השיחה עם סֶלַה

1.  כך שמעתי: פעם נדד המכובד (bhagavā) בארץ אַנְגוּטַּרָאפַּה (Aṅguttarāpa) עם קהל גדול של כאלף מאתיים חמישים נזירים והגיע אל עיירת שוק בשם אָפַּנַה (Āpaṇa).

2.  באותה העת שמע קֵנִייַה (Keṇiya) בעל הראסטות (jaṭilo) כך: “אכן, רבותי, הפרוש גוֹטַמַה (Gotama), בן שבט הסַקְיַה (Sakya), אשר יצא מחיי בית ועזב את שושלת הסַקְיַה, נודד כעת בארץ אַנְגוּטַּרָאפַּה עם קהל גדול של כשש מאות וחמישים נזירים והגיע אל אָפַּנַה.

ועל הפרוש גוֹטַמַה נפוצו שבחים טובים: ׳אכן, המכובד הוא ארהנט (arahaṃ), בודהה ער־בשלמות בזכות עצמו (sammāsambuddho), מושלם בידיעה ובהתנהגות (vijjācaraṇasampanno), טוב־הליכות (sugato), יודע־העולמות (lokavidū), מורה שאין כמותו לאנשים הראויים להדרכה (anuttaro purisadammasārathi), מורה הישויות השמימיות ובני אדם (satthā devamanussānaṃ), בודהה (buddho), מכובד (bhagavā).׳

הוא מכריז, מתוך ידיעה־עליונה אישית (sayaṃ abhiññā), על העולם הזה כולו – עם הישויות, עם מָארַה (Māra), עם ברהמא (Brahmā), עם פרושים ובראהמינים, ועם דור הישויות ובני־האדם.

והוא מלמד דהמה טובה בתחילתה (ādikalyāṇaṃ), טובה באמצעה (majjhekalyāṇaṃ), וטובה בסופה (pariyosānakalyāṇaṃ), במשמעות ובניסוח (sātthaṃ sabyañjanaṃ). והוא מציג דרך של חיים רוחניים מושלמת, מלאה וטהורה לגמרי (kevalaparipuṇṇaṃ parisuddhaṃ brahmacariyaṃ). ואכן, טוב לראות ארהנטים שכאלה.”

3.  אז פנה קֵנִייַה בעל הראסטות, אל המכובד. לאחר שניגש אליו, החליף עמו דברי נימוס והיכרות, ואז ישב לצידו. בעודו יושב שם, המכובד הדריך אותו באמצעות דברי דהמה מלאי השראה ומועילים: הוא הבהיר לו את הדברים (sandassesi), הניע אותו (samādapesi), עורר אותו (samuttejesi), ושימח את לבו (sampahaṃsesi).[1]

לאחר שהבודהה כך הבהיר, הניע, עורר, ושימח, פנה קֵנִייַה אל המכובד ואמר: “אנא שהאדון גוטמה יקבל ממני ארוחה מחר, יחד עם קהילת הנזירים.”

והמכובד ענה לו: “קהילת הנזירים גדולה, קֵנִייַה — אלף מאתיים וחמישים נזירים עמי — ואתה, הרי, ידוע כמי שנושא חיבה והערכה כלפי הבראהמינים.”

אך קֵנִייַה שב ואמר שוב: “על אף שקהילת הנזירים גדולה, אדון גוטמה, ואני בראהמין הנושא חיבה אל בני מעמדי, אני מבקש בכל זאת שהמכובד גוטמה יקבל ממני את סעודת המחר, עם כל קהילת הנזירים.”

שוב ניסה הבודהה לומר לו אותו דבר, אך קֵנִיַה חזר על בקשתו בשלישית: “אף על פי כן, אדון גוטמה, אני עומד בבקשתי — אנא, קבל את ארוחת המחר בביתי, עם כל קהילת הנזירים.”

