תקצירי השיחות (בינוניות ג)
61. בשיחה עם רָאהוּלָה בְּאַמְבַּלַטְהִיקָא (ambalaṭṭhika rāhulovāda sutta) הבודהה פוגש את בנו ראהולה ומלמד אותו שיעור עמוק על יושר, תבונה מוסרית והתבוננות עצמית. תחילה הוא מדגים, באמצעות קערת מים, כיצד אדם חסר בושה המשקר ביודעין מאבד את מהותו הרוחנית – כשם שהמים נשפכים, הקערה מתהפכת ונשארת ריקה. הוא מדמה את האדם הישר לפיל אמיץ הנלחם בכל גופו למען האמת, ומזהיר כי מי שמשקר ביודעין לא יהסס לבצע כל מעשה רע. מכאן ממשיך הבודהה ומנחה את ראהולה לבדוק כל פעולה – גופנית, מילולית ומנטלית – בשלושה שלבים: לפני עשייתה, בזמן עשייתה ולאחריה, תוך כדי בחינת תוצאותיה על עצמו ועל אחרים. אם מתברר שהפעולה גורמת נזק או סבל, יש להימנע ממנה, ואם כבר נעשתה – יש להתוודות עליה בפני המורה או חבר חכם ולתקן את הדרך בעתיד. כך, באמצעות התבוננות מתמדת ותרגול של ריסון ומודעות, מתארת הסוטה את הדרך לטיהור הגוף, הדיבור והתודעה.
62. בשיחה הראשית עם רַאהוּלַה (mahārāhulovāda sutta) הבודהה מורה לראהולה לראות את חמשת המצרפים — חומר, הרגשה, תפיסה, תהליכים מנטליים והכרה — כ׳אינו שלי, אינני זה, וזה אינו עצמי׳. הוא מדריך להתבוננות בארבעת היסודות החומריים וביסוד החלל בגוף, עד להתקררות ההיקשרות אליהם. משם הוא מציג לראהולה מדיטציות על אדמה, מים, אש, אוויר, חלל, המפתחות שוויון־נפש שאינו נסחף במגע נעים או בלתי־נעים. הבודהה מוסיף את ארבעת המישורים חסרי-הגבולות — אהבה, חמלה, פירגון ושוויון־נפש, וכן את ההתבוננות בדוחה כתרופה לתשוקה ואת ההתבוננות בארעיות כממוססת את תפיסת האני האשלייתית. בסיום השיחה מוצגים הוראות לתרגול מדיטציית קשב לנשימה.
63. בשיחה המשנית עם מָאלוּנְקְיַפּוּטַּה (cūḷamāluṅkya sutta) מתואר נזיר הדורש מהבודהה תשובות לשאלות מטפיזיות בדבר טבע העולם, הקשר בין גוף לנשמה, ומעמדו של הטַאטַהַאגַטַה לאחר המוות, ואף מאיים לנטוש את הדרך אם לא יקבלן. הבודהה דוחה דרישה זו וממחיש באמצעות משל החץ המורעל כי עיסוק בשאלות ספקולטיביות שאינן נוגעות ישירות לשחרור מסיט מן העיקר ומסכן את ההתקדמות הרוחנית. הוא מדגיש כי דעות מטפיזיות אינן מבטלות את מציאות הסבל, ולכן אינן תכלית הדרך. הבודהה מותיר שאלות אלו בלתי־מוכרזות ומבהיר כי רק ארבע האמיתות הוכרזו, משום שהן לבדן מובילות להכחדת הסבל ולניבָּאנָה.
64. בשיחה הראשית עם מָאלוּנְקְיַפּוּטַּה (mahāmālunkya sutta) מבהיר הבודהה את משמעותם האמיתית של חמשת הכבלים הנמוכים ואת הדרך לזניחתם. הוא מתקן את הבנתו של מָאלוּנְקְיַפּוּטַּה ומדגיש כי הכבלים אינם רק תפיסות או מצבים מוכרים, אלא נטיות חבויות הנטועות בתודעה. באמצעות דימויים של תינוק, עץ גדול וחציית נהר, הוא מראה כי שחרור מחייב תרגול שיטתי בדרך מוגדרת. הבודהה מציג את הדרך כתרגול מדורג של ג׳האנות ושל התבוננות בארעיות, סבל ולא־עצמיות של כל התופעות, עד הפניית התודעה אל ניבָּאנָה. כך מושגת הכחדת הכבלים והשחרור, אם דרך פיתוח מישורי התודעה ואם דרך חוכמה, בהתאם ליכולות הרוחניות של המתרגל.
65. בשיחה עם בְּהַדָאלִי (bhaddāli sutta) הבודהה מציג לנזירים את התועלת המעשית של אכילת ארוחה אחת ביום, אך הנזיר בְּהַדָאלִי מסרב לקבל את הכלל ומתרחק מהמורה במשך עונת הגשמים. לאחר שחבריו מזהירים אותו, הוא ניגש לבודהה, מודה בעבירה ומבקש מחילה. הבודהה מוכיח אותו ומבהיר שסירוב לכלל אימון מתאים רק למי שכבר השיג דרגות שחרור גבוהות, בעוד שבהדאלי טרם הגיע לכך. לאחר קבלת מחילתו, הבודהה מסביר כי מי שאינו מקיים את האימון תחת הוראת המורה אינו מתקדם במדיטציה ובידיעות גבוהות, בעוד שמי שמקיים את המשמעת כראוי מגיע לג׳האנות ולשלוש הידיעות עד הכחדת התחלואים. בהמשך מוסבר מתי הסנגהה מוכיחה נזיר ומדוע נוספו כללי משמעת עם הזמן. הסוטה נחתמת במשל סוס המרוץ האצילי: אימון הדרגתי מביא ל׳שלמות׳ המתגלמת בעשרת מרכיבי הדרך שמעבר לאימון, עד ידיעה ושחרור.
