשת הדברים שהם אומרים כי הם עושים לשם עשיית זכות (puññassa kiriyāya) ולהגשמת הטוב (kusalassa ārādhanāya) — איזה מהחמישה הללו, לדעת הבראהמינים, הוא הפורה ביותר, בעל הפרי הגדול ביותר (mahapphalataraṃ)?”

וסובהה השיב: “אדון גוטמה, מתוך חמשת הדברים הללו — הבראהמינים מחשיבים את הנתינה (cāga) כדבר הגדול והפורה ביותר לשם עשיית זכות והגשמת טוב.”

19.  אז אמר המכובד: “מה דעתך, נניח שבראהמין כלשהו עורך קורבן גדול (mahāyaññaṃ). ושני בראהמינים באים ואומרים: ׳נשתתף בקורבן הגדול של אותו בראהמין׳.

אם אחד מהם יחשוב לעצמו: ׳הלוואי שרק אני אזכה במושב הכבוד (aggāsanaṃ), במים המשובחים לשטיפת הידיים (aggodakaṃ), ובמנת האוכל הראשונה (aggapiṇḍaṃ), ואיש אחר לא יזכה בכך׳ — אך אז בפועל יקרה ההפך: בראהמין אחר הוא שזוכה במושב הכבוד, במים ובאוכל — והוא עצמו לא. אז הוא יכעס וירגיש אכזבה[7] (kupito hoti anattamano). מה, נער צעיר, אומרים הבראהמינים על תוצאה (vipākaṃ) כזאת?”

וסובהה השיב: “אדון גוטמה, הבראהמינים אינם נותנים מתנות מתוך כוונה ׳שהאחרים יכעסו או יתמרמרו׳. אלא הם נותנים מנדיבות לב, מתוך חמלה (anukampā).”

אמר המכובד: “אם כך, נער צעיר, הרי שיש להם עתה מעשה טוב מסוג שישי — והוא מעשה שנעשה מתוך חמלה.”

וסובהה השיב: “אכן כן, אדון גוטמה — זהו המעשה השישי של עשיית זכות אצל הבראהמינים, והוא זה הנובע מחמלה.”

20.  אז אמר המכובד: “ובכן, נער צעיר, את חמשת הדברים שהבראהמינים מונים למען עשיית זכות והגשמת טוב — היכן אתה רואה אותם מצויים יותר (bahulaṃ samanupassasi) — בין בעלי הבתים (gahaṭṭhesu) או בין פרושים (pabbajitesu)?”

וסובהה השיב: “אדון גוטמה, אני רואה את חמשת הדברים הללו מצויים ברובם בין הפרושים, ומעט מאוד אצל בעלי הבתים. שהרי, אדון גוטמה, בעל הבית עסוק בעניינים גדולים ורבים — רבי-מעלה (mahaṭṭho), רבי-מעשים (mahākicco), רבי-חשיבות (mahādhikaraṇo) ורבי-מאמץ (mahāsamārambho) — ואינו יכול תמיד ובאופן קבוע לדבר אמת (na satataṃ samitaṃ saccavādī hoti). אך הפרוש הוא בעל עיסוקים מעטים — קטני-מעלה (appaṭṭho), מועטי-מעשים (appakicco), קטני-חשיבות (appādhikaraṇo), וקטני-מאמץ (appasamārambho) — והוא תמיד מדבר אמת.[8]

וכן, אדון גוטמה — בעל הבית, בהיותו עסוק בעניינים גדולים, אינו תמיד מתמיד בסיגופים (tapassī), אינו תמיד שומר על פרישות (brahmacārī), אינו שוקד על הלימוד (sajjhāyabahulo), ואינו נוהג בנתינה מרובה (cāgabahulo).

אך הפרוש — בהיותו חופשי מטרדות — הוא מתמיד בסיגופים, בפרישות, בלימוד ובנדיבות.

לפיכך, אדון גוטמה, אני רואה שחמשת הדברים הללו מצויים ברובם בין הנזירים ומעט מאוד בין בעלי הבתים.”