אז, משחזר על בקשתו שלוש פעמים באותו כוונה טהורה, קיבל הבודהה את ההזמנה בשתיקה (tuṇhībhāvena), כפי שהוא נוהג כאשר הוא מסכים לדבר מה.

4.  כאשר קֵנִייַה הבין שהבודהה קיבל את הזמנתו, הוא קם ממושבו, קד בפניו, והלך בחזרה למשכנו. משהגיע לשם, כינס את ידידיו, קרוביו ובני ביתו ואמר להם: “הקשיבו, ידידיי, קרובי ובני משפחתי! הזמנתי את הפרוש גוטמה לסעודה מחר בבוקר, עם כל קהילת הנזירים. עשו נא את כל ההכנות הנחוצות!”

והם ענו: “כך יהיה, אדוני.”

מיד החלו בעבודה: חלקם חפרו את האדמה כדי להכין מדורות, חלקם חטבו עצים למדורה, חלקם שטפו את כלי־האוכל, חלקם הציבו כדי־מים, וחלקם הכינו את מקומות הישיבה. ואילו קֵנִייַה עצמו קישט את המקום כולו בידיו — הוא הכין מעגלים וסידור פרחים, וקישט את כל האולם בעצמו.

5.  באותה העת גר בעיר אָפַּנַה (Āpaṇa) בראהמין בשם סֵלוֹ (Selo), שהיה בקי בשלוש הוודות (veda) עם המילונים (nighaṇḍu), הפירושים (keṭubha), הדקדוק וההגייה (sākkhara-pabheda) והספרות המסורתית (itihāsa) – כתחום חמישי. הוא היה מיומן בקריאה מדויקת של טקסטים (padako), בפרשנות לשונית (veyyākaraṇo), ובעל ידע בתורות העולם (lokāyata) ובסימניו של אדם דגול (mahāpurisalakkhaṇa). הוא לימד שלוש מאות תלמידים את המנטרות שידע.

6.  באותו זמן היה קֵנִיַּה בעל הראסטות, חסיד אוהד של הבראהמין סֵלוֹ. אז יצא הבראהמין סֵלוֹ עם שלוש מאות מתלמידיו, להליכה לשם לימוד ושיחה, והגיעו אל משכנו של קֵנִייַּה בעל הראסטות.

כשראה הבראהמין סֵלוֹ שבמשכנו של קֵנִייַּה ישנם אנשים שעסוקים בהכנות שונות — חלקם חופרים בורות למדורות, חלקם מפצלים עצים, חלקם שוטפים כלים, חלקם מעמידים כדי מים, חלקם מסדרים מושבים — ואילו קֵנִייַּה עצמו היה עסוק בעריכת מעגלי טקס מקודשים בעצמו.

7.  כשראה זאת, שאל אותו הבראהמין סֵלוֹ: “אדון קֵנִייַּה, האם מתוכנן אצלך טקס נישואין או טקס אירוסין? או שמא אתה נערך לטקס פולחן גדול (yañña)? או אולי הוזמן לכאן המלך בִּימְבִּיסָארַה ממַגַדְהַה לסעודה מחר, עם צבאו הרב?”

8.  וקֵנִייַּה ענה לו: “לא, אדון סֵלָה, אין זה טקס נישואין, ולא אירוסין, וגם המלך בימביסארה לא הוזמן לסעודה מחר עם אנשיו. אך אכן טקס גדול יערך כאן. ישנו נזיר בשם גֹוטַמַה (Gotama) בן שבט הסַקְיָה (Sakya), אשר יצא מחיי הבית ונדד בארץ אַנְגוּטַּרָאפַּה (Aṅguttarāpa) כשהוא מלוּוה בקבוצה גדולה של כאלף מאתיים וחמישים נזירים.

על אותו גֹוטַמַה המכובד נפוצו שבחים טובים: אכן, המכובד הוא ארהנט, בודהה ער־בשלמות בזכות עצמו, מושלם בידיעה ובהתנהגות, טוב־הליכות, יודע־העולמות, מדריך שאין דומה לו לאנשים הראויים להדרכה, מורה הישויות השמימיות ובני אדם, הבודהה, המכובד.׳ את אותו נכבד גוטמה הזמנתי אליי למחר לסעודת כבוד עם כל קהילת הנזירים.”