66. בשיחה על משל הדרור (laṭukikopama sutta) הנזיר אוּדָּאיִי משבח את הבודהה על כך שהנחיותיו הצילו נזירים מסבל, במיוחד איסור אכילה בלילה, שמנע סכנות ומפגשים מביכים במהלך סבב נדבות בחשכה. הבודהה מסביר שיש אנשים הרואים בכללים ׳קטנים׳ מטרד ולכן אינם נוטשים אותם; עבורם גם דבר פעוט נעשה כבל חזק, כמו דרור זעיר שעלול להילכד בגבעול רקוב. לעומתם, תלמידים טובים נוטשים בקלות גם הרגלים זעירים, כמו פיל שמנתק חבלים, וחיים בשלווה ובשביעות רצון. בהמשך הבודהה מציג ארבע דרגות של יחס לאחיזה, ומפרט את חמש ההנאות החושיות מול אושר הפרישות שבג׳האנות. לבסוף הוא מראה שכל דרגת ריכוז, ואף המימדים העדינים ביותר, מיועדת לנטישה והתרוממות נוספת עד להפסקת ההרגשה והתפיסה.
67. בשיחה בצָ׳אטוּמָא (cātumā sutta) מגיעים חמש־מאות נזירים בראשות סָארִיפּוּטַּה ומַהָא־מוֹגַלָּאנַה לבקר את הבודהה, אך במהלך הסידורים והברכות הם מקימים מהומה. הבודהה מוכיח ומגרש אותם, עד שבני הסַקְיַה המקומיים והברהמא סַהַמְפַּטִי מפצירים בו לקבלם מחדש, מחשש שהנזירים החדשים יאבדו את דרכם. לאחר שהקהילה שבה, הבודהה בוחן את תגובת שני תלמידיו הראשיים: סָארִיפּוּטַּה נוטה להסתפק בשהייה נינוחה, ומוֹגַלָּאנַה מציע להשגיח על הסנגהה, והבודהה משבח את אחריותו. בהמשך הוא מלמד משל: כמו יורד־מים הנזהר מארבע סכנות בנהר (גלים, תנינים, מערבולות וכרישים), כך נזיר צריך להיזהר מארבע סכנות בדרך: כעס ותסכול מול משמעת (גלים), רעבתנות ותאוות אכילה (תנינים), היקשרות לחמש הנאות החושים (מערבולות), ומשיכה מינית שמסיטה מהדרך (כרישים). השיחה מדגישה שיציאה לחיי נזירות דורשת ענווה, ריסון חושים וקשב, אחרת קל להיסחף חזרה לחיי הבית.
68. בשיחה בנַלַקַפָּאנַה (naḷakapāna sutta) הבודהה שואל את הנזירים אם בני המשפחות המכובדות שיצאו לפרישות מתוך אמון אכן מוצאים שמחה בחיים הרוחניים. לאחר שהנזירים שותקים, אַנורוּדְהַה משיב שכן, והבודהה משבח אותם על שוויתרו על עינוגי החושים לא מתוך כפייה אלא מתוך ראיית הסבל והשאיפה לקיצו. הוא מסביר שאם נזיר אינו טועם חדווה ואושר הנובעים מהתבודדות ומהינתקות מתשוקות, מחשבות מזיקות כמו חמדנות, איבה, עצלות, אי־שקט וספק משתלטות עליו; אך כאשר יש אושר של פרישות, מחשבות אלו נחלשות. הבודהה מאשר שתחלואיו שלו הוכחדו, ומבהיר מדוע הוא מכריז לעיתים על יעד לידה מחדש של תלמידים שנפטרו: לא לשם תהילה, אלא כדי לעורר השראה ואמון. כששומעים על דרגות ההישגים של נזירים, נזירות ובעלי־בית שנפטרו, אחרים מכוונים את לבם לאותה מטרה ומתחזקים בדרך.
69. בשיחה עם גוּלִיסָּאנִי (gulissāni sutta) נזיר יער בשם גוֹלִיָאנִי שוהה זמנית בתוך קהילת הנזירים. סָארִיפּוּטַּה מנצל זאת כדי לפרט ׳קוד כבוד׳ לנזיר יער כשהוא חי בקרב הסנגהה: עליו לנהוג בעמיתיו בכבוד ובתשומת לב, להיות מיומן בנימוסי ישיבה ובכללי התנהגות חברתיים, להיכנס לכפר ולשוב בזמן הראוי, ולא לשוטט בבתי תומכים בזמנים לא הולמים. עוד הוא מדגיש איפוק: בלי התנשאות ופזיזות, מעט דיבור, נוחות להדרכה וחברות טובה. במישור התרגול, הוא מציב סטנדרט מלא: שמירת שערי החושים, מתינות באכילה, ערנות, מאמץ, קשב, ריכוז וחוכמה; בקיאות באַבְּהִידְהַמַּה ובוִינָאיַה המתקדמים; התמחות בשחרורים השלווים והלא־חומריים, ובדהמה העל־אנושית שלשמה יצאו לפרישות. בסיום מהא־מוֹגַלָּאנָה שואל אם הדברים מיועדים רק לנזירי יער, וסָארִיפּוּטַּה משיב: הם מחייבים גם נזיר כפרי, ואף יותר.
70. בשיחה בקִיטָאגִירִי (kīṭāgiri sutta) הבודהה מורה לנזירים להימנע מאכילה בערב, שכן הדבר תורם לבריאות, קלות בקימה וכוח. כשהוא מגיע לקיטאגירי מתברר ששני נזירים מקומיים, אַסַּגִ׳י ופּוּנַבַּסוּקַה, מתעקשים לאכול גם בערב ובשעות בלתי הולמות, בטענה ש׳כך טוב לנו עכשיו׳ ואין סיבה להחליף תועלת מוחשית בתועלת עתידית. הבודהה מזמן אותם ומבהיר שהלימוד אינו מודד דברים לפי ׳נעים׳ או ׳לא נעים׳ בלבד: יש הרגשות שמגבירות מצבים מנטליים מזיקים ויש שמחלישות אותם, ולכן יש מה לזנוח ויש מה לטפח בהתאם להשפעתו על התרגול. הוא מבחין בין ארהנטים שאינם זקוקים עוד לדחיפות לבין מתאמנים שחייבים נחישות, ומפרט שבעה טיפוסי מתרגלים (המשוחרר בשני אופנים, המשוחרר באמצעות חוכמה, עד־הגוף, המשיג־באמצעות־השקפה־נכונה, המשוחרר־באמצעות־אמון, העוקב־בדהמה, העוקב־באמון). לבסוף הוא מציג את הדרך ההדרגתית: אמון מוביל להתקרבות למורה, הקשבה, שמירה וזכירה, חקירה, הפנמה, רצון, מאמץ, התמדה, ואז מימוש האמת וחדירה באמצעות חכמה.