21.  אז אמר המכובד: “ובכן, נער צעיר — חמשת הדברים הללו, שהבראהמינים מונים לשם עשיית זכות והגשמת טוב, אני אומר כי הם מהווים תנאים למחשבה נקייה (cittassa parikkhāre vadāmi) — כלומר: לשם טיפוח של תודעה שאינה מלאה שנאה (averaṃ), שאינה פוגעת או מזיקה (abyābajjhaṃ).

כאן, פרוש דובר אמת (saccavādī hoti). והוא, מתוך הכרה שהוא דובר אמת, משיג הבנה של תועלת (atthavedaṃ), הבנה של דהמה (dhammavedaṃ) והתרוממות רוח הקשורה לדהמה (dhammūpasaṃhitaṃ pāmojjaṃ).

ואותה שמחה הנלווית לטוב (kusalūpasaṃhitaṃ pāmojjaṃ), אני אומר שהיא תנאי התודעה לטיפוח לב שאינו נוטה לשנאה או לפגיעה (cittaṃaveraṃ abyābajjhaṃ tassa bhāvanāya).

כך גם כאשר הפרוש מתמיד בסיגופים (tapassī), בפרישות (brahmacārī), בלימוד (sajjhāyabahulo), ובנדיבות (cāgabahulo) — אזי, מתוך ידיעתו שהוא נדיב, הוא חווה שמחה הקשורה בטוב, ואותה שמחה עצמה מהווה תנאי לתודעה שלו — תודעה שאינה בעלת שנאה ואינה פוגעת.

לפיכך, נער צעיר, חמשת הדברים הללו, שהבראהמינים מונים לשם עשיית זכות והגשמת טוב — אני אומר שהם תומכי-תודעה[9] (cittassa parikkhāre) לטיפוח תודעה שלווה, ללא שנאה וללא פגיעה.”

22.  כאשר כך נאמר, פנה סוּבּהה בן טוֹדֶיַה אל המכובד ואמר: “שמעתי, אדון גוטמה, כי ׳הפרוש גוטמה יודע את הדרך (maggaṃ jānāti) המובילה לחיים בצוותא עם ברהמא (brahmānaṃ sahabyatāya)׳.”

אמר לו המכובד: “מה דעתך, נער צעיר — האם הכפר נַלַקָארַה[10] (Naḷakāra-gāmo) קרוב לכאן, או רחוק מכאן?”

וסובהה השיב: “אכן כן, אדון גוטמה — הכפר נַלַקָארַה קרוב הנה ולא רחוק מכאן.”

אמר המכובד: “מה דעתך, נער צעיר — אם היה שם אדם שנולד וגדל בכפר נַלַקָארַה, והיו שואלים אותו, ׳הראה נא את הדרך אל הכפר נַלַקָארַה ׳ — האם, לדעתך, היה האיש ההוא מגמגם, מתמהמה (dandhāyitattaṃ) או מתבלבל בתשובתו (vitthāyitattaṃ)?”

וסובהה השיב: “לא, אדון גוטמה. ומה הסיבה לכך? מפני, אדון גוטמה, שהאיש הזה נולד וגדל בכפר נַלַקָארַה, והוא מכיר היטב את כל הדרכים המוליכות אליו.”

אמר המכובד: “יפה אמרת, נער צעיר. כשם שאין ספק בכך שאדם שנולד וגדל בכפר נַלַקָארַה יודע היטב את הדרך לשם — כך גם אני, הטַטְהָאַגַטַה (tathāgata) — אין לי היסוס או בלבול כלשהם כאשר אני נשאל על אודות עולם הבְּרַהְמָא (brahmaloka) או על אודות הדרך המוליכה לעולם הברהמא (brahmaloka-gāminiṃ paṭipadaṃ).