9.  “אדון קֵנִייַּה, האם אתה אומר בודהה?”

“אכן, אדון סֵלוֹ, אני אומר שהוא בודהה.”

“אדון קֵנִייַּה האם אתה אומר שהוא בודהה?”

“כן, אדון סֵלוֹ — אני אומר שהוא בודהה.”

10.  אז עלה בליבו של סֵלוֹ הבראהמין הרהור: “אפילו הצליל של השם ׳בודהה׳ הינו נדיר בעולם. ידוע לנו מן המסורות (mantā) כי יש שלושים ושניים סימנים של אדם דגול .אדם הניחן בכל אותם סימנים — רק שתי דרכים פתוחות לפניו, ואין שלישית. אם יבחר להישאר בחיי הבית, יהיה למלך מניע-גלגל (rājācakkavattī) מלך צדק הפועל על פי הדהמה, כובש ארבע רוחות העולם, מושל בארץ שזוכה ליציבות, ומחזיק בשבעת אוצרות המלכות.

ואלו הם שבעת האוצרות: אוצר הגלגל (cakkaratana) פיל מלכותי (hatthiratana), סוס מלכותי (assaratana), אבן החן המלכותית (maṇiratana), האישה המלכותית (itthiratana), אדון הבית המלכותי (gahapatiratana), והיועץ הנאמן (pariṇāyakaratana).. יהיו לו אלפי בנים אמיצים, גיבורים, מנצחי צבאות אויב. הוא ימלוך בארץ כולה עד גבולות הים, בלא מקל או חרב — באמצעות הצדק בלבד.

אך אם ינטוש את חיי הבית ויצא לחיים חסרי-בית, יהיה הוא ארהנט, בודהה ער בשלמות המסיר את הלוט מעל העולם (vivaṭṭacchado).”

11.  אז שאל סֵלוֹ הבראהמין: “היכן, אדון קֵנִייַה, שוהה כעת אותו גוטמה, הארהנט, הבודהה הער-בשלמות?”

כששמע זאת, הרים קֵנִייַה בעל הראסטות את זרועו הימנית ואמר: “שם, אדון סֵלוֹ — במקום שבו משתרע היער הירקרק (nīlavanarājī).”

12.  אז יצא סֵלוֹ הבראהמין, מלוּוה בשלוש-מאות תלמידיו, אל המקום שבו שהה המכובד. ובטרם הגיע, פנה אל תלמידיו ואמר: “הקשיבו, רבותיי — התקדמו בשקט, דרכו את רגליכם בזו אחר זו, ללא רעש; כי המכובדים הללו (bhagavanto) קשים לגישה, כאריות הבודדים ביער. ואם אדבר עם הפרוש גוטמה, אל תפריעו את שיחתי. לאחר שתסתיים שיחתנו, תוכלו לגשת.”

13.  אז ניגש סֵלוֹ הבראהמין אל המכובד; לאחר שברך אותו בנימוס וכבוד, ולאחר חילופי דברי נימוס ידידותיים, התיישב לצידו.

כשישב שם, החל סֵלוֹ הבראהמין להתבונן בגופו של הבודהה ולבדוק אם ניכרים בו שלושים ושניים הסימנים של האדם הדגול (dvattiṃsa-mahāpurisa-lakkhaṇāni).

ואכן הוא ראה את כולם למעט שניים: היה בלבו ספק וחוסר וודאות לגבי שני סימנים — איבר המין השקוע (kosohita-vatthaguyha) והלשון הארוכה (pahūta-jivhā).

אז חשב לעצמו הבודהה: ׳הבראהמין סֵלוֹ רואה אותי, ובוחן את שלושים ושניים הסימנים. אך הוא מהסס בשניים מהם — באיבר המין השקוע, ובלשון הארוכה׳.