71. בשיחה עם וַצְּ׳הַגוֹטַה על שלוש הידיעות (tevijjavacchagotta sutta) הבודהה פוגש את הנווד וַצְּ׳הַגוֹטַה בוֶסָאלִי, ששואל אם נכון לייחס לו ׳ידיעת־הכל׳ מתמדת. הבודהה דוחה את התיאור הזה כייחוס שגוי, ומציע ניסוח מדויק: לומר שהוא ׳בעל שלוש הידיעות׳ (tevijjo). הוא מפרט את שלושתן: (1) זכירת לידות קודמות רבות לפרטיהן; (2) ׳העין השמימית׳ הרואה יצורים מתים ונולדים מחדש לפי מעשיהם (קרמה); (3) ידיעה ישירה של חידלון התחלואים ושהייה בשחרור התודעה והחוכמה החיים הנוכחיים. לאחר מכן וצ׳הגוטה שואל על גורל בעלי־בית: ללא זניחת כבלי הבית אי אפשר להגיע לקץ הסבל במוות, אך רבים יכולים להיוולד בעולמות שמימיים. על האַגִ׳יבַקִים הבודהה קובע שאין מי שמגיע אצלם לקץ הסבל, ומזיכרונו על פני עידנים רבים כמעט שאין אפילו לידה שמימית אצלם, פרט לאחד שהחזיק באמונה בקרמה ובפעולה; לכן הוא מסכם שדרכם ׳ריקה׳ מהישגים שמימיים.
72. בשיחה עם וַצְּ׳הַגוֹטַה על אש (aggivacchagotta sutta) הנווד וַצְ׳הַגוֹטַה מגיע אל הבודהה ושואל סדרת ׳שאלות קצה׳ מטפיזיות: האם העולם נצחי או לא, סופי או אינסופי, האם הנשמה זהה לגוף או שונה ממנו, ומה קורה לטָאטְהָאגַטַה לאחר המוות (קיים, לא קיים, גם וגם, לא זה ולא זה). הבודהה דוחה את כולן: אלו אחיזות־בהשקפות שאינן מובילות למיאוס, להפגת התשוקה ולניבאנה. הוא מסביר שהטָאטְהָאגַטַה זנח כל השקפה מפני שהוא ראה ישירות את חמשת המצרפים: מה הם, מקורם וסיומם, ולכן הוא ׳משוחרר ללא אחיזה׳ מכל יצירת ׳אני׳ ו׳שלי׳. כשוַצְ׳הַגוֹטַה שואל היכן נולד מחדש נזיר משוחרר, הבודהה אומר שאי־אפשר לנסח זאת באף אחת מארבע האפשרויות. כדי להבהיר, הוא נותן את משל האש: אש בוערת תלויה בדלק; כשהדלק מוצה ואין הזנה, לא אומרים שהאש ׳הלכה׳ לאיזה כיוון, אלא שפשוט כבתה. כך גם לגבי הטָאטְהָאגַטַה לאחר שנעקרו מן השורש המצרפים: הקטגוריות ׳קיים׳ ו-׳לא קיים׳ אינן קבילות. וַצְ׳הַגוֹטַה מתרשם, משבח את בהירות הדהמה ושם את מבטחו בבודהה כעוקב־בית.
73. בשיחה הראשית עם וַצְּ׳הַגוֹטַה (mahā-vacchagotta sutta) וַצְּ׳הַגוֹטַה מבקש מן הבודהה הסבר תמציתי למה מיטיב ומה לא-מיטיב. הבודהה מגדיר את שורשי הלא-מיטיב כתאווה, שנאה ואשליה, ואת המיטיב כהיעדרם, ומפרט את עשרת המעשים הבלתי-מיטיבים והמיטיבים. הוא מבהיר שהכחדת ההשתוקקות מובילה לארהנטיות. וַצְּ׳הַגוֹטַה שואל אם הישגים אלה מתקיימים רק בבודהה, והבודהה מראה שהדרך פורה בכל שכבות הקהילה: נזירים, נזירות, ובעלי-בית, פרושים ושאינם פרושים. מכאן וַצְּ׳הַגוֹטַה מסיק שהקהילה כולה ׳זורמת אל ניבאנה׳ ומצהיר כי הוא שם את מבטחו בבודהה, בדהמה ובסנגהה, ומבקש להצטרף לחיי נזירות. לאחר תקופת ניסיון הוא מתקבל, מתרגל שלווה ותובנה, מתקדם בהבנה, ובזמן קצר מגשים ארהנטיות מלאה.
74. בשיחה עם דִיגְהַנַקְהַה (dīghanakha sutta) הפרוש דִיגְהַנַקְהַה מציג בפני הבודהה עמדה נחרצת: ׳שום דבר לא מקובל עלי׳. הבודהה משיב לו בשאלה החושפת את הסתירה: האם גם ההשקפה הזאת ׳מקובלת׳ עליו. מכאן הוא מסביר שכל שלוש העמדות האפשריות (׳הכול מקובל׳, ׳שום דבר לא מקובל׳, ׳חלק כן וחלק לא׳) עלולות להפוך לאחיזה שמולידה עימות, ויכוח, עוינות ופגיעה, ולכן אדם נבון לומד לוותר על ההיאחזות בהשקפות. לאחר מכן הבודהה מפנה את הדיון מן השקפות אל ראייה ישירה: הגוף המורכב מארבעת היסודות הוא בר־התפרקות, לא־קבוע, סבל, ריק ולא־אני, והתבוננות כזו מחלישה תשוקה והיקשרות לגוף. הוא מציג גם את שלוש ההרגשות (נעימה, לא־נעימה, ניטרלית) ומדגיש שכולן מותנות, לא־קבועות ונידונות לכליה; מתוך ראייתן כך מתפתח מיאוס, דעיכת התשוקה ושחרור. בעת הדרשה הנזיר סָארִיפּוּטָּה מגשים לארהנטיות, ודִיגְהַנַקְהַה עצמו משיג את ׳עין הדהמה׳ ומבין: ׳כל מה שטבעו להיווצר, טבעו לחדול׳, ואז הוא מצהיר כי הוא שם את מבטחו בבודהה, בדהמה ובסנגהה כעוקב־בית.