אני מכיר את ברהמא (brahmānaṃ pajānāmi), את עולם הברהמא (brahmalokaṃ), ואת הדרך המוליכה לעולם הברהמא (brahmalokagāminiṃpaṭipadaṃ). ואף את אלו שהולכים בדרך הזו ומגיעים לעולם הברהמא — גם אותם אני מכיר היטב.”

23.  אז אמר סובהה: “שמעתי, אדון גוטמה, כי ׳הפרוש גוטמה מלמד את הדרך לחיים בצוותא עם הברהמא (brahmānaṃ sahabyatāya)׳. טוב יהיה, אדון גוטמה, אם יואיל נא להורות לי את הדרך הזו אל חיים בצוותא עם ברהמא.”

ענה המכובד: “אם כן, נער צעיר, הקשב היטב (suṇāhi), שים לבך בקפידה (sādhukaṃ manasi karohi), ואלמד אותך.”

ענה סובהה: “כן, אדון.”

24.  ואז אמר המכובד את הדברים הבאים — ומהי, נער צעיר, הדרך לחיים בצוותא עם הברהמא?

הנה, נער צעיר, נזיר שוהה (viharati) כשהוא חדור תודעה מלוּוה באהבה (mettā-sahagatena cetasā) ומקרין אותה (pharitvā) כלפי כיוון אחד (ekaṃdisaṃ) — וכך לשני (tathā dutiyaṃ), וכך לשלישי (tathā tatiyaṃ), וכך לרביעי (tathā catutthaṃ).

כך הוא ממלא את כל העולם כולו (sabbāvantaṃ lokaṃ) — למעלה, למטה, ולרוחב (uddham-adho-tiriyaṃ) — בלב רחב (vipulena), נשגב (mahaggatena), ללא גבולות (appamāṇena), חסר־עוינות (averaṃ) וחף־מפוגענות (abyābajjhaṃ). זו, נער, התודעה המשוחררת באמצעות אהבה (mettāya cetovimutti).

כאשר התודעה הזו מפותחת (evaṃ bhāvitāya), אין שום מעשה מותנה־במידה (pamāṇakataṃ kammaṃ) שיכול להיוותר או להיאחז בה (na taṃtatrāvasissati, na taṃ tatrāvatiṭṭhati).

כשם שחליל חזק (balavā saṅkhadhamo) מפיץ את קולו בקלות לכל ארבעת הכיוונים (cātuddisā viññāpeyya), כך גם התודעה הזו, כשהיא מאומנת באהבה ללא גבולות — אין בה עוד פעולה מדודה או מוגבלת. זו הדרך לחיים בצוותא עם ברהמא.

25.  ונוסף על כך, נער צעיר, הנזיר מפתח תודעה מלוּוה בחמלה (karuṇā-sahagatena cetasā) ומקרין אותה כלפי כיוון אחד — וכך לשני, וכך לשלישי, וכך לרביעי.

כך הוא ממלא את כל העולם כולו — למעלה, למטה, ולרוחב — בלב רחב, נשגב, ללא גבולות, חסר־עוינות וחף־מפוגענות. זו, נער, התודעה המשוחררת באמצעות חמלה...

26.  ונוסף על כך, נער צעיר, הנזיר מפתח תודעה מלוּוה בפירגון (muditā-sahagatena cetasā) ומקרין אותה כלפי כיוון אחד — וכך לשני, וכך לשלישי, וכך לרביעי.

כך הוא ממלא את כל העולם כולו — למעלה, למטה, ולרוחב — בלב רחב, נשגב, ללא גבולות, חסר־עוינות וחף־מפוגענות. זו, נער, התודעה המשוחררת באמצעות חמלה...

27.  ונוסף על כך, נער צעיר, הנזיר מפתח תודעה מלוּוה בשוויון־נפש (upekkhā-sahagatena cetasā), ומקרין אותה לכל כיוון — למעלה, למטה ולרוחב — כך שהוא ממלא את העולם כולו בלב רחב, נשגב, חסר גבולות, חסר־עוינות וחף־מפוגענות.