14.  והבודהה, באמצעות כוחות-העל שלו (iddhā-abhisaṅkhāra), עשה כך שסֵלוֹ הבראהמין ראה בעיני רוחו את איברו השקוע. לאחר מכן הוציא את לשונו, ליקק והעביר אותה על שתי אוזניו, על נחיריו, וכיסה בלשונו את כל מצחו (nalāṭa-maṇḍala).

15.  אז חשב סֵלוֹ הבראהמין: “אכן, הפרוש גוטמה ניחן בשלושים ושניים הסימנים של אדם דגול בשלמות, ללא חסר. אך עדיין איני יודע אם הוא באמת בודהה או לא.

שמעתי את מורי המורים מקרב הבראהמינים הזקנים אומרים: ארהנטים בודהות ערים-בשלמות הנולדים בעולם, כאשר מדברים בשבחם (vaṇṇa), הם מגלים את עצמם (attānaṃ pātukaronti).׳ לכן אהלל אותו עתה בפניו בשירי שבח הולמים”.

אז שיבח סֵלוֹ הבראהמין את המכובד בפיו, פנים אל פנים, בחרוזים נאים:

16.  “גופך שלם והרמוני, אדון יקר,

דמותך נאה ומעודנת,

עורך זהוב ונוצץ,

שיניך לבנות כמחרוזת פנינים,

ובך עוז ותעצומה.

לאיש שנולד יפה —

אלה הם סימניו.

וכל הסימנים הללו נראים בגופך,

הו אדם דגול.

עיניך שלוות ובהירות,

פניך מאירות,

גופך ישר כשל ברהמא,

מלא הוד והדר.

ובתוך קהל הנזירים

אתה קורן כשמש במרומי שמיים.

יפה־מראה הנזיר הזה,

עורו כעין הזהב המבריק —

אך כיצד ייתכן, איש רוחני,

שאתה דמות כה נעלה, כה זוהרת,

ועדיין נזיר פשוט?

ראוי אתה להיות מלך אדיר,

מלך־צדק מניע גלגל (cakkavattī),

השולט בארץ כולה,

על פני ארבעת הכיוונים,

אדון העולם האנושי.

הלוואי ויתייצבו מלכי העולם,

לוחמי הממלכות, כנתיניך.

הו גוטמה,

היה אתה מלך־המלכים,

שלוט בארץ בני האדם!”

17.  והמכובד השיב:

מלך אני, סֵלוֹ —

אך מלך הדהמה,

מלך־הצדק שאין למעלה ממנו.

לא בכוח חרב אני מסובב את גלגלי,

אלא בגלגל הדהמה (dhamma-cakka) שאין להשיבו.”

18.  ענה סֵלוֹ:

“אם כן, אתה מודה שאתה בודהה —

מלך הדהמה שאין שני לו.

כי אתה אומר: ׳בדהמה אני מסובב את הגלגל׳.

אמור לי, גוטמה:

מי שר צבאך?

מי תלמידך המוביל,

ההולך בעקבותיך,

בגלגל שהנעת?”

19.  והבודהה השיב:

את גלגל הדהמה שאין כמותו

אני הוא אשר הנעתי, סֵלוֹ;

ושר צבאי הוא סָארִיפּוּטַה (Sāriputta)

ההולך בעקבות הטַטְהָאגַטַה.

את מה שהיה להבין – הבנתי (abhiññeyyaṃ abhiññātaṃ),

את מה שהיה לפתח – פיתחתי (bhāvetabbañca bhāvitaṃ),

את מה שהיה לזנוח – זנחתי (pahātabbaṃ pahīnaṃ).

לכן אני בּוּדְּהַה, ער בשלמות.

זנח את הספק שלך, בראהמין, ותן בי אמון.

מראהו של בודהה — נדיר הוא בעולם הזה,

ונדיר גם לשמוע אותו.

כי הופעתם של ערים־בשלמות (sambuddhā) בעולם נדירה, נדירה מאד.