75. בשיחה עם מָאגַנְדִייַה (māgaṇḍiya sutta), מָאגַנְדִייַה מכנה את הבודהה ׳פגום׳ מתוך מסורתו, אך הבודהה מראה שה׳פגם׳ הוא דווקא ריסון החושים והשתחררות מהמשיכה למושאי עונג. הוא מסביר שהנאות החושים מלוות סכנה ו׳בערה׳, ושמי שתופס אותן כעונג דומה למצורע שמגרד פצעים וחושב שזה נעים בגלל חושים מתעתעים. הבודהה מתאר כיצד זנח עונג חושי ומצא עונג נעלה שאינו תלוי בחושים, ומבהיר ש׳בריאות׳ ו׳ניבאנה׳ אינן הגוף הנעים כאן ועכשיו אלא חדלון ההיקשרות שמוביל לחדלון הסבל. מאגנדיה מביע אמון, מצטרף לנזירות לאחר תקופת ניסיון, ובתוך זמן קצר מגשים ארהנטיות.
76. בשיחה עם סַנְדַקַה (sandaka sutta) אַנַנְדַה פוגש את סנדקה וקהל פרושים רועש, ומציע ׳שיחת דהמה׳ על מה שראוי להיקרא חיי פרישות. הוא מפרט ארבע דרכים שהן נוגדות־פרישות: (1) ניהיליזם המבטל קרמה ועולם הבא, (2) שלילת אחריות מוסרית, (3) דטרמיניזם שמבטל מאמץ וחירות, (4) תיאוריה ׳מכאנית׳ של שבעה גופים קבועים שמבטלת מעשה ותוצאה. אחר כך הוא מציג ארבע פרישויות חסרות ביטחון: מורה הטוען לכל־יודע אך מתבלבל; מסורת בעל־פה בלבד; היגיון ספקולטיבי בלבד; ומורה מתחמק שתשובותיו עמומות. מול אלה אננדה מציג את דרך הבודהה: מוסר, ריסון חושים, ארבע הג׳האנות, שלוש ידיעות ושחרור. סנדקה מתרשם ושולח את קהלו ללכת בעקבות הבודהה.
77. בשיחה הראשית עם סַקוּלוּדָאיִי (mahāsakuludāyi sutta) הבודהה מגיע אל חבורת פרושים ברָאגַ׳גַהַה ושואל על מה דיברו. סַקוּלוּדָאיִי מספר שבין ׳מורי הדור׳ דנו מי זוכה בכבוד אמיתי מתלמידיו, ומודים שהבודהה הוא יוצא דופן: תלמידיו שקטים, קשובים, וגם מי שעוזב עדיין משבח אותו. סַקוּלוּדָאיִי מונה חמש סיבות: מתינות באוכל, לבוש, נדבות, מגורים והתבודדות. הבודהה דוחה זאת: יש תלמידים סגפנים ממנו, ואף הוא לעיתים משתמש בנוחות. הכבוד, הוא מסביר, נובע מחמישה דברים נעלים: מוסר גבוה, ידיעה-וראייה ישירה, חוכמה שמפריכה טענות, הוראת ארבע האמיתות האציליות, והצגת דרך אימון שמביאה רבים לשחרור (כולל ארבעת האופנים לפיתוח קשב, כוחות, ג׳האנות והכחדת התחלואים).
78. בשיחה עם סַמַנַה־מוּנְדִיקַה (samaṇamuṇḍika sutta) פַּנְצַ׳קַנְגַה הבנאי מבקר קבוצת פרושים בראשות אוּגָאהַמָאנַה סַמַנַה־מוּנְדִיקַפּוּטַּה, שמגדיר ׳פרוש בלתי-מנוצח׳ כמי שנמנע מארבעה דברים: מעשה רע בגוף, דיבור רע, מחשבה רעה ופרנסה לא מוסרית. פנצ׳קנגה הולך לבודהה לברר. הבודהה עוקץ בעדינות: לפי הקריטריון הזה גם תינוק השוכב על גבו ׳מושלם׳, כי אין לו כמעט יכולת לעשות רע. הוא מסביר שהימנעות בלבד היא בסיס לא מספיק, ומציג אמת-מידה מלאה: להבין את שורשי הפעולות המוסריות המיטיבות והמזיקות בתודעה ותפיסה, לדעת כיצד הם נפסקים, ולתרגל את הדרך שמובילה לכך. שיא ההשלמה הוא דרך האצילים המתומנת בתוספת ידיעה נכונה ושחרור נכון.
79. בשיחה המשנית עם סַקוּלוּדָאיִי (cūḷasakuludāyi sutta) הבודהה מגיע לגן הפרושים במוֹרַנִיבָאפַּה ומוצא את סַקוּלוּדָאיִי וקהל הנוודים בשיחות בטלות; הם משתתקים ומכבדים אותו. סַקוּלוּדָאיִי מספר שנִיגַנְטְהַה נָאטַפּוּטַּה טען ל׳ידיעה כוללת׳ אך התחמק משאלות על העבר ונטה לכעס. הבודהה מסביר שאין טעם להתווכח על עבר או עתיד בלי ידיעות על־אנושיות, ומציג במקום זאת את עקרון ההתהוות המותנית: ׳כשזה קיים, ההוא קיים…׳. בהמשך הוא מפרק הגדרות עמומות כמו ׳היופי העליון׳ ו׳אושר מוחלט׳ ומראה שדרך שיש בה עונג וסבל מעורבים אינה מובילה לאושר מוחלט. לבסוף הוא מציג את הדרך המובנית: אימון מוסרי וריסון, ארבע הג׳האנות, שלוש הידיעות והכחדת התחלואים. סַקוּלוּדָאיִי מבקש להצטרף לסנגהה, אך תלמידיו מונעים ממנו כדי שלא ׳מורה יהפוך לתלמיד׳.