כאשר תודעה זו, הנובעת משוויון־נפש (upekkhāya cetovimutti), מפותחת במלואה — אין שום מעשה מדוד־במידה (pamāṇakataṃ kammaṃ) שיכול להיוותר או להיאחז בה.

כשם שחליל חזק (balavā saṅkhadhamo) מפיץ את קולו בקלות לכל ארבעת הכיוונים (cātuddisā viññāpeyya), כך גם התודעה הזו, כשהיא מאומנת בשוויון-נפש — אין בה עוד פעולה מדודה או מוגבלת. וזו הדרך לחיים בצוותא עם ברהמא.

28.  כאשר הדבר נאמר, פנה סוּבְּהַה בן טוֹדֶיַה אל המכובד ואמר: “נפלא הדבר, אדון גוטמה! נפלא הדבר באמת, אדון גוטמה! כשם, אדון גוטמה, שאדם מיישר דבר שהיה הפוך (nikkujjitaṃ vā ukkujjeyya), או מגלה דבר שהיה מוסתר (paṭicchannaṃ vā vivareyya), או מורה את הדרך לאדם שאבד (mūḷhassa vā maggaṃ ācikkheyya), או מדליק מנורת שמן באפלה (andhakāre vā telapajjotaṃ dhāreyya) כדי שאלה שיש להם עיניים יוכלו לראות צורות — כך בדיוק, אדון גוטמה, ביארת את הדְהַמַּה בדרכים רבות ומגוונות (anekapariyāyena dhammo pakāsito). לכן, אדון גוטמה, אני שם בך את מבטחי (saraṇaṃ gacchāmi), וכן בדְהַמַּה ובקהילת הנזירים (bhikkhusaṅghaṃ). מי ייתן והאדון גוטמה יקבל אותי כעוקב (upāsaka) בעל בית מהיום ואילך, כמי ששם בו את מבטחו לכל חייו (pāṇupetaṃ saraṇaṃ gataṃ).

29.  ובכן, אדון גוטמה, עתה אנו נלך; יש לנו מטלות רבות ועניינים רבים לעשות (bahukiccā mayaṃ bahukaraṇīyā).”

והמכובד אמר לו: “לך נא, נער צעיר, בזמן שאתה מוצא לנכון (yassadāni tvaṃ, māṇava, kālaṃ maññasī)”.

אז, לאחר ששמע את דברי המכובד, שמח סובהה בן טוֹדֶיַה, הביע את הסכמתו, קם ממקומו, קד בפני המכובד, הקיף אותו מימין (padakkhiṇaṃ katvā), ויצא לדרכו.

30.  אז באותה העת, הבראהמין גַ׳אנוּסוֹנִי (Jāṇussoṇi) יצא מהעיר סָאבַטְּהִי (Sāvatthī) ברכב רתום לסוסות לבנות (sabbasetena vaḷavābhirathena) באור היום.

כאשר ראה מרחוק את סוּבהה בן טוֹדֶיַה מתקרב, אמר לו: “ובכן, ידידי בְּהָארַדְבָאגַ׳ה, מהיכן אתה בא כך באמצע היום?”

וסובהה ענה: “מהמכובד גוטמה אני בא, אדוני — מפגישתי עמו.”

וגַ׳אנוּסוֹנִי השיב: “ומה דעתך, ידידי בְּהָארַדְבָאגַ׳ה — האם תאמר שהפרוש גוטמה הוא חכם ובקי באמת בבהירות (paññā-veyyattiyaṃ paṇḍito maññeti)?”

וסובהה השיב: “מי אני, אדוני, שאדע או אשפוט את תבונתו של הנזיר גוטמה? רק מי שהוא כמותו, יכול לדעת באמת את עומקה של תבונתו.”

אמר גַ׳אנוּסוֹנִי: “אכן, ידידי בְּהָארַדְבָאגַ׳ה, תשבחותיך לנזיר גוטמה נשגבות ביותר.”