ואני הוא אותו ער־בשלמות,

השולף את החץ (sallakatto) שאין כמוהו.

הפכתי לברהמא (brahmabhūto) בחסד טבעי שאין כמותו;

הכנעתי את צבאו של מָארַה,

ועתה אני שמח, חופשי מכל פחד.”

20.  אז אמר סֵלוֹ הבראהמין:

“שמעו כולכם את דברי הרואה (cakkhumā)

את קול האריה (sīha) — גיבור הדהמה,

היורה את חץ החכמה,

השואג ביער האמת.

הרי הוא — התגלמותו של ברהמא,

שאין למעלה ממנו,

המכניע את צבאו של מַארַה.

מי שיראהו — כיצד לא יתמלא אמון?

אפילו מי שנולד באפלה,

יאיר באור פניו.”

“מי שרוצה — יבוא עמי;

מי שאינו רוצה — יישאר.

אך אני — כאן,

במקום הזה — אפרוש מן העולם,

ואצטרף אל החכם רַב־התבונה.”

21.  “אם כך חפץ אתה, אדון סֵלוֹ,

בהוראתו של הבודהה,

גם אנו נצטרף,

נקדיש את חיינו לדרך הרוחנית

תחת הנעלה מבינינו.”

22.  שלוש־מאות הבראהמינים,

עומדים בקידה ובכפות ידיים שלובות,

אמרו: “נלך בדרכך,

נקדיש חיינו לחיים הרוחניים

תחת המכובד.”

23.  והבודהה השיב:

“דרך החיים הרוחניים (brahmacariyaṃ)

שהוכרזה על־ידי נראית[2] (sandiṭṭhika) ומיידית (akālikā).

ההליכה בה אינה לשווא —

למי שערני ופועל בשקידה.”

24.  וכך קיבל סֵלוֹ הבראהמין, עם תלמידיו הרבים, את היציאה לפרישות (pabbajjā) מהמכובד, ונתקבלו לקהילה במלוא ההסמכה (upasampadā) .

25.  אז, לאחר שעבר אותו לילה, קֵנִייַה בעל הראסטות הכין במשכנו מאכלים מובחרים וערבים, מזון ומשקה משובחים. כשהכל היה מוכן, שלח שליח אל המכובד לאמור: “הגיעה השעה, אדון גוטמה — הארוחה מוכנה.”

אז, בבוקר של אותו יום, לבש המכובד את גלימתו, לקח את קערת־האוכל ואת גלימתו החיצונית (pattacīvaraṃ), ויצא לעבר משכנו של קֵנִייַה. כשהגיע לשם, התיישב על מושב שהוכן לו מראש, עם כל קהילת הנזירים. ואז, במו ידיו, הגיש קֵנִייַה בעל הראסטות למכובד ולקהילת הנזירים את המזון המעולה, הגיש, מילא, ושירת אותם עד שהיו שבעים ומרוצים.

לאחר שהבודהה סיים את סעודתו, הניח את קערתו, וקֵנִייַה לקח מושב נמוך, ישב לצידו, בהבעת כבוד והקשבה. והבודהה פנה אליו בדברי תודה (anumodanā) בלשון שירה, ואמר את הפסוקים הבאים:

26.  “מבין כל הקורבנות — קורבן האש הוא העליון (aggihuttamukhā yaññā);

מבין המנטרות — הסָאבִיטִי[3] (sāvittī) היא ראשית המזמורים.

מבין בני האדם — המלך הוא הראש (rājā mukhaṃ manussānaṃ)

מבין הנהרות — האוקיינוס הוא פי כולן (nadīnaṃ sāgaro mukhaṃ).

מבין הכוכבים — הירח הוא פני השמיים (nakkhattānaṃ mukhaṃ cando);

מבין המאירים — השמש היא העליונה (ādicco tapataṃ mukhaṃ).