80. בשיחה עם וֶקְהַנַסַה (vekhanasa sutta) וֶקְהַנַסַה מגיע אל הבודהה בסָאבַטְּהִי ומכריז בהתלהבות על ׳היופי העליון׳, אך כשנשאל למה כוונתו הוא חוזר על ניסוח ריק. הבודהה מדגים בעזרת משל ׳יפת הארץ׳ שאי אפשר לחשוק במשהו שאינך יודע לתאר. וֶקְהַנַסַה מגדיר את ׳היופי׳ כעצמי טהור ונצחי לאחר המוות, והבודהה מפרק את הטענה דרך מדרג ׳זוהר׳ ומראה את הסתירה שבהערכתו. אחר כך הוא מבהיר מהי ׳הנאה חושית׳: היא נשענת על חמשת מושאי החושים, וממנה נובעת ׳הנאה נשגבת׳ במובן של עידון בתוך תחום התשוקות. וֶקְהַנַסַה מתרגז על מי שמכריזים על שחרור בלי לדעת עבר ועתיד. הבודהה משיב שאין צורך להתלות בעבר ובעתיד: אדם כן וישר שיקבל הדרכה ויתרגל ייווכח בעצמו בשחרור מכבלי הבורות, כמו ילד שהקשרים סביבו מתרופפים עם גדילתו. לבסוף וֶקְהַנַסַה נרגע, משבח ומבקש להצטרף לסנגהה.
81. בשיחה עם גְהַטִיקָארַה (ghaṭikāra sutta) בעת נדודיו בקוֹסַלַה מחייך הבודהה, ואננדה שואל מדוע. הבודהה מספר שכאן עמד בעבר היישוב וֶגַלִינְגַה, מקום שהותו של הבודהה הקדום קַסַּפַּה. שם חי גְהַטִיקָארַה הקדר, תומך נאמן של קַסַּפַּה, שטיפל בהוריו העיוורים והזקנים וחי במוסר ובפשטות. גהטיקארה משכנע את חברו הבראהמין הצעיר ג׳וֹטִיפָּאלַה לבוא לשמוע את הבודהה קספה, אף שזה מזלזל ב׳סגפן הקירח׳; לבסוף ג׳וטיפאלה מתרשם, מקבל נזירות ומוסמך. מאוחר יותר המלך קִיקִי מזמין את קספה לשהות בעונת הגשמים, וכשנענה בשלילה מתברר לו שגהטיקארה הוא ׳התומך העליון׳, שאינו מתאכזב ואינו מבקש דבר לעצמו. מובאות אנקדוטות על האמון שנתן קספה בגהטיקארה (אכילה בבית הוריו, לקיחת קש לתיקון בקתה), והברכה הנלווית לכך. המלך שולח לגהטיקארה אורז מובחר, והוא מסרב בענווה כי ׳יש לי די׳. לבסוף הבודהה מגלה לאננדה שג׳וטיפאלה באותו זמן היה הוא עצמו בחיים קודמים.
82. בשיחה ברַטְּהַפָּאלַה (raṭṭhapāla sutta) הבודהה מגיע לתְהוּלַּקוֹטְּהִיקַה בארץ הקוּרוּ ומלמד דהמה. הצעיר העשיר רַטְּהַפָּאלַה משתכנע שחיי בית אינם מאפשרים חיים רוחניים מושלמים, ומבקש להתנזר. הוריו מסרבים, והוא שובת מאוכל עד שהם מתרצים ומסכימים. רַטְּהַפָּאלַה מוסמך, מתרגל בהתמדה ומשיג ארהנטיות. כשחוזר לעירו לנדבות, משפחתו מנסה לפתות אותו בעושר ובנשים, אך הוא דוחה ומדקלם פיוט על כיעור הגוף וההטעיה שבחושים. בהמשך הוא מסביר למלך קוֹרַבְּיַה שפרש לא מתוך זקנה, מחלה או אובדן, אלא בעקבות ארבע תובנות: העולם ארעי, חסר מגן, נטול בעלות, וחסר שובע תחת התשוקה.
83. בשיחה על מַגְהַדֶבַה (maghadevā sutta) הבודהה שוהה במִיתִילָא ומספר לאננדה על המלך הקדום מַגְהַדֶבַה, שייסד מסורת: עם הופעת שערות שיבה, המלך מוסר את המלוכה לבנו ויוצא לחיי פרישות. כך נהגו שמונים וארבעה אלף מלכים, שפיתחו את ארבעת משכנות־הברהמא ונולדו לאחר מותם בעולם הבראהמות. האחרון בהם, המלך נִימִי, אף זכה לביקור בעולמות השמימיים אך בחר לשוב ולמשול בצדק. לבסוף המסורת נקטעה. הבודהה מגלה שהוא עצמו היה מַגְהַדֶבַה, ומבהיר שמסורת זו מובילה רק ללידה שמימית, בעוד שהמסורת שהוא מלמד כעת — הדרך המתומנת האצילית — מובילה לניבאנה.
84. בשיחה במַדְהוּרַה (madhura sutta) המלך אבַנְטִיפּוּטַּה מגיע אל הנכבד מַהָאקַצָּ׳אנַה ושואל על טענת הבראהמינים שהם ׳המעמד העליון׳ וטהורים מלידה. מַהָאקַצָּ׳אנַה מראה שזו רק דעה רווחת: בפועל, עושר ותפקידים הופכים כל אדם ל׳עליון׳ בעיני אחרים בלי קשר למעמד. מבחינה קרמתית ומוסרית אין הבדל: מי שחי באלימות ושקר יידרדר אחרי המוות, ומי שחי במוסר יזכה בלידה טובה, בכל מעמד שהוא. גם בפני חוק ומלכות, פושע נקרא ׳גנב׳ בלי קשר לשושלת, ונזיר מכובד כ׳פרוש׳ בלי קשר למוצאו. המלך מקבל את הדברים ושם את מבטחו בבודהה, בדהמה ובסנגהה.