וסובהה ענה: “מי אני, אדוני, שאשבח את הנזיר גוטמה? בין אם שאֶשְבַּח ובין שלא — הוא אכן המשובח מכולם, הטוב ביותר מבין הישויות ובני האדם (seṭṭho devamanussānaṃ).

אותם בראהמינִים, אדוני, המלמדים חמישה עקרונות למעשה־זכות. הנזיר גוטמה מלמד כי כולם נובעים מתודעה טהורה, חפה מעוינות ופגיעה (cittaṃaveraṃ abyābajjhaṃ tassa bhāvanāyā).”

כששמע זאת גַ׳אנוּסוֹנִי, ירד ממרכבתו הלבנה, הסיר את גלימתו העליונה והניחה על כתף אחת (ekaṃsaṃ uttarāsaṅgaṃ karitvā), הצמיד את כפיו בהוקרה כלפי המכובד (añjaliṃ paṇāmetvā), והכריז בקול שמח: אשרי הוא המלך פַּאסֶנַדִי מקוֹסַלָה! מה גדול מזלו של המלך פַּאסֶנַדִי מקוסלה —שבממלכתו שוכן לו הטַטְהַאַגַטַה (tathāgato), האַרַהַנְט (arahaṃ), הבודהה הער בשלמות בזכות עצמו (sammāsambuddho)!”

[1] דרך ההבחנה היא בחינה באמצעות חקירה שכלתנית או מדיטטיבית. במקרה זה כוונתו של הבודהה שהוא עונה על סוגיות מעין אלו באמצעות בחינת הדבר באופן ענייני למקרה המסוים, כלומר, לא באופן גורף וחסר הבחנה.

[2] במובן של תומך או מקבל דרך חיים מסוימת.

[3] מלא עיסוקים ומטלות.

[4] אמירה זו מציגה עמדה על פיה חיי בעל הבית הם בעלי השפעה על החברה והעולם במידה רבה, משרתים מטרות ארציות רבות, ויש בהם עיסוקים ומטלות מגוונים אשר דורשים מאמצים רבים להשגת מטרותיהם. לעומת זאת, חיי הפרוש בעלי השפעה קטנה על החברה והעולם, הוא מרוכז בעולמו הפנימי, משרת מטרות אישיות ולא נראות לעין באותה מידה כמו אלו הארציות (לדוגמא עיבוד האדמה והפקת מזון בחקלאות, הקמת יישובים, פיתוח טכנולוגיות וכדומה). כמו כן הפרוש לכאורה עושה מעט מטלות במאמצים מועטים. וכך נוצר הרושם ומכאן הטענה שחיי בעל הבית בעלי חשיבות והשפעה גדולים יותר מאלו של חיי הפרוש.

[5] בזמנו של הבודהה, החברה ההודית (הוודית-ברהמינית) ראתה במסחר מקצוע “נמוך יותר” משום שהוא עוסק ברווח אישי, ברמאות מסחרית לעיתים, ובמגע מתמיד עם מעמדות שונים. לעומת זאת, החקלאי נתפס כמי שתלוי באדמה, עובד קשה, ומזין את הקהילה — ולכן “מכובד” יותר בעיני התרבות הוודית הקדומה. עבודת האדמה מהווה עיסוק רחב היקף, עתיר משימות ואחריות, בעוד מסחר נתפס כעיסוק פשוט, לא כבד, אשר לא דורש משאבים רבים.

[6] עייפות, טשטוש או ערפול חושים.

[7] אכזבה, מורת רוח, מרמור, חוסר סיפוק.

[8] כאן דברי סובהה מציגים את הפרוש באור חיובי דווקא, שהרי מיעוט האחריות ופשטות חיי הפרישות הרוחניים מאפשרים שקידה על לימוד, להמנעות מרע, לעשיית טוב, ולפיתוח רוחני.

[9] הגורמים המסייעים להכשרת התודעה.

[10] משמעות השם נַלַקָארַה הוא נגרים, ולכן השם הוא כפר-הנגרים.