אך למבקשים ברכה וזכות אמיתית —

קהילת הנזירים היא פי הפולחן כולו, היא עיקר הקורבן (yajataṃ mukhaṃ).”

כך ברך המכובד את קֵנִייַה בעל הראסטות, ואז קם ממושבו ויצא לדרכו.

27.  לאחר מכן הבראהמין סֵלוֹ ותלמידיו, פרשו לחיים שקטים ומרוכזים, שקדו בחריצות ובמאמץ נכון — ולא חלף זמן רב עד שזכו למה שלמענו עוזבים בני טובים את חיי הבית: את השלמות העליונה של החיים הרוחניים (brahmacariyapariyosānaṃ).

בחיים אלו ממש, הם השיגו בידיעה ישירה (sayaṃ abhiññā sacchikatvā upasampajja vihāsi) את המטרה הנעלה וידעו ישירות: ׳תמה הלידה (khīṇā jāti), החיים הרוחניים הושלמו (vusitaṃ brahmacariyaṃ), מה שהיה לעשות נעשה (kataṃ karaṇīyaṃ), לא תהיה עוד התהוות (nāparaṃ itthattāyā)׳. כך ידעו בעצמם. וסֵלוֹ ותלמידיו, נעשו כולם ארהנטים — משוחררים לגמרי.

28.  אז, הלך סֵלוֹ עם תלמידיו אל המכובד, קיפל את גלימתו על כתף אחת, הרכין את ראשו בהוקרה, הצמיד כפות ידיו, ופנה אל המכובד בדברי שיר מלאי תודה:

“אליך פניתי כמבטח (saraṇamāgamma),

ומאז — שמונה ימים חלפו, הו בעל הראייה (cakkhumā).

במשך שבעה לילות התאמנו בתורתך,

אדון נכבד, ואולפנו בדהמה.

אתה הוא הבודהה, אתה הוא המורה,

אתה הוא החכם שהביס את מַארַה.

אתה הוא אשר כרת את כל השורשים הסמויים (anusaya) וצלח את התהום למען כל היצורים החיים.

התעלת מעל כל ההיקשרות (upadhī te samatikkantā) ניתצת את כל התחלואים (āsavā te padālitā)

כאריה חסר־אחיזה,

זנחת כל פחד ורעדה.

שלוש מאות נזירים עומדים כאן,

ידיהם צמודות בברכה (pañjalīkatā);

הושט רגליך, גיבור,

כדי שהנָאגוֹת (nāgā) [4]יוכלו לקוד בפני המורה!”

[1] הביטוי “dhammiyā kathāya sandassesi samādapesi samuttejesi sampahaṃsesi” חוזר פעמים רבות בכתבים — זהו נוסח קבוע המתאר את דרך ההוראה של הבודהה: 1. sandassesi – הוא הראה את הדרך, הבהיר את העיקרון, העמיד את הדברים באור נכון. 2. samādapesi – הוא הניע את השומעים ליישם זאת. 3. samuttejesi – הוא עודד, עורר השראה לפעול. 4. sampahaṃsesi – הוא שימח, הרגיע, עודד בביטחון.

[2] משמעות התואר sandiṭṭhika הוא “נראה במו עיניו”, “מובן מתוך התנסות ישירה”, “מה שניתן לראות במו עיניך”, “בר־התנסות ישירה” או “ניתפס באופן מיידי בחוויה”. משמעות המילית san היא יחד, באופן מלא, באופן ישיר ו- diṭṭha זה נראה, נצפה, או נתפס.

[3] סָאבִיטִי (sāvittī) היא שם נרדף למנטרה הידועה יותר בשם גָאיַתְרִי (Gāyatrī-mantra) — אחת מההמנונים המקודשים ביותר בוודות ב-Ṛg-veda III.62.10.

[4] נָאגוֹת הוא שמם של יצורים שמימיים המדומים לנחשים או דרקונים, אך כאן הוא כינוי פיוטי לנזירים האציליים, כסמל לחכמה, עוצמה, ושליטה עצמית.