85. בשיחה עם הנסיך בּוֹדְהִי (bodhirājakumāra sutta) הנסיך בּוֹדְהִי מזמין את הבודהה לסעודה בארמונו החדש, ופורש יריעות בד לבנות כדי שהבודהה ידרוך עליהן, אך הבודהה מסרב ׳למען הדורות הבאים׳. לאחר הארוחה אומר הנסיך שחשב שאושר רוחני מושג דווקא דרך סבל. הבודהה מספר על חיפושו: למד אצל אָלָארַה קָאלָאמַה ואוּדַּקַה רָאמַפּוּטַּה אך הבין שמטרותיהם אינן מובילות לניבאנה; ניסה סגפנות קיצונית ונוכח שאינה מביאה ידיעה נעלה. הוא נזכר בג’האנה הראשונה מילדותו, הבין שזוהי ׳הדרך׳, חזר למזון מאוזן, פיתח ארבע ג’האנות, והשיג שלוש ידיעות עד לשחרור. לבסוף הוא מלמד שבשביל התקדמות מהירה נדרשות חמש תכונות: אמון, בריאות, יושר, מאמץ וחוכמה; ואז אפשר להגיע להגשמה אפילו בתוך זמן קצר מאוד.
86. בשיחה עם אַנְגוּלִימָאלַה (aṅgulimāla sutta) הבודהה הולך לבדו בדרך שבה אורב אנגולימאלה, רוצח אכזר העונד מחרוזת אצבעות. למרות אזהרות העוברים והשבים, הוא ממשיך; אנגולימאלה רודף אחריו אך אינו משיגו. כשהוא צועק ׳עצור!׳, הבודהה משיב: ׳אני כבר עצרתי, כעת עליך לעצור׳, ומפרש: הוא חדל מאלימות בעוד שאנגולימאלה עדיין כבול לה. הדברים מזעזעים את אנגולימאלה; הוא משליך את נשקו ומקבל נזירות. המלך פסנדי נדהם לשמוע אותו כנזיר. בהמשך אנגולימאלה מסייע לאישה בלידה באמצעות ׳הצהרת אמת׳ על אי־פגיעה מאז ׳הלידה האצילית׳. הוא מתמיד במדיטציה, מגיע לארהנטיות, סופג פגיעות בשל קרמה מהעבר, ומשבח את כוח ההשתנות והרסון העצמי.
87. בשיחה על הנולד מהיקר (piyajātika sutta) בעל־בית מסָאבַטְּהִי מתאבל על מות בנו היחיד; עבודתו ומזונו מאבדים טעם והוא מקונן שוב ושוב. הבודהה אומר לו שחושיו ׳בתזזית׳ משום שמאהובים נולדים צער, קינה, כאב ויגון. האיש מתווכח: מהאהוב באות גם שמחה ועליצות, דוחה את דברי הבודהה ומוצא אישור אצל מהמרים. השמועה מגיעה למלך פסנדי, והוא מצטט זאת למלכה מַלִּיקַה, שמאשרת: אם כך אמר הבודהה, כך הדבר. המלך כועס ושולח בראהמין לבדוק; הבודהה מאשר ומביא דוגמאות של אנשים שאיבדו יקיריהם והשתגעו ואף טרגדיה של רצח־התאבדות מתוך היקשרות. מליקה מוכיחה למלך בשאלות על בתו, אשתו, מצביאו, היא עצמה ונתיניו: אם יאבדו, יעלה בו יגון. המלך מבין, משבח את חוכמת הבודהה וקד לו במחוות תודה.
88. בשיחה על הבגד המשובח (bāhitika sutta) הנזיר אננדה יוצא לנדבות בסָאבַטְּהִי ויושב אחר כך ליד נהר אַצ׳ירַבַטִי. המלך פסנדי מקוסלה פוגש בו, מבקש שיחה קצרה, ושואל אם הבודהה עלול לפעול בגוף, בדיבור או במחשבה באופן הראוי לגנאי מצד חכמים. אננדה משיב שלא, ומגדיר מה ׳מזיק׳: פוגעני, כרוך נזק ומניב סבל לעצמי ולאחרים; ומה ׳מיטיב׳: חסר פגם, לא־פוגעני, מניב אושר ומרבה תכונות טובות. המלך מתרשם מאוד, ומציע מתנות; לבסוף נותן לאננדה בד משובח שהגיע מאג׳אטַסַטּוּ. אננדה מסרב תחילה אך מקבל כדי שהנדבה ׳תזרום הלאה׳. הוא מביא את הבד לבודהה, והבודהה משבח את מזלו של המלך שזכה לראות את אננדה ולשרת אותו.
89. בשיחה על עדויות הדהמה (dhammacetiya sutta) המלך פסנדי מגיע לנַגַרַקַה, שומע שהבודהה שוהה במֶדָאלוּפַּה, נוסע לשם ונכנס אליו בענווה, נופל לרגליו ושואל כיצד ראוי כבוד כזה. המלך מסביר שיש לו ׳עדויות דהמה׳ המאששות שהבודהה הוא בודהה מושלם ושהסנגהה נוהגת כשורה: תלמידים שומרים פרישות עד סוף חייהם; חיי הקהילה הרמוניים ׳כחלב ומים׳; הנזירים שמחים, בריאים וצלולים; הקהל קשוב וממושמע ללא כפייה; חכמים שבאו להתווכח מתרככים, לומדים ואף מצטרפים. גם יועצי המלך מכבדים את הבודהה יותר מאשר את אדונם. לאחר שהמלך יוצא, הבודהה מורה לנזירים ללמוד, לשנן ולשמור את ׳עדויות הדהמה׳ כיסוד מועיל לחיים הרוחניים.
90. בשיחה בקַנַּקַטְּהַלַה (kaṇṇakatthala sutta) הבודהה שוהה בפארק הצבאים בקַנַּקַטְּהַלַה, והמלך פַּסֶנַדִי מגיע לבקרו ומוסר גם ברכות מהנזירות סוֹמָא וסַקוּלָא. המלך מציג שמועה שלפיה הבודהה שלל אפשרות של ׳ידיעת־כל וראיית־כל” מוחלטת; הבודהה מתקן: אי אפשר לדעת הכול ברגע אחד, אך אין בכך שלילה של ידיעה רחבה לאורך זמן. בהמשך המלך שואל על ארבעת המעמדות: הבודהה מבדיל בין כבוד חברתי לבין גורל עתידי, וקובע שההכרעה תלויה בחמישה גורמי מאמץ (אמון, בריאות, יושר, מאמץ, חכמה), לא בייחוס. בדימוי האש מעצים שונים הוא מדגיש ששחרור אינו ׳מעמדי׳. אחר כך נדון עניין ישויות שמימיות: פוגעניים שבים להיוולד בעולם הזה, לא־פוגעניים אינם שבים. אַנַנְדַה מפריך ניסיון ׳לגרש׳ ישויות שמימיות, והמלך נפרד שבע רצון.
91. בשיחה עם בְּרַהְמָאיוּ (brahmāyu sutta) בראהמין זקן בן 120 בשם ברהמאיו המומחה לוודות ול׳סימני אדם דגול׳, שומע על הבודהה ושולח את תלמידו אוּטַרַה לבדוק אם לגוטמה יש שלושים ושניים הסימנים. אוטרה בוחן, מסתפק בשניים, והבודהה מציגם בכוח פלא; אוטרה עוקב אחריו חודשים ומדווח שהשמועה אמת. כשהבודהה מגיע למִיטְהִילָא, ברהמאיו עצמו בא, בוחן, ומקבל אישור. הוא שואל כיצד נקרא אדם ׳בודהה׳, והבודהה משיב: מי שידע לידות קודמות, ראה את גורל היצורים, וטיהר את התודעה מתשוקה, חצה מעבר לכל הדהמות. לאחר לימוד הדרגתי וארבע האמיתות, ׳נפתחת עין הדהמה׳בברהמאיו והוא מקבל שם את מבטחו כעוקב־בית ומארח את הסנגהה שבעה ימים. לאחר מותו הבודהה אומר שנולד כ׳לא־שב׳ בעולם שמימי ויגיע לפַּרִינִיבָּאנַה שם.
92. בשיחה עם סֶלַה (sela sutta) הבודהה נודד באַנְגוּטַּרָאפַּה עם קהל גדול ומגיע לאָפַּנַה. קֵנִייַה הסגפן בעל הראסטות פוגש בו, מתרשם מהדהמה ומזמין אותו ואת כל הסנגהה לסעודה. בעת ההכנות מגיע אליו הבראהמין המלומד סֵלַה עם שלוש־מאות תלמידים. קֵנִייַה מספר על הבודהה, וסֵלַה יוצא לבדוק את שלושים ושני סימני האדם הדגול; הבודהה מפיג את ספקותיו בכוח פלא. סֵלַה משבח את הבודהה כמי שראוי למלוכה, והבודהה משיב שהוא ׳מלך הדהמה׳ ושאיש המשנה שלו הוא סָארִיפּוּטַה. סֵלַה ותלמידיו מתמלאים אמון, מצטרפים לפרישות ומוסמכים. לאחר הסעודה הבודהה מברך את המארח בדברי תודה, ובהמשך סֵלַה ותלמידיו משיגים ארהנטיות.
93. בשיחה עם אַסַּלָאיַנַה (assalāyana sutta) חמש־מאות בראהמינים מתכנסים בסָאבַטְּהִי ומחפשים מי יוכל להתעמת עם הבודהה על ׳טוהר׳ ארבעת המעמדות. הם שולחים את אַסַּלָאיַנַה, צעיר בן שש־עשרה ומלומד בוודות, אף שהוא מהסס. הוא מציג את טענת העליונות הבראהמינית, והבודהה מפרק אותה בשאלות: הבראהמינים נולדים בדרך טבעית כמו כולם; בארצות אחרות יש רק אדון ועבד ומעמדות מתחלפים; מעשים רעים או טובים מולידים תוצאות זהות לכל מעמד; כולם מסוגלים לפתח מֶטָא ול׳טיהור׳ כמו רחצה בנהר; ואף אש נדלקת באותה דרך מכל עץ. הבודהה מוסיף סיפור על החכם אַסִיטַה דֵבַלַה שמוכיח שאין ודאות ב׳טוהר יוחסין׳. לבסוף אסליאנה נכנע, משבח את הדהמה ושם את מבטחו בשלושת המבטחים.
94. בשיחה עם גְהוֹטַמוּקְהַה (ghoṭamukha sutta) פוגש הבראהמין גְהוֹטַמוּקְהַה את הנזיר אוּדֵנַה בבָּארָאנַסִי ומתלונן שלדעתו אין ׳פרוש אמיתי׳ בעולם. אוּדֵנַה מציע שיחה שקולה ומציג ארבעה טיפוסים: המענה את עצמו, המענה אחרים, המענה גם את עצמו וגם אחרים, ומי שאינו מענה לא את עצמו ולא אחרים, חי שליו, ׳כבוי׳ וחומל. גְהוֹטַמוּקְהַה מכיר בעליונות הטיפוס הרביעי, ואוּדֵנַה מפרט את דרך הנזיר: מוסר, ריסון חושים, קשב, ג׳האנות ושלוש ידיעות עד שחרור. הבראהמין מבקש מקלט; אוּדֵנַה מפנה אותו לבודהה, אך מודיע שהבודהה כבר כבה סופית. לבסוף גְהוֹטַמוּקְהַה תורם להקמת אולם־שירות לקהילה בפָּאטַלִיפּוּטָה, שנקרא מאז גְהוֹטַמוּקְהִי.
95. בשיחה עם צַ׳נְקִי (caṅkī sutta) מגיע הבודהה לכפר אוֹפָּאסָאדַה, והברהמין העשיר צַ׳נְקִי מצטרף אל ההמונים ההולכים לראותו, למרות מחאות בראהמינים שטענו שמעמדו מחייב שהבודהה יבוא אליו. צַ׳נְקִי משיב בשבחי הבודהה ומדגיש שמעלתו מחייבת דווקא ללכת אליו כאורח מכובד. בשיחה, הצעיר קָאפָטִיקַה שואל על מסורת הוודות הטוענת: ׳זו בלבד האמת׳. הבודהה מפריך זאת: איש מהחכמים לא ׳יודע ורואה׳, ולכן זו ׳שרשרת של עיוורים׳. הוא מבחין בין שמירה על האמת (׳כך אני מאמין׳) לבין הבנת האמת ומימושה, ומציג תהליך מדורג: אמון, התקרבות, הקשבה, זכירה, בחינה, קבלה, רצון, מאמץ, מימוש בפועל. צַ׳נְקִי מתמלא כבוד ושם בו את מבטחו.
96. בשיחה עם אֶסוּקָארִי (esukārī sutta) הבראהמין אֶסוּקָארִי מציג לבודהה את חלוקת הבראהמינים ל׳ארבע צורות שירות׳ ו׳ארבע צורות פרנסות׳ לפי מעמדות (בראהמין, לוחם, סוחר, פועל), כאילו זה חוק טבע. הבודהה משיב שלא ׳כל העולם׳ קיבל זאת, ומשווה זאת לכפייה על אדם עני לאכול ולשלם על בשר שלא בחר. הוא מלמד קריטריון אחר: שירות או עיסוק ראויים רק אם הם מובילים לטוב מוסרי ולצמיחה פנימית (אמון, מוסר, לימוד, נדיבות, חכמה) ולא להידרדרות. לידה, יופי ועושר אינם מכריעים; מה שקובע הוא מעשה והתנהגות. הוא משתמש בדימויי האש והרחצה להראות שטוהר וחמלה זמינים לכל מעמד. אֶסוּקָארִי מתרשם ומצהיר על מבטחו בבודהה, בדהמה ובסנגהה.
97. בשיחה עם אֶסוּקָארִי (esukārī sutta) הבראהמין אֶסוּקָארִי מציג לבודהה את חלוקת הבראהמינים ל׳ארבע צורות שירות׳ ו׳ארבע פרנסות׳ לפי מעמדות (בראהמין, לוחם, סוחר, פועל), כאילו זה חוק טבע. הבודהה משיב שלא ׳כל העולם׳ קיבל זאת, ומשווה זאת לכפייה על אדם עני לאכול ולשלם על בשר שלא בחר. הוא מלמד קריטריון אחר: שירות או עיסוק ראויים רק אם הם מובילים לטוב מוסרי ולצמיחה פנימית (אמון, מוסר, לימוד, נדיבות, חכמה) ולא להידרדרות. לידה, יופי ועושר אינם מכריעים; מה שקובע הוא מעשה והתנהגות. הוא משתמש בדימויי האש והרחצה להראות שטוהר וחמלה זמינים לכל מעמד. אֶסוּקָארִי מתרשם ומצהיר על מבטחו בבודהה, בדהמה ובסנגהה.
98. בשיחה עם וָאסֶטְּהַה (vāseṭṭha sutta) שני תלמידי־בראהמינים צעירים בעיירה אִיצְּ׳הָאנַנְגַלָה, וָאסֶטְּהַה ובְּהָארַדְבָאגַ׳ה, מתווכחים: האם התואר ׳בראהמין׳נקבע לפי לידה טהורה ושושלת, או לפי מוסר ומעשה. הם פונים לבודהה, והוא מפרק את טענת ה׳לידה׳: אצל בעלי־חיים יש סימני מין מובחנים, אך אצל בני אדם אין ׳סימן לידה׳ מהותי בגוף; ההבחנות הן בעיקר כינויים חברתיים. הבודהה מגדיר זהויות לפי עיסוק ומעשה (חקלאי, אומן, סוחר, משרת וכו׳), ומכריז שבראהמין אמיתי הוא מי שוויתר על רכוש והיקשרות, כבש תשוקה ושנאה, דובר אמת, אינו פוגע, ואינו נאחז, עד להשמדת התחלואים ושחרור. מסקנתו: לא על פי ׳לידה׳ אלא על פי ׳פעולה׳ נקבע ׳בראהמין׳. שני הצעירים מצהירים על מבטחם בבודהה, בדהמה ובסנגהה.
99. בשיחה עם סוּבְּהַה (subha sutta) הצעיר סוּבְּהַה בן טוֹדֶיָּה מסָאבַטְּהִי בא אל הבודהה ושואל אם הבראהמינים צודקים כשאומרים שבעל־בית מגשים את הדרך יותר מן הפרוש, ושחיי בית ׳גדולים׳ מפרישות. הבודהה משיב ב׳גישת הבחנה׳: לא המעמד קובע אלא הדרך הנכונה או השגויה; גם בית וגם פרישות יכולים להצליח או להיכשל, כמו חריש או מסחר. כשסובהה מציג ׳חמש דְהַמות׳ של זכות (אמת, סגפנות, פרישות, לימוד, נדיבות), הבודהה מראה שאין לבראהמינים ידיעה ישירה על פירותיהן, וממשיל זאת לשרשרת עיוורים. הוא מפריך זלזול בחוויות על־אנושיות (כמו עיוור שמכחיש צבעים), ומסביר שמכשולים ותשוקות מסתירים ראייה. לבסוף הוא מלמד את הדרך ל׳חיים בצוותא עם ברהמא׳: פיתוח ארבעת המשכנים הנשגבים חסרי־הגבולות. סוּבְּהַה שם את מבטחו ומביע הערצה; גם ג׳אנוּסוֹנִי משבח את מזלו של המלך שבארצו חי הבודהה.
100. בשיחה עם סַנְגָארַבַה (saṅgārava sutta) הבודהה מגיע לכפר צַ׳נְצַ׳לִיקַפַּה במהלך מסע בארץ קוֹסָאלַה. הברהמינִית דְהַנַנְגָ׳אנִי, עוקבת הבודהה, משבחת אותו בקול לאחר שנפלה; הבראהמין הצעיר סַנְגָארַבַה לועג לה, והיא משיבה שאינו מכיר את מוסריותו וחכמתו של הבודהה. כשהוא פוגש את הבודהה, הוא שואל מי מבין הטוענים ל׳מימוש ישיר׳ הוא הבודהה עצמו. הבודהה מבחין בין טענות הנשענות על מסורת, על אמונה בלבד, לבין ידיעה ישירה; וממקם עצמו בשלישית. הוא מתאר את יציאתו לפרישות, לימודיו אצל אָלָארַה קָאלָאמַה ואוּדַקַה רָאמַפּוּטַּה, והבנתו ששיטותיהם אינן מובילות לניבּאנה. לאחר ניסויי סיגוף קיצוניים הוא נזכר בג׳האנה טבעית מילדותו, חוזר לדרך האמצע, ומציג את ארבע הג׳האנות ושלוש הידיעות בלילה ההתעוררות (חיים קודמים, מות ולידה מחדש, הכחדת התחלואים). לבסוף הוא עונה לשאלה על קיום דֵווֹת ומסביר שזה ידוע ומוסכם בעולם; וסַנְגָארַבַה שם את מבטחו בשלושת המבטחים.